נכתב בתאריך 23/5/2019 בשעה 10:10 מאת ליאור

לפני כמה ימים, בסוף פגישה במרכז תל אביב, חיפשתי מקום לאכול. הנה הסבר לגבי מה שאני נוהג לעשות:

בשנים האחרונות גוגל עושה מאמצים רבים להפוך להיות המקום המרכזי שבו נכתבות המלצות על בתי עסק מקומיים. זה כולל מסעדות, חנויות מזון וכל גוף שנותן שירותים ויש לו מיקום פיסי (יש שם אפילו דירוג לבתי קברות).

למי שלא מכיר, הטיפ הזה נכון לכל מקום בעולם שבו גוגל פופולארית (לא יעבוד בדרום קוריאה למשל). אני עושה בזה שימוש לעיתים קרובות בנסיעות לחו"ל וגם בארץ.

כך גיליתי השבוע את מסעדת פו סושי שיש בה סושי נפלא וגם ראמן מצוין. בשבוע שעבר הייתי בפגישה בסטימצקי בראש העין. שנים רבות לא הייתי בראש העין והנה בזכות הדירוגים מצאתי מסעדה תימנית מצוינת (תימנה). אני עדיין מתאושש מהסחוג

ועכשיו כמה טיפים למתקדמים –

* אפשר לבדוק גם ב-TripAdvisor וב-Yelp בהם יש גם הרבה דירוגים, תמונות וכמובן ציון לכל מקום. בארה"ב גם Open Table שימושי להמלצות.

* זוכרים את Foursquare? לפני כמה שנים הם יצרו גרסה חדשה שנקראת Foursquare City Guide ממוקדת המלצות לבילוי ברחבי העולם. משתמשים מדווחים שההמלצות שלהם מצוינות.

* במפות של גוגל, ליד הציון וכמות הדירוגים הופיע לאחרונה עיגול צבעוני עם מספר. המספר שמוצג הוא הערכת הסיכוי שתאהבו את המקום הזה לפי ניתוח המקומות בהם הייתם בעבר.

 

עד כאן העצות. אבל כל הכבוד לחכמת ההמונים, מידי פעם עדיף פשוט לסגור את הטלפון, להסתובב, ללכת לאיבוד ולמצוא דברים מפתיעים בדרך

נכתב בתאריך 13/4/2019 בשעה 8:48 מאת ליאור

לאחרונה חזרתי מ-2 הרפתקאות קצרות בחו"ל.

אני מזמין אתכם לצפות בסרטונים הקצרים שערכתי. הראשון בעקבות נסיעה לוושינגטון די.סי. וניו-יורק והשני בעקבות נסיעה לציריך.

נכתב בתאריך 7/4/2019 בשעה 7:54 מאת ליאור

 

"אני תלמידת תיכון בת 16 והחלום שלי להיות רופאה אבל אנשים מסביבי אומרים לי שלא ייצא ממני כלום. בעקבות ההרצאה הבנתי שיש הרבה אנשים שמצליחים למרות שרבים לא האמינו בהם. ההרצאה עזרה לי ברמות מטורפות. כאשר אצליח לסיים את לימודי הרפואה, אדע שזה המון בזכות ההרצאה ששמעתי"

 

 
מיזם "יש מצב" נוסד בינואר השנה. מאז נרשמו למיזם מעל 100 מרצים מתנדבים ומעל 50 בתי ספר ופנימיות לנוער בסיכון שמעוניינים בהרצאות.
 
מטרת המיזם היא להעצים ולהגביר את המוטיבציה של נוער בסיכון באמצעות מרצים מתנדבים מעוררי השראה שהתמודדו עם קשיים משמעותיים כאשר היו בני נוער בעצמם.
 
המודל הפדגוגי מבוסס על מחקרו פורץ הדרך של פרופ' גד יאיר בתחום חוויות מפתח. ההרצאות במיזם מנסות לייצר התנסות רבת עוצמה שעשויה השפעה חזקה למשך שנים ארוכות בקרב בני נוער בסיכון (קישור למידע נוסף).
 
התחלנו פיילוט ב-2 בתי ספר – כיתת מב"ר בבי"ס בליך בר"ג וכיתת תל"מ בחטיבת הביניים שז"ר בבת ים. המרצים שנמצאו מתאימים משובצים להרצאה באחד מ-2 בתי הספר.
 
הפיילוט צפוי להימשך בשנת הלימודים הנוכחית בתקווה שבשנת הלימודים הבאה נוכל לפנות לבתי הספר הנוספים שנרשמו ולהציע להם את המרצים מעוררי השראה שזכו לתגובות הטובות ביותר מקרב התלמידים ב-2 הכיתות בפילוט.
 
לאחרונה אגף מו"פ במשרד החינוך בחר במיזם ויתמוך במיזם במטרה להפוך אותו לגדול ומשמעותי בקרב בני נוער בכל הארץ.
 
הנה חלק קטן מהמשובים שכתבו התלמידים בעקבות חלק המרצים שהגיעו אליהם בשבועות האחרונים:
 
ערן שומרון – ספורטאי, יזם ומרצה. השתתף ב-29 מרתונים ו-5 תחרויות איש ברזל: "הרצאה מדהימה ומעוררת השראה. אהבתי כל מילה ומילה שהמרצה אמר. למדתי להגדיר מטרה ולפרט את כל הדרכים איך להגיע למטרה שהצבתי. בחיים אסור לוותר. פצצה לגבה".
ניצן אורחוף – מהנדסת מזון, לשעבר מנהלת בטויוטה ולחמן: "ההרצאה הכי מעניינת שהיתה לנו עד עכשיו. ההרצאה עזרה לי ונתנה לי להבין שאם אנשים אוהבים אותך באמת, הם יאהבו אותך איך שאת ואיך שאת נראית".
ד"ר אלון הסגל – חוקר, מרצה ויו"ר איגוד האינטרנט הישראלי לשעבר: "הרצאה מדהימה. למדתי הרבה וגיליתי מלא דברים שלא ידעתי ואולי גם לא הייתי יודעת".
יוסי סאסי – מוזיקאי, האקר יזם וחוקר סייבר: "מעורר השראה ועם הרבה ערך מוסף. הסיפור של יוסי מתחבר להרבה תלמידים בכיתה. היה בן *ונה".
לירון אברהם – מנכ"ל אאוטבריין ישראל: "אני מאחל לכל ילד לשמוע את ההרצאה הזאת. מרצה מעניין וסוחף. נותן הרבה השראה".
 
כמה תודות. תודה לכל המרצים המתנדבים. נוכח הכמות המתנדבים הגדולה, ייקח לנו זמן להגיע לכולם לכן נודה על סבלנותכם. תודה מקרב לב להדר חמיידס שמנהלת את שיבוץ המרצים בבתי הספר. תודה לחן רוזנברג, מנהלת התוכן במיזם.
תודה לצוות החינוכי הנפלא שמשתתף בפיילוט– חטיבת ביניים שז"ר בת ים: דוריס ליפשיץ – מנהלת ביה"ס, בלה פלד-רכזת פדגוגית, סופי צביון-רכזת שכבה ומחנכת כיתת תל"מ. בליך ר"ג: הילה רומש-מנהלת ביה"ס, סיוון גואטה-מחנכת כיתת מב"ר.

 

נכתב בתאריך 15/2/2019 בשעה 8:28 מאת ליאור

אתמול הייתי בפעם הראשונה בימי חיי בכלא פעיל, בבית סוהר לנערים

בית סוהר אופק הוא מתקן הכליאה היחיד בישראל לנערים מגיל 14 עד גיל 18 שנשפטו למאסר, בד"כ בעקבות עבירות אלימות, סמים ועוד. בעקבות הקמת המיזם למען נוער בסיכון, הוזמנתי להעביר שם הרצאה לנערים. 

"הבאת איתך דיסק און קי ושלט למצגות?" שאל אותי השומר בכניסה.

"כן". עניתי.

"יופי. אתה יכול להיכנס איתם, אבל תשמור עליהם טוב טוב. את הטלפון שלך אתה צריך לכבות, לתת לי ואתה מוזמן להיכנס".

זמזום קולני סימן על פתיחת שער ברזל גדול שנסגר מאחורי בטריקה רועשת כמו סצנה מסדרת טלוויזיה.

"תוריד חגורה ותעבור במגנומטר. זה עדיין מצפצף. יש לך שעון? תוריד בבקשה".

בית סוהר לנערים זה מקום מאוד מיוחד שנבנה מתוך מטרה להתאים לצרכים של נערים. 

במרכזו נמצא בית ספר עם כיתות לימוד, סגל חינוכי וקצינות חינוך מעוררי השראה. תוכנית החינוך של משרד החינוך ותוכנית הילה. "אתה רואה את הכיתה הזאת? בתוך הכיתה לומדים 8 תלמידים במסלול של 10 שנות לימוד. למורה יש לחצן מצוקה. הכיתה נעולה עם מנעול ושרשרת כדי שאף אחד לא יכנס או יצא פתאום ללא אישור. אם תהיה תקרית בתוך הכיתה, לא ניתן לצאת מיד כי היא נעולה עם מנעול ושרשרת. לכן יש סוהר בכל כיתה".

למרות הסורגים, השרשראות והמנעולים, יש שגרת לימודים מלאה. התלמידים נבחנים כמו כל התלמידים בתוכניות החינוך הרגילות. הם מקבלים תעודות ויש גם הכנה לבגרות לתלמידים שמצליחים להשתלב במסלול 12 שנות לימוד.

"זאת פינת החי שלנו. יש לנו ארנבים, אוגרים, תרנגולים. אתה רוצה ללטף חמוס? תרגיש כמה הוא נעים".

הטיפול פינת החי מאפשרת לנערים לקחת אחריות על בעלי חיים ולשנות אווירה, כך למדתי.

בכניסה לאחד מהאגפים שומר נוסף. הגשתי את היד שלי וקיבלתי צמיד: "עכשיו יש לך כניסה מסוג 'הכל כלול'" הוא חייך.

מנהלת האגף ביקשה להציג את אחד הנערים. "רוצה לספר על החלום שלך?" היא שאלה אותו וחייכה חיוך אימהי. "החלום שלי להיות פסיכולוג ולטפל בבני נוער. מה שבטוח, רק לא לחזור לכאן". הוא חייך אליה בחזרה חיוך אוהב. החברים שלו הציצו בסקרנות מאחורי הסורגים.

"אני כאן בשביל לעזור לנערים שמצאו את עצמם כאן. זאת השליחות שלי" סיפר אחד הסוהרים תוך כדי שאחד מבני הנוער עבר לידו ואמר בקול רם "אתה הסוהר מספר אחד כאן!".

הכניסו אותי לאולם תיאטרון קטן והכינו אותי לקראת ההרצאה. "הנערים ייכנסו עוד מעט. הם ישבו מקדימה, הסוהרים והמורים מאחורה וסוהר אחד יעמוד בצד הבמה". 

העברתי אלפי הרצאות בימי חיי בכל רחבי העולם. חשבתי שאני מכיר את כל סוגי הקהלים, עד שהגעתי לכלא.

בני הנוער נכנסו והתיישבו באולם. מה אגיד. ילדים. 

התחלתי את ההרצאה. הם הקשיבו והתנהגו למופת.

ואז אחד מהם התבונן בתמונה שלי כילד עם חברים לכיתה ושאל: "תגיד, הילד הזה בתמונה נתן לך כאפה?"

מעולם לא שמתי לב לחלק הזה בתמונה…

עניתי לו "אני לא זוכר מה בדיוק קרה כשהתמונה הזאת צולמה. אבל בהחלט יכול להיות שקיבלתי כאפה כי קיבלתי הרבה כאפות שהייתי בבית ספר. הייתי חנון, ילד כאפות".

סיפרתי על החרם שעברתי, איך אחרי 30 שנה החבר שעשה עלי חרם מצא אותי וביקש סליחה. איחלתי להם שאם מישהו פגע בהם, הוא יבקש מהם סליחה. ואם הם פגעו במישהו, שיגיע היום שגם הם יבקשו סליחה. סיפרתי על האנשים שאמרו לי "לא ייצא ממך כלום". אמרתי להם שלאף אחד אסור להגיד להם את המשפט הזה. דיברנו על כוח רצון, התמדה, חוצפה, נחישות והצלחה.

הם התעניינו, צחקו ושאלו שאלות מצוינות. "מה זה תואר שלישי?". ביקשו שאספר על הכלבה שלנו. שאלו כמה חותמות יש לי בדרכון?. "הרבה" עניתי.

בתמונות תוכלו לראות את אילן דויטש, מנהל בית הספר. איש חינוך מעורר השראה. איתו נמצא צוות מופלא בראשות רב כלאי אפרת מזרחי. 

הנערים מגיעים לכלא כי הם חייבים. אנשי הסגל מגיעים מתוך בחירה ותחושת שליחות גדולה. זה הופך את המפגשים שם לכל כך מיוחדים ועוצמתיים.

בסוף ההרצאה היו ילדים שניגשו ללחוץ יד ולהודות בחיוך נבוך. אחד אמר שזאת היתה הרצאה מאוד חשובה עבורו. 

ביציאה מהכלא מזג האוויר השתנה. רוחות חזקות והתחיל לטפטף. האמת היא שלא רק מזג האוויר השתנה, גם אני השתנתי. 

חוויה מטלטלת ועוצמתית מאוד.

הביקור בכלא נולד בעקבות המיזם שהקמתי להעצמת בני נוער בסיכון. אני שמח לעדכן שהמיזם תופס תאוצה מעבר לכל מה שדמיינתי. מעל 100 מרצים מתנדבים, עשרות בתי ספר ופנימיות נרשמו לקחת חלק בפעילות.

בשלב הזה התחלנו פיילוט ב-2 כיתות. כיתת תל"ם בבית ספר שז"ר בבת ים וכיתת מב"ר בבית ספר בליך. בכל כיתה יבקר מרצה אחד בשבוע. התלמידים יתנו משוב בסוף כל הרצאה על איכות המרצה, רמת העניין שהוא עורר בהם ורמת ההזדהות שלהם עם הסיפור שלו. הפידבק שלהם בשילוב המשוב של המורים ייקבע את המשך הדרך של הפיילוט.

השם שנבחר למיזם – יש מצב!

תודה לכל מי שהתנדב לקחת חלק במיזם. 

תודה מיוחדת להדר חמיידס שעובדת איתי שנים רבות והתנדבה לשבץ את המרצים. תודה לד"ר אלון הסגל, המרצה הראשון של "יש מצב!" בבי"ס שז"ר. וליוסי סאסי המרצה הראשון בבליך.

אם גם אתם מתחברים למטרות המיזם וחושבים שאתם מתאימים להיות מרצים, אתם מוזמנים להירשם כאן.

החלום הופך למציאות.

ויש מצב שנצליח.

נכתב בתאריך 15/1/2019 בשעה 8:52 מאת ליאור

פוסט שאני מתכנן לכתוב כבר תקופה ארוכה. נתחיל מסיפור ואח"כ המיזם החדש.

לפני עשור הוביל אותי משבר גיל ה-40 לפרוש מהיי טק. מצאתי את עצמי עושה דוקטורט בתחום שהיה חדש לחלוטין, חכמת ההמונים. השנה אהיה בן 49 ואני כבר מרגיש את משבר גיל 50 דופק בדלת.

אם לעשות ספירת מלאי, אני נשוי באושר ואב ל-3 ילדים מדהימים, זכיתי למצוא את התחום שאני אוהב, חכמת ההמונים. סיימתי דוקטורט, כתבתי ספר בנושא ואני מרצה מסביב לגלובוס ומלווה ארגונים שנעזרים בתחום כדי להצליח יותר.  בגדול, זה נראה כאילו הצלחתי לא רע בכלל.

אבל שום דבר בילדות או בגיל ההתבגרות שלי, יכול היה לסמן ההצלחה עתידית. למעשה, המצב היה בדיוק הפוך:

כשהייתי ילד, הייתי בטוח שאני לא חכם ושלא ייצא ממני כלום. הייתי הילד החנון, שלא אוהב כדורגל ולכן בהפסקות נמצא לבד, הכי נמוך, חלש ופגיע. עברתי חרם במשך שנים ארוכות. היו לי ציונים נמוכים, השיעורים הפרטיים לא כל כך עזרו. רוב הזמן הייתי לבד, מול המחשב. אמא שלי לא הבינה למה וכל הזמן אמרה לי "למה אתה לא נפגש עם חברים?". התביישתי לספר לה שרובם פשוט לא רוצים להיפגש איתי. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי "אתה? אין לך סיכוי, זה לא בשבילך".

אחרי הצבא, החלום ללמוד בטכניון הוביל אותי להירשם לבית ספר פרטי ולשפר את תעודת הבגרות. רק אז, אחרי שקיבלתי כמעט 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה, הבנתי שאני לא מטומטם. סיימתי בהצטיינות תואר ראשון ושני בטכניון, דוקטורט באונ' בר אילן, הקמתי משפחה נפלאה, פרסמתי ספר בארה"ב שתורגם לשפות רבות. אבל התחושה הזאת ש-"לא יצא ממני כלום" לא עזבה מעולם.

בשנים האחרונות אני מרצה בהתנדבות לצעירים ובני נוער עם קשיים או במצב סוציו-אקונומי ירוד ובמצבי סיכון. בניגוד להרצאות בארגונים שעוסקות בחכמת ההמונים, כשאני מגיע לבני הנוער הללו המטרה היא אחרת: לגרום להם להאמין בעצמם ובסיכויים שלהם להצליח. הם שומעים על החרם שעברתי במשך שנים רבות בגלל שהייתי חנון, על הציונים הנמוכים שהיו לי בלימודים, על המורה שאמר לי "אין לך סיכוי להצליח" ועוד. זה סיפור על התמודדות עם חרם, פחד גדול, נחישות, עבודה קשה וכמה חשוב להאמין בעצמך. הם שומעים שלאף אחד אסור להגיד להם "אין לכם סיכוי" או "אתם לא תצליחו"

החלטתי להרחיב את הפעילות הזאת ולהקים מיזם שנקרא "יש מצב" שיעזור לצעירים להאמין בעצמם. מיזם חברתי שיתמקד בבני נוער עם קשיים ובמצבי סיכון. בשלב ראשון קהל היעד יהיה תלמידים בכיתות שמשרד החינוך מגדיר "כיתות אתגר", מב"ר, "כיתות אומץ" ובפנימיות לנוער בסיכון.

המיזם יאסוף בקפידה אנשים בוגרים מעוררי השראה, שהגיעו להישגים מרשימים למרות שהתמודדו עם קשיים גדולים בצעירותם כדוגמת קשיים סוציו-אקונומיים, קשיים חברתיים, קשיים רגשיים וכדומה.

אותם אנשים בעלי יכולת להרצות לבני נוער, יעבירו הרצאות בהתנדבות בבתי ספר ובפנימיות שירצו בכך. המיזם יעשה שימוש בחכמת ההמונים כדי לעזור לכמה שיותר צעירים להגשים את השאיפות והחלומות שלהם. בנוסף, חלק מההרצאות יצולמו ויפורסמו בערוץ יוטיוב של המיזם במטרה לאפשר חשיפה רחבה לבני נוער נוספים.

יש עמותות רבות שמסייעות לבני נוער בסיכון כמו גם כמובן משרדי החינוך והרווחה. בשנים האחרונות פגשתי רבים מהם והתרשמתי שהם עושים עבודה חשובה, ועובדים בעומס ובתנאים לא פשוטים. רוב הגופים מנסים למנוע נשירה ממערכת החינוך, מסייעים בפן הלימודי, מנסים להעלות את הציונים שלהם ולהוביל את התלמידים לתעודת בגרות.

הפספוס לדעתי הוא בפן הרגשי, במתן תחושת המסוגלות, ביצירת תמונת עתיד, במפגש עם אנשים שאפשר להזדהות איתם, שיכולים להוות מודל עבורם ולגרום להם לא רק לחלום חלומות גדולים אלא גם להאמין ביכולת להגשמתם. זה לא מספיק לדעת לפתור משוואה במתמטיקה.

באופן פרדוקסלי, בעוד תלמידים מצטיינים, מחוננים או מוצלחים במיוחד זוכים לקבל מהמערכת תמיכה בתוכניות העשרה רבות, תלמידים עם קשיים כמעט ולא זוכים לפעילות העשרה שכזו. הם אכן מקבלים תגבור ושעות הוראה נוספות אבל הם כמעט לא זוכים להעשרה בעולמות תוכן נוספים ולא נחשפים לאנשים מצליחים שהגיעו להישגים על אף הקשיים שחוו בדרך.

מה כן שומעים הצעירים האלו? הרבה אנשים שאומרים להם "לא יצא מכם כלום".  

ב-7 השנים האחרונות זכיתי להיות חלק מהוועד המנהל של עמותה נפלאה שנקראת עיגול לטובה ועבדתי עם עמותות נפלאות רבות. אני מרגיש שעכשיו הגיע הזמן להקדיש את עצמי למטרה אחרת וזאת המטרה שבחרתי. החלטתי לא להקים עמותה נוספת. יש מספיק עמותות בתחום הזה והמיזם ישאף לשתף איתן פעולה ולהציע להם מרצים. בנוסף, אני חושב שזה לא חכם להשקיע זמן והמאמץ בגיוס תרומות ובלוגיסטיקה שהקמת עמותה מחייבת. המיזם בתחילת הדרך לא דורש כסף ולכן אין צורך לגייס תרומות. הכל ייעשה בהתנדבות מלאה.

מי שרוצה להצטרף ולעזור, הנה כמה אפשרויות:

מכירים מנהלי בתי ספר ופנימיות או מורים בכיתות אתגר ומב"ר? תייגו אותם ותזמינו אותם למלא את הפרטים שלהם בקישור הזה.

טופס רישום למרצים מתנדבים – לינק

הצטרפות לניוזלטר שלי לקבלת עדכונים על פעילות המיזם – לינק.

 

עדכונים נוספים:

איך בזכות "יש מצב" הגעתי לכלא

עדכון ראשון לגבי פעילות המיזם

 

קישורים לפוסטים שכתבתי בעבר בנושא

 

הייעוד שלי – פוסט שכתבתי בבלוג. כאן נולדה המחשבה על המיזם.

פוסט על החרם שעברתי כילד והסליחה שהגיעה אחרי 30 שנה – לינק

הרצאות ואירועים שבהם השתתפתי לדוגמא (על רוב ההרצאות לא כתבתי, אבל היו גם כמה שבחרתי לשתף):

בזכות האמונה באדם – אירוע בחוות השומר – לינק

ילדי פנימיית בית הדסה – לינק

ילדי פנימיית בית אפל – לינק1לינק2

תלמידי תיכון בטירת הכרמל – לינק

תלמידי תיכון היובל בהרצליה – לינק

סטודנטים במסגרת קרן מושל – לינק

פגישה עם חיילת בחוות השומר – לינק

סיפור על ילד שחלם להיות רופא – לינק

תודה רבה 🙂

נכתב בתאריך 4/12/2018 בשעה 17:51 מאת ליאור

 

חזרתי לאחרונה מהרצאות בטוקיו-וניו-יורק וערכתי סרטונים קצרים בעקבות החוויות ב-2 הערים הנפלאות האלה.

נתחיל בביקור הראשון שלי בטוקיו. 

 

ועכשיו לסרטון השני בעקבות הביקור בניו-יורק.

 

נכתב בתאריך 2/9/2018 בשעה 8:16 מאת ליאור

 

בחודש יוני האחרון העברתי הרצאה בפני מנכ"לים של חברות טכנולוגיה בכנס בברצלונה.
הסרט הבא מציג את מאחורי הקלעים מתוך ההרצאה הזאת. איך אני עושה חזרות לפני הרצאות? מה קרה בהרצאה? וגם קצת נוסטלגיה מהשנים בהם הייתי ילד חנון.

 

נכתב בתאריך 5/7/2018 בשעה 8:40 מאת ליאור

לפני כמה ימים חזרתי מהרצאה בברצלונה. את העדכון הזה כתבתי בטיסה תוך כדי קריאת הספר Start with Why של סימון סינק (לינק למהדורה העברית).

הספר מציע לכל אחד לחשוב ולכתוב את ה-"למה" שלו / שלה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. אני מזמין אתכם לקרוא את התשובה שלי ולחשוב מה התשובה שלך לשאלה המשמעותית הזאת.

כשהייתי ילד, הייתי רוב הזמן לבד. כמעט בלי חברים. חוץ ממחשבים, בכל המקצועות היו לי ציונים נמוכים. חשבתי שאני לא חכם. כולם מסביבי אמרו לי שכדי להצליח בחיים, צריכים ציונים טובים לכן לא האמנתי שאצליח בחיים. חשבתי שאין לי חברים כי משהו בי לא בסדר. בגיל ההתבגרות זה התעצם. פחדתי מהצל של עצמי.

כעסתי על ההורים שלי שכל הזמן אמרו לי "למה אתה כל הזמן לבד? תצא לבלות עם חברים". התביישתי להגיד להם שאני לא מקובל ואין לי כמעט חברים. התביישתי להגיד להם שאני מבלה שעות מול המחשב כי אין לי משהו אחר לעשות. פחדתי להתחיל עם בנות כי מי תרצה חבר לא מוצלח כמוני. בימי שישי בערב, ידעתי שהחברים בכיתה יוצאים לבלות, אבל אני נשאר בבית, מול המחשב. נהנה ללמוד לבד תכנות אבל במקביל הייתי עצוב להיות לבד. פחדתי מהכל. מהחברים, מהבנות. מההורים. מהמורים. ובעיקר פחדתי מעצמי.

בחיי הבוגרים, אחרי שראיתי ששום דבר שאני עושה לא מצליח לשנות באופן בסיסי את ההרגשה שלי, עברתי טיפול. אט אט צברתי ביטחון לנסות דברים חדשים. לעשות יותר דברים שאני אוהב. ללכת אחרי החלומות שלי. כמו כל תהליך משמעותי, זה לקח הרבה זמן והרבה הצלחות קטנות. 20 שנה, מהרגע בו הייתי סטודנט דלפון ובודד ועד שמצאתי את עצמי נשוי באושר, עם 3 ילדים מדהימים וכלבה, מוקף בחברים, חלקם חברי נפש וחלקם מכרים (קשרים חלשים, למי ששמע אותי מספר על זה בהרצאות).

אבל הילד שהייתי נמצא בי כל הזמן. איך זה יכול להיות שתפיסת המציאות שלי היתה כל כך שגויה? איך זה יכול להיות שחשבתי שאני טיפש? שלא תהיה לי זוגיות? שלא אצליח בחיים? איך נתתי לפחד לנהל אותי כל כך הרבה שנים? איך זה שאף אחד לא זיהה את זה ולא הציע לעזור לי? האם יש עוד אנשים שחיים במצב דומה? אם יש כאלה, אני חייב לדבר איתם. וכשאפגוש אותם, אספר להם את הסיפור שלי ואולי תפיסת המציאות שלהם תשתנה. אולי הם יצליחו לשנות את חייהם או את מסלול חיי הילדים שלהם. הרצון הזה הוא הכוח שמניע אותי לעשות את כל מה שאני עושה.

היום אני מתפרנס מהרצאות בתחום חכמת ההמונים וייעוץ לארגונים שעושים בה שימוש ככלי לחדשנות. אבל הסיבה לכל מה שאני עושה היא השריטה הזאת שיש לי, האובססיה אם תרצו, לגרום לצעירים עם קשיים להאמין בעצמם. לא לוותר על החלומות שלהם. לא לתת לפחד להשתלט על ההחלטות שהם מקבלים. להבין שאם מישהו אומר להם שאין להם סיכוי לעשות את מה שהם רוצים באמת, אז הוא מדבר שטויות. עבודה קשה, התמדה ולמידה מכשלונות, יובילו אתם להצליח גם אם עכשיו זה נראה להם לא הגיוני.

אז זאת הסיבה לשאלה הגדולה "למה" אני עושה את מה שאני עושה.

האם לכם יש תשובה לשאלה הזאת? אפשר למצוא כלים שיעזרו למצוא את התשובה בקישור הזה  וכמובן לצפות בהרצאת טד שלו בנושא בקישור הזה.

תודה על תשומת הלב,

ליאור

 

קישור לרכישת כרטיסים להרצאתי ב-9.7 בטוקהאוס. לקבלת הנחה רשמו את הקוד 0907

 

נכתב בתאריך 24/5/2018 בשעה 9:39 מאת ליאור

בתחילת החודש טסתי לאתונה שם עליתי על יאכטה בה הפלגתי במשך שבוע בין האיים במפרץ הסארוני כחלק מהלימודים לקבלת רישיון סקיפר. בהמשך צרפתי סרט קצר שערכתי בעקבות ההרפתקה הזאת.

באחת המרינות, עגנה לידנו יאכטה ובה זוג בריטי נחמד. הם עזבו את הבית, המשפחה והקריירה ועברו לגור על סירה שרכשו. ב-6 השנים האחרונות הם חיים את החלום שלהם ומפליגים מסביב לעולם.

הייתי סקרן לשאול אותם איך הם הגיעו להחלטה הזאת ומה לומדים מי שחיים בהרפתקאה מתמדת. אז ביקשתי רשות לשאול אותם כמה שאלות והם הסכימו בשמחה. דילגתי מעל המעקה אל עבר היאכטה שלהם והנה תמצית השיחה שקיימנו.

ראשית, תכירו את פול ולוריין. זוג בריטי נחמד שמפליג מזה 6 שנים ברציפות על הסריה Freya of Wight הקרויה על שם אלת האהבה הנורדית, Freya.

מה גורם לזוג נשוי לעזוב הכל ולצאת להפליג מסביב לעולם?

"חיינו חיי משפחה רגילים לגמרי אבל יום אחד, תוך כדי חגיגת יום הולדת מיוחדת, החלטנו להפליג מסביב לעולם. לעולם לא היתה לנו יאכטה ולא הפלגנו יותר מאשר ליום אחד אבל החלטנו לא לתת לזה לעצור אותנו. תמיד אמרנו לעצמנו "עוד 5 שנים נעשה את זה". יבוא יום שבו נצא לפנסיה ואז זה יקרה. אבל אז רצה הגורל וכמה קרובי משפחה וחברים שלנו חלו ונפטרו. החלטנו לא להמתין יותר וללכת אחרי החלום שלנו. עשינו רשימה של כל מה שצריך לעשות ומצאנו לכל נושא את התשובה המתאימה. במשך שנתיים תכננו ולמדנו. עשינו רישיון סקיפר, קנינו סירה קטנה ויצאנו להפלגות קצרות כדי ללמוד ולהשתפר. אחרי שצברנו ניסיון ובטחון, קנינו את הסירה הנוכחית ושיפצנו אותה כך שתתאים לצרכים שלנו."

האם זה מתאים רק לאנשים עשירים?

"ממש לא. עזבנו את העבודה שלנו, מכרנו את הדירה שלנו, קנינו והשכרנו שתי דירות קטנות יותר. שכר הדירה מממן את כל מה שאנחנו עושים. תתפלא, אבל החיים על סירה הרבה יותר זולים מהחיים בעיר. אנחנו לא אנשים עשירים ולא צריך להיות עשיר כדי לחיות על יאכטה כמונו."

איך נראים החיים על יאכטה?

"אנחנו מחוברים לטבע. בים רואים כל הזמן צבים ודולפינים. מפליגים מיעד ליעד. לא תמיד הכל זוהר והחיים על סירה יכולים לפעמים להיות מאוד משעממים. כך קרה לנו שחיכינו במשך 30 שעות שתהיה רוח ונוכל להמשיך להפליג או להשקיע יום שלם במשימה פשוטה כמו כביסה. ההרפתקה הזאת מתאימה רק לזוגות שיכולים להיות 24*7 אחד עם השני."

מה עם המשפחה שלכם?

"הילדים שלנו כבר גדולים ויש לנו נכדים. הפרידה מהם היא הדבר הקשה ביותר. אנחנו עושים הרבה שיחות וידאו. בנוסף, כל כמה חודשים אנחנו טסים הביתה ופוגשים את הילדים והנכדים שלנו. ואז אנחנו חוזרים לסירה שלנו וממשיכים לחיות את החלום שלנו."

אפשר לקרוא את הבלוג שלהם בקישור הזה.

לסיום, הנה סרט שערכתי בעקבות ההפלגה וההרפתקה שעברתי.

נכתב בתאריך 30/4/2018 בשעה 11:53 מאת ליאור

סרטון קצר בעקבות ביקור בארה"ב לפני 10 ימים לסדרת הרצאות.