הרשמה לקבלת ניוזלטר במייל

* = שדה נדרש
נכתב בתאריך 26/5/2016 בשעה 11:20 מאת ליאור

ניהאו.

היום הבוקר חזרתי מנסיעת עבודה קצרה להרצאה בהונג קונג. שם פגשתי בחור נחמד בשם דניאל צ'אנג.

20160524_192615 (660x371)

דניאל הוא שף מוכשר. הוא למד בקורדון בלו, התמחה באנגליה ובאוסטרליה וכיום הוא גר בהונג-קונג. דניאל לקח אותי לסיור קולינרי מרתק וטעים בהונג-קונג.

יש הרבה יתרונות בחיים במדינות מערביות. אבל בכל מה שקשור למזון, המצב שלנו בקרשים. אנחנו חיים בעידן שבו לשר הבריאות אין ברירה אלה לצאת נגד מקדונלדס ותרבות הג'נק פוד. לפי ארגון הבריאות העולמי,  אחוז האנשים במשקל יתר בארה"ב הוא 72%, בישראל 68% בעוד שבאסיה המצב שונה לחלוטין. סין עם 36% ויפן 29%.

ניסיתי להבין מה הם אוכלים שם? ואיך זה שאוכל יכול להיות טעים והרבה יותר בריא?

התחנה הראשונה של דניאל היתה השוק. שוק מרהיב וססגוני. הונג-קונג היא השער לכל אסיה ולכן יש בה הכל ומכל טוב. פירות, ירקות, בשר והמון, אבל המון סוגים של דגים ומאכלי ים.

"הסוד הוא בטריות" סיפר דניאל. "אתה רואה את מה שאתה קונה חי". זה לא משומר וללא תוספות. הכל טרי.

20160524_175912 (660x316)

אני מודה שזה שהמראה אכזרי וכל מי שצמחוני מטעמי מצפון יכול להזדעזע ובצדק. אבל כך הם חיים אלפי שנים.

שאלתי את דניאל איפה כל חנויות התבלינים? בארץ כל 100 מטר אפשר למצוא בשוק חנות תבלינים אחרת.

"אצלינו התבלינים מגיעים בדרך אחרת לגמרי" הוא ענה ולקח אותי לראות את כל סוגי הדברים שהם מייבשים. הכל מיובש. זה מתחיל בדגים ומאכלי ים וממשיך דרך דברים שיכולים לגרום לכל מי שמגיע מהמערב לבחילה גדולה (מישהו חושק בעטלף מיובש?) כך מגיעים הטעמים הנוספים למנות הטריות שהם מכינים.

20160524_175034 (660x371)

לאחר מכן דניאל לקח אותי למסעדת האווזים הצלויים Kam’s Roast Goose. מסעדה משפחתית קטנה שבה מכינים במשך שלושה דורות אווזים צלויים. אני מודה שמרחוק זה לא נראה משהו (ושוב סליחה עם כל הצמחונים).

20160524_165851 (660x371)

תהליך ההכנה נמשך יומיים שבהם שוטפים, מרתיחים, מצפים במרינדה ראשונה, צולים, מצננים, שמים מרינדה שנייה וצולים שוב. בסוף התהליך יוצא מעדכן שקשה לי לתאר כמה הוא טעים.

אבל הסיפור המעניין כאן הוא לא האוכל אלה הסיפור המשפחתי. במקום רשתות גדולות כמו מקדונלג'ס שדואגות קודם כל לשורת הרווח, בהונג-קונג ובאסיה כולה, מוצאים המון מסעדות משפחתיות שבהם נשמרת מסורת ארוכת שנים של מזון טרי, טעים והרבה יותר בריא מכל מה שאנחנו מכירים במערב. הנה הסיפור של המסעדה שבה אכלנו:

20160524_170139 (660x371)

לסיום הסיור, דניאל לקח אותי לבר על גג אחד הבניינים הגבוהים בהונג קונג, בר שנפתח רק יום קודם לכן. הזמנו כוס יין, התבוננו במראה הנפלא של העיר והנמל והמשכתי ללמוד ממנו על דרך חדשה לגמרי בכל מה שקשור לייחס שלנו לאוכל.

 

20160524_195033 (660x371)

הנוף בהונג קונג (660x369)

למחרת התקיימה ההרצאה מול משתתפים שהגיעו מרחבי סין, קוריאה וסינגפור. הם השתתפו באופן פעיל בהרצאה, צחקו ומחאו הרבה כפיים. במקום שור, הפעם היה (איך לא) דרקון.  

13254694_10154386707594245_3450035609062217973_o (660x483)

 20160525_122207 (660x381)

 

נכתב בתאריך 1/4/2016 בשעה 9:15 מאת ליאור

כשהזמינו אותי להרצאה לשופטי בית המשפט המחוזי בת"א שאלתי בהיסוס האם אוכל לבוא קצת יותר מוקדם עם שני הילדים הגדולים שלי, מאיה ואורי, ולהראות להם את בית המשפט. המארחים הסכימו בהתלהבות.

הגענו לבית המשפט בהתרגשות גדולה והדבר הראשון שראינו היה הפסל הזה…

20160328_132423 (660x389)

קיבלו את פנינו שתי שופטות מקסימות. הן עשו לנו סיור מרתק בבית המשפט. נכנסו ל-2 דיונים, אחד אזרחי ואחד פלילי תוך כדי שהשופטות מסבירות לילדים מה בדיוק קורה בכל שלב.

בסוף אחד הדיונים, השופט קרא לילדים להתקרב אליו. כאשר הם התקרבו בחשש מה, הוא שאל אותם למי מהעדים הם האמינו ומה הם היו מחליטים במקומו. לאחר מכן הוא הסביר להם איך הוא קיבל את ההחלטה וכמה חשוב לשמור על קשר עין וכללי זהירות בדרכים. במשפט הפלילי הם ראו את הורי הנאשם מדברים בכאב לב על כך שהבן שלהם מכור לסמים ואיך זה הוביל אותו להתנהגות לא טובה וכמה חשוב שהוא יקבל עזרה. לאחר מכן, שוטר שירות בתי הסוהר הראה להם מאיפה מביאים את העצורים, ביקש רשות ושם להם אזיקים לרגע וענה לשאלות הרבות שלהם.

בשעות ספורות הם למדו יותר מכל מה שהם למדו בכל התנסות אחרת. למדו על מערכת המשפט, על החשיבות של זהירות בדרכים, על ההשפעה ההרסנית של סמים ועד כמה השופטים שאיתם נפגשו הם אנשים חכמים ומסבירי פנים.

3e17d96f-2b49-4c65-a7c3-bf15aa61522e (660x454)

אחרי הסיור אורי ומאיה הצטרפו להרצאה שהעברתי לקבוצה של כ-50 שופטים.

בתחילת ההרצאה לא יכולתי להתאפק ולפתוח במילים "אני זכאי"…  וכמובן הודיתי להם מקרב לב.

fa9afbca-1f1f-4625-bcd2-e1fc842dcd63 (660x408)

83ffc731-f4b0-43c2-ad05-1107f3312469 (660x495)

אחרי ההרצאה הזמינו את אורי ומאיה ללבוש גלימה ולעשות סלפי עם פטיש!

48d0b502-6474-4eb5-bed8-62aaefa60cb5 (660x495)

אני יודע שבתי ספר רבים מארגנים סיורים לתלמידים בבית המשפט. אבל אחרי החוויה שעברנו אתמול, אני ממליץ לכל מי שיש לו ילדים מספיק גדולים, לקחת אותם לבד לבית המשפט מתוך בחירה שלהם, להיכנס לכמה דיונים ולראות איך פתאום נפתחות להם העיניים בסקרנות אין קיץ.

אין צורך בסיור פרטי כדי לעבור חוויה משמעותי. הנה כמה דוגמאות לתגובות שקיבלתי אחרי ששיתפתי מחוויות הביקור בפייסבוק:

כשהייתי ילדה ונערה, אבא שלי היה מקפיץ אותי לביה"ס בבוקר. לפעמים, כשהיינו יוצאים מאוחר מדי הוא היה מודיע לי שיש לו דיון בבית המשפט והוא לא יכול לאחר ולכן קודם נלך לבית המשפט ואחר כך הוא ייקח אותי לבי"ס. הוא היה אומר לי "בשעתיים בבית המשפט תלמדי יותר מבשבוע בביה"ס". הביקורים האלה זכורים לי כאחת מחוויות הילדות הנהדרות שלי. תודה שהזכרת לי את אבא שלי.

בתור ילד שבילה ימים בבתי משפט ,בזמן הברזות מבית הספר התיכון שמוקם לא רחוק משם, העלת בי נשכחות מהשופטת הדסה בן עיתו, שראתה אותי פעמים רבות בשבתה בדין ופעם קראה לי לפשר מעשי והתעניינותי המוזרה, וכאשר הבינה שהכל כשר ,הסבירה לי גם כן על התהליך ועל סדרי הדין. ולא אשכח שאמרה לי "אני לא ארצה לראות אותך בעתיד, אבל אם כבר זה יקרה עדיף שתהיה בצד עורכי הדין ולא הנאשמים".

כאשר אחותי הגדולה היתה מחליטה בשנות השישים לוותר על בי״ס ליום אחד, זה בדיוק מה שהיא עשתה, הלכה לאולם בית המשפט ופשוט האזינה למתרחש, לעדויות, לדיונים ולהחלטות. חוויה מעשירה!

איזה כיף שאבא מבין שהבית ספר של החיים לא פחות חשוב מלהגיע לבית ספר בזמן.

 

 

נכתב בתאריך 23/2/2016 בשעה 16:20 מאת ליאור

בעקבות התגובות הרבות לפוסט "ילד של אבא" שבו שיתפתי כמה תובנות לגבי הורות, החלטתי לשתף בחוויות ותובנות מיום מיוחד נוסף שעבר עלי אתמול.

כאשר קיבלתי ההזמנה להרצות בכנס מדעי לתלמידי של עריית חיפה בשיתוף משרד החינוך והטכניון, חזרתי להיות ילד מתלהב לכמה רגעים.

נזכרתי שוב כמה סבלתי בתיכון אבל גם כמה נהנתי ופרחתי בטכניון. החלטתי לנצל את ההזדמנות הנפלאה ולספר ל-600 בני נוער את כל מה שלא סיפרו לי כשהייתי בגילם. בנוסף, הצעתי לאורי שלי בן ה-8 להצטרף. הוא שמע ממני כל כך הרבה על הטכניון אז למה שלא נטייל שם קצת ביחד? אין תחליף לזמן הזה שבו מבלים יחד אחד על אחד.

הגענו לטכניון בבוקר יפהפה. נכנסו לאולם להתכונן. אורי העוזר המיוחד שלי הרצאות והוא כמובן אוהב מאוד את התפקיד.

20160222_113629 (660x371)

20160222_091851 (660x371)

20160222_093725 (660x371)

20160222_093152 (660x367)

בתחילת האירוע, מנהלת אחד מבתי הספר התיכוניים באזור סיפרה סיפור מעניין. היא סיפרה על פגישה עם אמא של תלמיד תיכון שביקשה להתייעץ איתה. התלמיד היה כבד משקל ולקוי ראייה עם משקפיים במספר גבוה. האם סיפרה שהוא בן יחיד והחלום שלו זה להתגייס לגולני אבל נוכח מצבו הגופני, היא לא האמינה שהוא יצליח. המנהלת הסכימה ואמרה שגם לדעתה הוא לא מתאים אבל במקום שהאם תהיה זאת שאומרת לו "לא", שתחתום לו על אישור ואז בצבא בטח יגידו לו שהוא לא מתאים.

את הסוף אתם יכולים לנחש. הוא התגייס לגולני וסיים בהצטיינות.

בסוף האירוע ניגשה אלי המנהלת ואמרה לי בהתרגשות "הבן הזה הוא הבן שלי". היא גם הסכימה שאשתף אתכם בסיפור.

דנה וייס שהנחתה פאנל בתחילת האירוע על עתיד החינוך המדעי. ראש עריית חיפה, נשיא הטכניון ונציגים נוספים דיברו בהתלהבות על החשיבות של לימודי מדעים. ואז דנה וייס שאלה את בני הנוער "מי מכם רוצה לגשת ל-5 יחידות מתמטיקה וההורים שלו חושבים שהוא לא יהיה מסוגל?". להפתעתי היו לא מעט שהרימו יד.

20160222_100007 (660x369)

כאשר הגיע תורי לדבר, סיפרתי להם על חכמת ההמונים והתחננתי שלא יתנו לאף אחד, לא להורים, לא למורים ולא לחברים, לפקפק ביכולת ובחלומות שלהם.

20160222_104020_Burst01 (660x371)

התלמידים היו מדהימים. צחקו ומחאו כפיים בהתלהבות כל כמה דקות.

20160222_110753 (660x371) (660x371)

בסוף ההרצאה רבים מהם ניגשו להודות וסיפרו לי על החלומות שלהם.

תרשו לי להציג לכם אחד מהם. אוהד איתן בן ה-16.5. אוהד ניגש ואמר בהתלהבות: "החלום שלי הוא להיות שר האוצר!"

20160222_112121 (660x371) (660x371)

ביקשתי ממנו שיזמין אותי לביקור אחרי שהוא יהיה שר האוצר :)

משם לקחתי את אורי לסיור בטכניון. הוא התעניין מה יש בכל אחד מהבניינים. אמרתי לו "זה הבניין שבו לומדים מחשבים, כאן לומדים ארכיטקטורה וכאן לומדים מתמטיקה". הוא עצר אותי ואמר בהתלהבות "אז כאן אני רוצה ללמוד! אני הכי אוהב מתמטיקה".

נחת.

20160222_113928_Burst08 (660x371)

Dream it (660x431)

 

סיימנו בארוחת צהריים בבית הסטודנט.

20160222_121254 (660x371)

משם המשכנו למפעל של Flex (לשעבר Flextronics) במגדל העמק. מפעל אלקטרוניקה מהגדולים והמרשימים בארץ.

חיברנו הארקה לנעליים.

ויצאנו לסיור מרתק שבו ראינו איך רובוטים מרכיבים מכשירים אלקטרונים, איך נראה פס יצור של מכשיר החל בלוח האלקטרוני ועד למוצר בקופסה הסופית.

20160222_135413 (660x371) (660x371)

20160222_132448(1) (660x371) (660x371)

20160222_134918 (660x371) (660x371)

אורי התלהב והתחיל לחשוב איזה מוצר הוא רוצה לפתח.

תודה לאנשי עריית חיפה על ההזמנה, תודה לרפי מ-Flex על הסיור הנפלא.

אבל הכי חשוב, תודה לבני הנוער הנפלאים.

אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לוותר על החלומות שלכם!

נכתב בתאריך 12/1/2016 בשעה 10:08 מאת ליאור

לפני שבועיים העברתי הרצאה בתיכון בהרצליה. הזמינו אותי להרצאה לתלמידים המצטיינים שלומדים בכיתות מיוחדות שנקראות "כיתות נחשון" (תלמידים בעלי פוטנציאל גבוה להשתלבות בתוכנית תלפיות בצבא). 

שאלתי האם אפשר להזמין להרצאה את הכיתות עם התלמידים הפחות מצטיינים. אלה שאין להם שם יוקרתי. אלה שלא מביאים להם הרצאות אורח.
 

10620428_10154020873814245_8719038243970248899_o


אין דבר שאני אוהב לעשות יותר (בהתנדבות) מאשר לדבר עם תלמידים, במיוחד אלה שלא מסומנים כמוצלחים במיוחד.

אבל תמיד מזמינים אותי לתלמידים המצטיינים. כשהייתי תלמיד, לא הייתי מתקבל לתוכנית כזאת. הייתי תלמיד בינוני מינוס ורק שנים רבות אחרי הלימודים הבנתי שהסיבה העיקרית היתה שהיו לי מורים גרועים. אני לא מאשים אותם, כל כך קשה להיות מורה במערכת שעושה כמעט הכל כדי לדכא יצירתיות והתלהבות.

בנוסף, יש היום תעשייה שלמה של קורסי הכנה למבחנים לאיתור "מחוננים". מישהו חשב פעם על אלה שלא עוברים את המבחן? מה הם חושבים על עצמם? האם יש להם סיכוי נמוך יותר להצליח בחיים? ברור שלא. כולם, אם ירצו, יאמינו בעצמם ויעבדו קשה, יכולים להצליח ובגדול.

אבל איך רוצים שהם יאמינו בעצמם, אם מראים להם שיש "מחוננים" והם לא כאלה? האם הם חסרי כשרון? תלמידים סוג ב'?

אני בעד ההשקעה בתלמידים שיש להם פוטנציאל גבוה במקצועות ריאליים וכאשר יש משאבים מוגבלים אני יכול להבין מדוע בוחרים להשקיע בהם. אבל לא צריך לתייג אותם ולקרוא להם "מחוננים". כל ילד, אם יתנו לו את ההזדמנות הנכונה, יגלה שיש משהו שבו גם הוא מחונן.
לשמחתי בית הספר הסכים וצירפו להרצאה כיתות נוספות. התלמידים היו נפלאים, מוכשרים ומקסימים. כולם!

לסיום, הנה דוגמא נפלאה למורה שמחזקת את התחושה שכל תלמיד מוכשר.

הנה הודעה שקיבלה הבת שלי מאיה וכל חבריה לכיתה מהמורה לספרות.

12376222_10153997345509245_1755123524648396614_n

אם יש סימן לכך שמורה אוהבת את התלמידים, אוהבת ללמד ואוהבת את המקצוע שהיא מלמדת, זה הסימן. וזה לא מפתיע שמאיה אוהבת ללמוד ספרות ואוהבת את המורה.

אין כזה דבר תלמידים לא מוכשרים. כל מורה (וכל הורה) חייב לפרגן, לפאר ולהעצים את הילדים בכל הזדמנות ראויה.

נכתב בתאריך 3/12/2015 בשעה 8:32 מאת ליאור

יש לי שלושה ילדים נפלאים. טפו טפו.

מאז שהפכתי לאבא, לפני 12 שנה, אני שואל את עצמי איך להיות אבא טוב. מה חשוב ללמד את הילדים? מה אני רוצה שהם יזכרו ממני כשיגדלו? איך אוכל לחזק את הקשר איתם?

הפעם אני רוצה לספר לכם על הטיסה שהיתה לי השבוע לאילת עם הבן שלי בן ה-8, אורי. זה סיפור עם כמה תובנות על הורות, משפחה וחלומות הילדות שלנו ושל הילדים שלנו.

 

רקע קצר. העיתונאית קרן צוריאל הררי בדקה "מה הילדים שלנו יזכרו מאיתנו בבגרותם" ובכתבה המרתקת הזאת בעיתון כלכליסט היא טוענת שהם יזכרו בראש ובראשונה את הזמן שהוקדש רק להם, בלי האחים שלהם.

השגרה בגידול ילדים מוקדשת רוב הזמן למטלות. ארוחת צהריים, שיעורים, חוגים, חברים, מריבות, עשיית שולם, ארוחת ערב, אמבטיות, סיפור לפני השינה ועוד. אתם מכירים את זה.

כשאנחנו מבלים איתם אחד על אחד, קורה משהו אחר לחלוטין.

הכירו את בני האמצעי, אורי. אורי בן ה-8 הוא שכפול גנטי שלי. אנחנו לא רק דומים חיצונית אלה גם כמעט בכל תכונות האופי.

20151129_162330 (660x371)

כאשר הוזמנתי לעוד הרצאה באילת, הצעתי הפעם לאורי להצטרף אלי ל-24 שעות באילת. רק אני והוא.

כמו תמיד, גם כאן השתמשתי בחכמת ההמונים ע"מ לקבל רעיונות מה לעשות איתו באילת (אם אתם מתכננים ביקור עם הילדים באילת, אל תפספסו את כל הרעיונות שמופיעים בתגובה לסטטוס הזה).

אחד הרעיונות שכתב שי ורדי היה לקחת אותו לצלילת ניסיון בריף האלמוגים. מעולם לא צללתי. לא היה לי מושג שיש צלילת ניסיון ושזה מתאים גם לילדים החל מגיל 8.

שאלתי את אורי אם בא לו לצלול והוא התלהב מאוד.

אורי עזר לי להתארגן להרצאה. 

20151130_091945 (660x371)

בסופה, חצינו את הכביש ממלון קוראל ביץ' למועדון אקווה ספורט.

20151130_112546_HDR (660x371)

החלפתי את החליפה שלבשתי בחליפת צלילה. המדריך עזר לאורי להתלבש.

20151130_120400 (660x371)

עברנו הדרכה קצרה ונכנסנו למים.

_DSC2911 (660x438)

אורי צלל כמו גדול. אני לא יודע ממה נהניתי יותר, מהצלילה או מהעובדה ששנינו צוללים ביחד בפעם הראשונה.

הנה כמה תמונות מהצלילה.

_DSC2956 (660x438)

_DSC2962 (660x438)

_DSC2926 (660x438)

יצאנו ואורי אמר מילה אחת.

וואו.

לקח לו זמן לעכל את מה שעברנו. הוא ישב בשקט במונית בדרך חזרה למלון ורק אחרי שעה אמר שזה היה הדבר הכי כיפי שהוא עשה.

ואז התחילו שיחות על משמעות החיים, אלוהים ("אם יש אלוהים, מתי הוא הבין שהוא אלוהים?" "מי המציא את השואה?").

בהמשך, אורי ראה חנות ספרים, רץ פנימה לחפש את "המוח המשותף" וכאשר מצא אותו, החזיק בגאווה ואמר למוכרת "זה הספר של אבא שלי!".

20151129_185718 (660x371)

אורי לא וויתר והכריח אותי לקפוץ איתו למים הקפואים בבריכה.

20151130_132554_Burst20 (660x371)

בעלייה למטוס בדרך חזרה הוא עשה פרצוף ושאל "מה, זה כבר נגמר?"

20151130_152825 (660x371)

ישבנו יחד, נזכרנו בכל החוויות שהספקנו לעבור ב-24 השעות תוך כדי שאנחנו צופים באחת מהשקיעות היפות ביותר שראיתי אי פעם.

20151130_160323 (660x329)

20151130_155520_HDR (660x371)

כאשר נחתנו, הטייס הזמין אותו לתא הטייס ושאל אותו "איך זה מרגיש להיות בתא הטייס?". אורי חשב וענה "כיף אבל הכי כיף להיות עם אבא!"

20151130_163001 (660x371)

אחד היתרונות במקצוע של מרצה הוא האפשרות לבקר במקומות נפלאים ולצרף כל פעם מישהו אחר מבין בני המשפחה.

בשנים האחרונות הילדים שלי מצטרפים אלי להרצאות מעניינות, אבל בנפרד. ביקרנו בספינות טילים של חיל הים (אחרי הרצאה לפיקוד חיל הים), בניו-יורק (בהשקת הספר), בבסיס חיל אויר (אחרי הרצאה למטה הכללי) ועוד.

אז מה הילדים שלי יזכרו מאבא שלהם כשהם יהיו גדולים? אני לא יודע. אבל יש לי תחושה שהם ישמרו מקום מיוחד בלב לנסיעות ל"עבודה של אבא".

לא חייבים להיות מרצים או לטוס רחוק כדי ליצור חוויות משותפות מיוחדות. את אספי הקטן שלי אני לוקח לצפות בשקיעה בראש גבעה ליד הבית.

מחקרים רבים בנושא אושר כבר מצאו שכדי להיות מאושר עדיף לשלם על חוויות, ולא על מוצרים.

האושר שלי זאת המשפחה שלי. לפני הכל. ואין דבר יותר נפלא מהחוויות המשותפות שעוברים אחד על אחד.

לרכישת כרטיסים להרצאה שלי בקתדרה במוזיאון ארץ ישראל – לחצו כאן

נכתב בתאריך 18/11/2015 בשעה 11:13 מאת ליאור

Cookieאת הפוסט הזה אני כותב בטיסה חזרה מאמסטרדם אחרי שלושה ימים עמוסים ומלאי חוויות.

להבדיל מהביקור האחרון בדרום קוריאה (הנה לינק למי שלא קרא), הפעם אני מניח שלא אחדש לכם הרבה בכל הקשור לאמסטרדם.

לכן בחרתי להתמקד בסיפור אחד. סיפור על עוגייה. אבל לא סתם עוגייה, אלא העוגייה הטובה ביותר בעולם. זה גם סיפור על יוזמה, העזה, מיקוד, צניעות והכוח שיש לחלומות שלנו.

אבל לפני הסיפור, רקע קצר.

בשנה שעברה הוזמנתי להיות הדובר המרכזי בכנס ההתרמה השנתי של המנהיגות היהודית באמסטרדם. מספר שבועות לפני האירוע, צלצל אלי אחד המארגנים ואמר "אני מתנצל אבל אנחנו נאלצים לדחות את ההרצאה שלך. קיבלנו הודעה שמגיע אלינו שמעון פרס והוא יהיה הדובר השנה".

אם כבר לקבל ביטול, אז זאת סיבה מצוינת. הלקח הגדול ביותר שלמדתי בתקופת השירות הצבאי, היה המשפט "כל עכבה לטובה". וכך גם השנה הגיעה שוב ההזמנה לבוא אבל הפעם המארגנים ביקשו לתת את המהדורה ההולנדית של ספרי "המוח המשותף" במתנה למשתתפים באירוע.

הגעתי לאמסטרדם עם בת זוגי איילה. ניצלנו את שעות היום לסיורים בעיר ובכל ערב היתה לי הרצאה.

20151117_090006_HDR (660x371)

 

גם את הנסיעה הזאת תכננתי באמצעות חכמת ההמונים (אם אתם מתכננים ביקור באמסטרדם, אתם מוזמנים להציץ ברשימת ההמלצות כאן). אחת ההמלצות שקיבלתי מנגה עמית ונורית בלום היתה ללכת לסיור אוכל עם מדריכה נחמדה שפתחה חברה שנקראת Hungry Birds.

אני תמיד רעב וגמרתי את כל השלבים ב-Angry Birds אז כנראה זה הדבר בשבילי :)

מי שמתעניין בכל מה שראינו וטעמנו בסיור מוזמן לקרוא את הפוסט של איילה. אני ברשותכם אתמקד בסיפור אחד מיוחד על בחורה צעירה שחלמה ליצור את המתכון לעוגייה הטובה בעולם.

תכירו את ורה. הולנדית נחמדה שלמדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. כמו צעירים רבים אחרים שבוחרים ללמוד מקצוע בלי להבין מה הוא באמת, בסוף הלימודים החליטה שהיא לא רוצה לעסוק בתחום.

20151116_150021(1) (660x371)

 

כולם אוהבים עוגיות. ורה אוהבת עוגיות במיוחד. הריח הזה שיש לעוגיות טריות בתנור יכול להוציא אותי (ואת הדיאטנית שלי) משיווי משקל.

היא החליטה לעזוב הכל ולהתחיל לנסות וליצור מתכון של עוגיית שוקולד שתהיה טעימה יותר מכל העוגיות שהכירה.

במשך חצי שנה, כאשר אין לה הכנסה קבועה ואופק ברור, היא עמדה במטבח ביתה, ניסתה חומרי גלם שונים ורקחה מתכון לעוגיית העוגיות. עוגייה המבוססת על שוקולד גורמה ובתוכה ליבת שוקולד לבן נימוחה.

cookie2 (660x440)

 

אחרי שהיתה מרוצה מהתוצאה, היא פתחה חנות קטנה במרכז אמסטרדם שנקראת Van Stapele. את העוגיות שהיא מכינה, היא אופה בתנור הזה שבמרכז החנות. אתם רק יכולים לדמיין את הריח…

20151116_150029 (660x371)

 

ההצלחה היתה מיידית. תורים ארוכים ולקוחות שאומרים שמדובר בעוגייה הטובה ביותר שאכלו אי פעם. ורה מוכרת כל יום את כל העוגיות שהיא מצליחה לייצר ואז No More Cookies !

אחרי שהחנות הקטנה צברה מוניטין ומשכה אליה מבקרים מכל העולם, התחילו להגיע אליה הצעות להפוך את החנות היחידה לרשת, להפוך את הייצור לייצור המוני ולהתרחב.

20151116_150356 (660x358)

 

ורה סירבה (ועדיין מסרבת) בתוקף. שאלתי אותה "למה את לא ממנפת את ההצלחה ומתרחבת". היא ענתה בצניעות "טוב לי בחנות הקטנה שלי. לא בא להתחיל לדאוג מכל מה שקשור ביצירת רשת גדולה".

המשכתי ושאלתי אותה "למה את מייצרת ומוכרת רק עוגייה אחת? חשבת אולי להציע מוצרים נוספים?".

"בשום פנים ואופן לא" היא ענתה. "הצלחתי למצוא את המתכון לעוגייה הכי טעימה שיש. אז למה שאציע ללקוחות משהו אחר? בחנות שלי יש רק עוגייה טעימה אחת. היא כל כך טעימה שכל מי שקונה אותה תמיד יהיה מרוצה. הלקוחות יכולים להחליט רק לגבי שאלה אחת – כמה עוגיות לקנות!".

20151116_150235 (660x371)

 

ורה סיפרה שהיא לוקחת איתה דבר אחד מלימודי הפסיכולוגיה. היא סיפרה שאחד המחקרים שלמדה בדק עד כמה אנשים מאושרים אחרי שקיבלו ממישהו מתנה אחת לעומת מתנה אחת גדולה ועוד 2 מתנות קטנות אשר ניתנו ביחד. המחקר הראה שמי שקיבל מתנה אחת גדולה ועוד 2 קטנות היה מרוצה בהתאם לממוצע מה שחשב על כל אחת מהמתנות ואילו מי שקיבל רק מתנה אחת, בד"כ היה מרוצה יותר כי לא היה לו עם מה להשוות.

ורה החליטה להישאר עם חנות אחת קטנה, מתכון סודי אחד, עוגייה נפלאה אחת והרבה סיפוק מכך שהגשימה את החלום שלה ובאמצעותו היא גורמת אושר למאות האנשים שמחסלים מידי יום עוגייה אחת טרייה וטעימה שיוצאת מהתנור הקטן הזה.

מימוש עצמי ואושר בקריירה לא חייב להיות מבוסס על "התקדמות בסולם הדרגות", "התרחבות וצמיחה מתמדת", "שיתופי פעולה" ועוד. המרדף אחרי "הדבר הבא" חשוב אבל לפעמים לא פחות חשוב להתמקד ולהיות הכי טובים בדבר אחד בלבד. כשזה קורה, לא מוכרחים להיכנס למרדף מתמיד אחרי הצמיחה וההתרחבות.

בסוף השיחה שלנו ואחרי שכמובן טרפתי את העוגייה שיצאה מהתנור, ורה חייכה ואמרה "טוב לי כל כך שבחרתי לייצר עוגיה אחת בלבד" ואז הוסיפה ושאלה "היה לך טעים?".

ואי ואי, כמה שזה היה טעים. ומלמד.

cookie3 (660x438)

 

מעבר לסיור המקסים, העברתי 2 הרצאות והיה נפלא לראות את ההולנדים נהנים ואפילו מקבלים עותק מהמהדורה ההולנדית של הספר.  אם יש לכם חברים בחו"ל שיכולים להתעניין בהרצאה, אשמח אם תמליצו להם. ואם זה יוביל אותי להרפתקאות נוספות, אני מבטיח כמובן להמשיך ולעדכן.

הנה כמה תמונות מהאירועים וההרצאות.

12244846_10153929761404245_2392089458679883551_o (660x371)

12240321_10153929761374245_7218579615092650433_o (660x335)

20151116_190525 (660x371)

כל אחד מהמשתתפים קיבל עותק חתום של המהדורה ההולנדית של המוח המשותף.

20151115_173317 (660x371)

 

תודה מקרב לב לארז מנהיימר על ההזמנה והאירוח הנפלא, לכל הצוות של cia, קרן היסוד, שגריר ישראל בהולנד והקהל הנפלא שבא, חיבק והתלהב כל כך מהמוח המשותף.

 

  

נכתב בתאריך 15/10/2015 בשעה 13:31 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בטיסה בדרך חזרה מסיאול אחרי שעברתי את אחת החוויות המדהימות ביותר שחוויתי אי פעם.

הוזמנתי ע"י הוצאת הספרים המקומית (Mirae) להשיק את הספר שלי אחרי שהוא תורגם לקוריאנית ויצא לאור בדרום קוריאה. בחלומות הפרועים שלי לא דמיינתי שהספר יצליח כל כך ויוביל אותי להרפתקאות במקומות רחוקים ומרתקים כך כך.

במסגרת הביקור הוזמנתי להרצאה, ראיונות לתקשורת, ופגישות עם מובילי דעה תוך כדי שאני צריך לנסות ולהלהיב את הקוריאנים בכל מה שקשור לחכמת ההמונים ו-Crowdsourcing.

החלטתי לנצל את ההזדמנות וללמוד כמה שיותר על סיאול והעם הקוריאני. בשבועות שלפני הביקור עשיתי שיעורי בית. לדוגמא – קראתי את הספר המצוין The Birth of Korean Cool, שוחחתי עם ישראלים וקוריאנים שעוסקים בשיתוף פעולה מסחרי בין המדינות, צפיתי בסרט הקוריאני זוכה הפרסים Old Boy (סרט מדהים אבל אלים מאוד וקשה לצפייה) ונזכרתי בפרק בסדרת הטלוויזיה המצוינת של גידי ואהרוני שנסעו לדרום קוריאה בעקבות הקימצ'י (נגיע לדבר המזעזע הזה בהמשך).

מכיוון שזה הביקור הראשון שלי במזרח אסיה, החלטתי לעצור בדרך ל-24 שעות בהונג-קונג.

אני מתנצל מראש אם אני מגזים בהתלהבות ומשתמש יותר מידי במילה "מדהים" אבל עברתי כל כך הרבה חוויות מרגשות שהוציאו אותי קצת מאיזון…

אז תרשו לי לספר לכם על המסע ונתחיל בביקור קצר בהונג-קונג בדרך לסיאול.

טסתי ביחד עם חבר יקר, עודד טולדנו, שנסע במסגרת עבודתו לתערוכות האלקטרוניקה הגדולות בהונג-קונג וסין.

20151011_215047 (540x304)

באותה שורה שמחנו לגלות את נמרוד קוזלובסי בדרכו לאוסטרליה. איזה חמוד הנמרוד הזה.

20151012_083129 (540x304)

אין מה להגיד, הונג-קונג מדהימה. את התמונה הזאת צילמתי ב-Victoria Peak בראש ההר מעל המבנים המרשימים של העיר. מראה עוצר נשימה. שילוב מרתק בין מראות שהזכירו לי את העוצמה של ניו-יורק, הצפיפות בהודו ומראות מוזרים שלא ראיתי מעולם.

20151012_205055 (540x304)

לדוגמא, אפשר להציע לכם מרק רגל ברוטב סויה?

20151012_195249 (540x504)

או אולי צפרדעים חיות (למאכל) במחיר של כ-11 ₪ לקילו?

20151013_094324 (540x304)

מרגישים לא טוב? למה שלא תיגשו לאחת מבתי המרקחת העתיקים ותנסו תרופה המבוססת על קרן של קרנף (או משהו בסגנון)?

20151013_123202 (540x304)

אחרי פחות מ-24 שעות, חזרתי לשדה התעופה לטיסת המשך לסיאול. יצא לי לבקר בלא מעט טרקילינים בשדות תעופה, אבל ה-Lounge של Cathay Pacific הוא ללא ספק אחד המרשימים.

יש בו מטבח ענק שמכיר אוכל טרי נפלא.

20151013_142553 (540x304)

מקלחת עם זרם מים גדול כל כך שגרם לי להרגיש באמצע סופת גשמים (אבל נעימה).
20151013_141039 (540x304)

מצב הרוח הטוב השתנה ברגע כאשר ראיתי את החדשות ב-CNN ומיד התעדכנתי בנעשה בארץ. ווידאתי שהחברים והמשפחה בסדר והרגשתי ייסורי מצפון שעזבתי את כולם ונסעתי רחוק כל כך.

20151013_142134 (540x304)

עליתי על הטיסה לסיאול עם תחושת ייאוש. לא נראה שהמצב הביטחוני ישתפר בעתיד הנראה לעין.

בסיאול חיכה נהג נחמד.

20151013_215655 (540x304)

הוא סיפר שיצא לו להסיע עוד ישראלי אחד. "אולי שמעת עליו. קוראים לו שהטמן או משהו כזה?". הסברתי לו שמדובר בזוכה פרס נובל, דן שכטמן.

הגעתי למלון שמעוצב כמו ארמון פאר. אבל הגשתי קצת בודד. מסתבר שאין הרבה תיירים שמגיעים לדרום קוריאה, בוודאי שלא מהמערב. המלון היה ריק כמעט.

20151015_000937 (540x304)

אמרו לי שהעם הקוריאני מאוד טכנולוגי. זה לא מקרה שסמסונג ו-LG הן חברות קוריאניות. אבל רק כאשר הגעתי לחדר הבנתי עד כמה זה קיצוני. תרשו לי להציג לכם את השירותים בחדר שלי. מה כבר יכול להיות מיוחד באסלה את אולי שואלים את עצמיכם?

20151015_071657 (540x304)

אז ככה… ניסיתי להוריד את המים. מסתבר שזאת לא אסלה. זאת מעבורת חלל פרי פיתוח של המקבילה הקוריאנית של נאסא. אין על גבי האסלה אף לחצן. לפתע גיליתי את הפאנל הזה שבו יש 34 (!!!) כפתורים. ספרתי. נשבע לכם שבמשך שניות ארוכות ואפילו כמה דקות לא הצלחתי למצוא את הכפתור שמוריד את המים. התואר הראשון והשני מהטכניון גם הם לא באו לעזרתי. בשלב כלשהו לחצתי על כפתור אדום שנמצא ליד האסלה שהפעיל את האזעקה!

אחרי ניסיונות רבים, מצאתי את הכפתור הנעלם. הוא מתחבא בחלק העליון של הפאנל ולא כתוב עליו שום דבר. ברגע הזה הבנתי שהגעתי למדינה שבה דברים נעשים אחרת. אבל הי, לפחות הצלחתי להוריד את המים.

Toiler (540x319)

הגיע היום הגדול. הגעתי למקום שבו התקיים האירוע סקרן ונרגש למדי.

אנשים רבים עם שמות מוזרים חייכו אלי, קדו קידה והציגו את עצמם. לכולם קוראים קים. בשלב כלשהי, אחת מהם נגשה אלי עם שקית ואמרה "הבאתי לך את הספר!".

"הספר שלי?" שאלתי נבוך.

"כן" היא ענתה ומסרה לי 2 עותקים של הספר בקוריאנית. קשה לי לתאר את ההרגשה שהרגשתי כאשר ראיתי את הטקסטים בשפה שהיא רחוקה כל כך מכל מה שאני מכיר. הנה כמה תמונות.

   20151014_102444 (540x304) 20151014_102335 (540x304)

   ואז קראו לי לחדר שבו התקיים ראיון עם אחד העיתונאים המובילים בדרום קוריאה. ראיון עם מתורגמנית שתרגמה עבורו את מה שאמרתי.

20151014_111048 (540x304)

העיתונאי שאל את כל השאלות המתבקשות אבל אז סיים ושאל "מה יש לכם הישראלים במערכת החינוך שגורם לכך שיש כל כך הרבה ישראלים מצליחים בעולם?". רציתי לענות לו שלדעתי ישראלים מצליחים למרות ולא בזכות מערכת החינוך אבל ראיתי שהוא כל כך מתלהב מהשאלה ולא רציתי לאכזב אותו. דיברתי על הצדדים החיוביים שיש בחוצפה הישראלית. כמעט בכל שפה יש מילה שאין לה תרגום והיא מתארת בצורה טובה את המאפיין של אותה מדינה. בדרום קוריאה המילה הזאת היא "האן". זה סוג של תחושת כעס ונקמה ברמה שאנחנו לא מכירים. לנו יש את המילה "חוצפה" (או "הוצפה" כמו שהם אומרים). מי שרוצה להבין למה ישראלים רבים מצליחים צריך לבחון לעומק את המאפיינים של אותה חוצפה.

בשבועות בהם התכוננתי להרצאה, הזהירו אותי שהקהל הקוריאני לא משתף פעולה בהרצאות. "הם יהיו שקטים ואל תנסה להצחיק אותם כי הם לא יצחקו", כך אמר לי אחד הישראלים שמכירים היטב את הקהל הקוריאני.

החלטתי לא לוותר ולנסות. סיפרתי להם על המוח המשותף, כיצד חכמת ההמונים שינתה את חיי ועל הקשר בין חכמת ההמונים להגשמת חלומות. לשמחתי הרבה הם הגיבו בדיוק כמו כל קהל אחר. השתתפו בניסוי שערכתי, צחקו המון, התרגשו ושאלו שאלות נפלאות (מה אתה רוצה הבן שלך הקטן יעשה כשיהיה גדול? אמרתי שכמובן אני מאחל לו לעשות מה שהוא רוצה. סיפרתי להם כמה הוא אוהב לרקוד. הוא לומד לרקוד מסרטוני K-POP קוריאנים ביוטיוב אז ניצלתי את ההזדמנות והודיתי לעם הקוריאני שבזכותו הבן שלי מתפתח כרקדן! הנה וידאו לדוגמא – לבעלי לב חזק).

בסוף ההרצאה עשרות מהמשתתפים ניגשו אלי, קדו קידה ואמרו תודה. אמרו שההרצאה עוררה בהם השראה ורצון לפרוץ כל אחד את דרכו, חיבקו, הצטלמו והיו מקסימים.

בהרצאה

20151014_145622 (540x304) 20151014_143630 (540x304) 20151014_143816 (540x319)

רק אחת מהם ניגשה ונראתה מאוכזבת משהו.

שאלתי אותה לשלומה והיא ענתה שהיא מבינה שהספר יימכר בחנויות רק בעוד יומיים ולכן היא לא תוכל לבקש ממני לכתוב לה הקדשה. ביקשתי ממנה להמתין דקה וניגשתי אל מאחורי הקלעים, שם היתה ערימה של ספרים שהיו מיועדים למוזמנים למסיבת ה-VIP בערב. גנבתי עותק אחד, כתבתי הקדשה מיוחדת והענקתי לה אותו במתנה. כמה שהיא התרגשה…

20151014_162257 (540x304)

המארגנים הזמינו אותי לארוחת צהריים במסעדה קרובה. ומה בתפריט? מרק רגל של שור!

רגל2

בערב היתה "מסיבת Roof Top" לאורחים ומוזמנים מכובדים. הנה אחד מהם לדוגמא, Jungwook Li שמו. יש לו "רק" 200,000 עוקבים בטוויטר. הוא סיפר לי על החלום שלו ונראה לי שהצלחנו למצוא פיצוח כיצד הוא יכול להגשים אותו.

בלוגר

משם יצאתי להכיר סוף סוף קצת את סיאול עם 2 חבר'ה צעירים מקסימים. אלמוג גורוביץ ועומר הר שני. זוג צעיר של ישראלים חמודים. הם גרים בסיאול. אלמוג עובדת בתחום הסרטים הדוקומנטרים ביחד עם דני מנקין ויונתן ניר שמביימים את הסרט הדוקומנטרי בו אני משתתף (החלום הבא). עומר נמצא בחילופי סטודנטים ולומד באחת האוניברסיטאות בסיאול.

20151014_201548 (540x304)

עלינו לתצפית מדהימה בראש המגדל של סיאול. איזה עיר עוצמתית זאת. עיר מדהימה. מלאה אקשן, בניינים מרשימים, רחובות מקסימים, איזורי בילוי מהיפים שראיתי. והכל נקי ומסודר.

20151014_213232 (540x304)

טיילנו בכמה מאיזורי הבילוי. כל חנות שנייה היא חנות איפור. הנשים הקוריאניות מתאפרות איפור כבד (ולכן גם נראות קצת כמו בובות חרסינה). טעמתי שיפוד של תמנון (מוזר) והתפעלתי מהמראה המהפנט של הרחובות הזוהרים.

20151014_203745 (540x304)

המשכו לארוחת ערב קוריאנית מסורתית עם ברביקיו במרכז השולחן.

20151014_225732 (540x304)

זאת הזדמנות טובה להקדיש כמה מילים לאוכל הקוריאני.

תשמעו, רוב הדברים שם לא אכילים למי שרגיל לטעם הישראלי. בשר נא עם אצות וביצה לא מבושלת, מרק רגל של שור (זוכרים?), תמנונים וחיות שקשה לזהות וכמובן השיא הוא המאכל הלאומי הקוריאני, הקימצ'י. כרוב כבוש ברוטב חריף. תשמעו, הדבר הזה מגעיל ברמות שקשה לתאר. מעניין אם כאשר קוריאנים טועמים חומוס גם הם חושבים שזה משהו דוחה. אלמוג סיפרה שהיא צמחונית ואין לצמחונים מה לאכול בקוריאה. היא אמרה שפעם היתה מסעדה צמחונית אחת אבל גם היא נסגרה. אין כמעט ירקות (חוץ מכרוב), אין גבינות ומעט מאוד פחמות. יש בעיקר בשר, פירות ים וקימצ'י! המון קימצ'י. בכל מיני צרות. לדוגמא, משהו שטעמתי היום: פנקייק קימצ'י. כן. זה טעים כמו שזה נשמע.

20151014_082604 (540x304)

הבוקר לקח אותי מדריך נחמד לטיול קצר בעיר. סמטאות ציוריות ומקדשים יפהפיים.

20151015_104244 (540x304)

אז לסיכום, הנה כמה דברים שלמדתי על העם הקוריאני –

הם נחמדים מאוד, מנומסים, שקטים ומלאי הערכה וכבוד לישראלים ויהודים. הם רוצים ללמוד מאיתנו על חדשנות וחשיבה יצירתית. התלמוד זה אחד הספרים הפופולאריים ביותר בדרום קוריאה.

סיאול עיר מדהימה! איזורי שופינג מהפנטים, שילוב בין הרים גבוהים, נהר גדול, גורדי שחקים מודרניים ומבנים עתיקים ציוריים. הכל נקי, מסודר, רכבת תחתית יעילה מאוד. ואם אתם אוהבים בשר ומאכלי ים, אז גם תאהבו את האוכל. רק להיזהר מהקימצ'י.

התרבות הקוריאנית הפוכה כמעט בכל דבר מזו שלנו. אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, הם רגילים להיות חלק בהירארכיה ותמיד אומרים להם מה לעשות. אנחנו מאלתרים בעוד שהם פועלים רק לפי הסדר. אנחנו לא מפחדים להיכשל, הם עושים הכל רק לא להיכשל. אנחנו רועשים, הם שקטים ומסודרים. אצלנו "יהיה בסדר", אצליהם (לפחות מבחינתם) כבר בסדר. אנחנו מחפשים הזדמנויות לחופש, אצליהם מוסר העבודה גבוה מאוד. אנחנו מחבקים, הם קדים קידה מרחוק.

עם נפלא, מרתק, שונה ומסביר פנים לישראלים.

עכשיו אני סקרן לקבל תגובות מקוראים קוריאנים אחרי שיסיימו לקרוא את הספר. מעניין למה הם יתחברו…

תודה שקראתם עד כאן…. הנה עברו להם שלוש שעות של טיסה ועוד מעט הנחיתה בהונג-קונג והמפגש הבלתי נמנע עם נוסעי אל-על כמוני.

אני כבר מתגעגע קצת לקימצ'י…

נכתב בתאריך 19/9/2015 בשעה 7:21 מאת ליאור

יש משפט יפה מאוד שאמר בנימין שלו: "שמחות צריך ליצור, צרות באות לבד".

אחרי השקת הספר בארה"ב ובהולנד ולפני ההשקה בדרום קוריאה, עצרתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בהשקת הספר בישראל.

שמחות צריך ליצור אז החלטתי שאני רוצה ליצור משהו שמח, חוויה מהנה עבור אלה שלקחו חלק ביצירת הספר, עבור החברים שלי, בין אם שאנחנו מכירים דרך הרשת ובין אם בעולם האמיתי.

ISR_7308

חיפשתי דרך ראויה להגיד תודה. תודה על העידוד והעזרה שאני מקבל מאז שיצאתי למסע לחקור את חכמת ההמונים, דרך ההרצאה ב-TED וכלה ביצירת הספר "המוח המשותף".

כשמחפשים רעיונות בסוף גם מוצאים. אילן יצחייק, חבר יקר שהיה בין אלו שדחפו אותי לכתוב ספר, אמר לי: "ליאור, אתה מזוהה מאוד עם TED. למה שלא תעשה אירוע ברוח TED עם הרצאות קצרות של אנשים שהשפיעו עליך לאורך השנים".

איזה רעיון נפלא חשבתי לעצמי. סטטוס אחד בפייסבוק ויורם פרידלנדר והחברים היקרים בפאזה הזמינו אותי להתארח במתחם שלהם. פנינה נפלאה ולא מוכרת בדרום תל אביב.

HAD_3142

הכנתי רשימה של 15-20 חברים שהם גם מרצים אפשריים. התחלתי לפנות לכמה מהם וחשבתי שוודאי לרבים מהם זה לא יסתדר אבל בסוף אצליח לגבש רשימה של 4-5 מרצים.

להפתעתי הרבה, כל מי שפניתי אליו הסכים מייד בשמחה. רובם אנשים עסוקים מאוד. חלקם בין המרצים הטובים והמבוקשים ביותר בארץ ובחו"ל.

אני מקווה לשתף וידאו מתוך האירוע בקרוב אבל בינתיים הנה סקירה של המרצים, החברים הנפלאים שהופיעו על הבמה.

הראשון היה חברי היקר יוסי תאגורי (זוכרים את הוידאו שבו הוא אומר לי שאין לי סיכוי להגיע ל-TED?). יוסי סיפר בהתלהבות הטיפוסית שלו ובהומור רב על תחילת הדרך שלו כיזם. איך הוא פיתח משחק שזכה למעל מיליון הורדות אבל רובן פיראטיות לכן בסופו של דבר לא הצליח לתרגם אותו להצלחה כלכלית. יוסי יזם נחוש מאוד ומאז הוא לא מפסיק לנסות ולפעול לפי המוטו (ששמע מיוסי ורדי): "מספר הכשלונות האפשריים לכל יזם מוגבל. בסופו של דבר מפסיקים להיכשל".

ISR_7346

רגע לפני שהזמנתי לבמה את יוצר הלהיטים דורון מדלי, קראתי לבמה לבן שלי, אסף צורף בן ה-4.  אספי מת על השירים של דורון ומנצל כל רגע פנוי לרקוד לצלילי אחד הלהיטים. אז הזמנתי אותו לבמה לרקוד לצלילי "מהפיכה של שמחה"

 

לאחר מכן עלה כמובן דורון מדלי. את דורון הכרתי באירוע השקת Windows XP של מיקרוסופט. ענת קלו לברון הנפלאה ואני היינו אחראים על הדגמת המוצר ודורון הוביל צוות של כ-30 רקדנים ושחקנים במחזמר שנכתב במיוחד על מנת לפאר את Windows XP, "מגשימת החלומות". זה היה אחד האירועים המביכים ביותר שבהם השתתפתי אי פעם אבל בזכות האירוע הזה הכרתי את דורון. סיפר של הדיכאון ממנו סבל בצעירותו ואיך זה הוביל אותו לחיות חיים שבהם הוא מנסה לשמח אחרים ותוך כדי כך כמובן גם לשמוח בעצמו. הוא חוגג מסיבת יום הולדת מטורפת שנקראת מדלילנד מידי שנה ועומד מאחורי רבים מהלהיטים של השנה האחרונה (הנה כתבה ששודרה עליו בחדשות ערוץ 2).

ISR_7389

המרצה הבאה לימדה אותי כל כך הרבה. אביגייל טננבאום ושותפה מייקל וייס הם מאמני המרצים הטובים ביותר (והיקרים ביותר, בצדק) שאני מכיר. הם אימנו אותי בדרך לאודישן ולאחר מכן בהכנות להרצאה ב-TED. נשארנו חברים ומאז אני ממשיך ללמוד מהם על הדברים החשובים באמת בחיים, החיים עצמם. אביגייל סיפרה על הבמה איך ישבנו מייקל, היא ואני בבית קפה ושאלתי אותם מה החלום שלהם. הם סיפרו לי אז שהם חולמים לאמן את המרצים בכנס TED  העולמי. בעקבות אותה שיחה הם שלחו מייל לאחד המנהלים ב-TED, מייל שהוביל להגשמת החלום.

ISR_7467

מבין כל החברים והמרצים שעלו על הבמה, המרצה הבאה השפיעה עלי יותר מכולם. איילה בת זוגי הנפלאה שעוסקת באחד הנושאים המרתקים ביותר היום, כלכלה שיתופית. איילה היא זאת שדוחפת אותי תמיד ללכת אחרי החלומות שלי ובימים אלה היא מגשימה את החלום שלה כמרצה ויועצת עצמאית.

ISR_7475

את חנוך פיבן לא צריך להציג. הוא אחד האמנים המוכשרים והאהובים ביותר בארץ שמחלק את זמנו בין תל אביב, ברצלונה והרצאות בכל רחבי העולם. אבל מעבר לכל, הוא אדם נפלא. מסתבר שהוא היה אחד הצופים בוידאו בלוג של יוסי תאגורי ושלי ("שידורי הניסיון") ובאחד האירועים שבהם הוא היה, הוא בא להציג את עצמו ולפרגן על הבלוג. חנוך הציג את דרכו לחיות חיים מלאי סקרנות והתבוננות. התבוננות שמובילה אותו לקחת חפצים וליצור מהם יצירות שנפלא להתבונן בהן.

ISR_7522

לקראת האירוע, רבים שאלו אותי "באמת הוא יהיה? הבחור ששיחק בפאודה? הוא מגיע?".ליאור רז לא רק הגיע, הוא כבש את הקהל בסיפורו האישי המרגש. ליאור שירת כמסתערב. שירות שהשאיר בו לא מעט צלקות. לאחר מכן למד משחק והפך לשחקן ויוצר. החלום שלו היה להפיק סדרת טלוויזיה שתספר את הסיפור של המסתערבים. ביחד עם שותפו העיתונאי אבי יששכרוב, הם עברו מערוץ טלוויזיה אחד לשני וכולם אמרו להם שאין לזה סיכוי. עד שאיש אחד, יונה ויזנטל, שהיה אז ב-YES, נתן להם את ההזדמנות. ליאור קרא לכולם ללכת אחרי החלום שלהם והופתעתי מאוד ללמוד שגם לי היה חלק קטן בדרך שלו להגשים את החלום.

ISR_7535

אז הגיע הזמן להרצאה האחרונה של הערב, הרצאה שלי על הספר "המוח המשותף". מעולם לא הופעתי בפני קהל כל כך אוהב. הרגשתי זכות גדולה להיות מוקף בכל כך הרבה חברים ובני משפחה.

ועכשיו תרשו לי להודות לאנשים שבזכותם האירוע הזה יתאפשר. כפי שתוכלו מייד להתרשם, מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שבלעדיהם, האירוע לא היה מתאפשר.

בראש ובראשונה לחברי אילן יצחייק על הרעיון לקיים אירוע מסוג זה.

תודה רבה לכל המרצים האורחים. תודה על הרצאות נפלאות והסכמתם מייד להגיע. זה לא מובן מאליו. 

ליורם פרידלנדר, פז ויפעת גליסקי, מנש וכל הצוות הנפלא בפאזה שאירחו והפיקו את האירוע במתחם היהפהפה שלהם בתל אביב. איזה אנשים קבוצה נדירה של אנשים מוכשרים ונדיבים.

לחברת סמסונג שנתנה חסות לאירוע ואפשרה בכך להפיק את האירוע (ה-Note 5 החדש שלהם הוא פצצה של טלפון חכם). תודה רבה לאודליה וכל הצוות בסמסונג. ותודה ענקית לאבישי פריז שחיבר ביננו.

לאורי גורן ואי-פוכונדר על העזרה הנדיבה שאפשרה לצלם ולשדר את האירוע. אורי גורן, חולם סדרתי, מגשים צעד אחרי צעד את החלומות שלו ומלווה אותי בכל החוויות שעוברות עלי בשנים האחרונות.

תודה ענקית לעודד טולדנו התותח, הבעלים של "סימולטני באוויר" שמהרגע ששמע על האירוע אמר "אני עושה הכל כדי לעזור לך". יחד עם רימוניניו הוביל את כל הצד הטכני באירוע כולל הקרנה, הגברה ותאורה.

תודה לישראל הדרי הצלם הנפלא. גם הוא, מייד כאשר שמע על האירוע, התנדב להגיע ולצלם. כל התמונות כאן הן שלו.

תודה לחגית מנדס ואייל עמית מחברת יוניליבר. הם הביאו ערימה ענקית של שוקולד קליק ואיפשרו לעשות ניסוי ולשאול את הקהל כמה שוקולדים יש בערימה. בסוף האירוע מי שהיה הקרוב ביותר למספר האמיתי קיבל את כל השוקולדים (אני רק יכול לדמיין איך הילדים שלו הגיבו…).

תודה לחברי היקרים דני דויטש, יונתן ניר ודני מנקין (שגר ב-LA) שמלווים אותי בהפקת סרט דוקומנטרי. יונתן הגיע עם מצלמה ואני בטוח שהוא הצליח לתפוס את הרגעים המרגשים שהיו בערב הזה כמו שרק הוא יודע.

לאריק סופר על הרעיון והביצוע להדפסת כריכות מותאמות אישית למי שלקח חלק בכתיבת הספר ולמשתתפי האירוע.

ליהונתן קלינגר על הצעת השם של הספר – המוח המשותף.

לאיתמר מ-יוקי הפקות וחגית פרבר על בימוי, צילום ושידור האירוע.

ותודה מיוחדת למישהו שלא היה פיזית באירוע אבל הנוכחות שלו בחיים שלי באה לידי ביטוי בצורה מאוד מרגשת. קוראים לו אורי אייזן. הוא גר באריזונה וצפה בשידור החי. אורי מלווה אותי בשנים האחרונות ודואג לסייע לי להגשים את כל חלומותי.

תודה אחרונה לילדים שלי ובת זוגי, אהובתי, איילה, שגם באירוע הזה, כמו תמיד, תומכת, אוהבת ועוזרת להפוך רעיון לחוויה משותפת.

HAD_3199

זאת היתה זכות גדולה להיות מוקף בכל כך הרבה אהבה בערב אחד.

תודה לכולם!

(לינק לאלבום התמונות המלא. צלם: ישראל הדרי הנפלא)

(מידע לגבי רכישת הספר בלינק הזה)

HAD_3415

נכתב בתאריך 3/8/2015 בשעה 11:31 מאת ליאור

Cover 3Dלידת הילדים שלי זאת אחת החוויות הנפלאות שחוויתי אי פעם. תהליך מרגש וכואב (לבת זוגי כמובן אבל אני מודה שהרגשתי לא מעט מהכאב שהיא הרגישה).

גם הוצאת ספר זה סוג של לידה. הריון ארוך (שלוש שנים), רגע אחד מיוחד שבו הספר מודפס, ציפייה לעבר הלא נודע (האם הספר יצליח? איך הוא ישפיע אם בכלל על אנשים ועלי?), שמחה גדולה וחגיגות בעת ההשקה וכו'.

בימים האלה הספר נמצא נמצא בהדפסה ועוד ימים ספורים הוא אמור להיות מוכן. אתם מוזמנים להוריד את שני הפרקים הראשונים בקישור הזה.

אז נכון שכבר זכיתי להוציא אותו לאור בארה"ב (למי שלא קרא, הנה לינק לחוויות שעברתי) ולאחרונה גם בהולנד, אבל אין כמו בארץ.

כאן החברים הטובים שלי, המשפחה שלי, קולגות וכמובן רבים מאלה שלקחו חלק בכתיבת הספר.

לכן אני מתרגש מאוד מההשקה.

יחד עם ההתרגשות יש גם לא מעט סיוטים: אולי אנשים יתאכזבו מהתוצאה, אולי אף אחד בתקשורת לא יגלה עניין ולכן הספר לא יזכה לחשיפה ולמכירות.

מי שמכיר אותי יודע שאני פחדן לא קטן. לפני הרצאות אני עדיין מתרגש ומפחד. כך גם אני מרגיש לקראת הוצאת הספר.

תוסיפו לכך את העובדה שאני אהיה בארה"ב כשהספר יהיה מוכן ויש סיכוי שהוא אפילו יהיה בחנויות לפני שאני אמשש עותק שלו באופן אישי. אוף.

הספר יצא לאור גם במהדורה דיגיטלית וקולית שאני הקראתי (אחרי ארבעה ימים של הקראה נשארתי בלי קול).

יש גם אירוע השקה לספר. אבל אני חייב להתחיל בהתנצלות.  כל הכרטיסים לאירוע נחטפו תוך חצי שעה (יש מקום ל-250 משתתפים ונרשמו 400). לכן אני פועל על מנת שיהיה שידור חי של האירוע ותוכלו לצפות בו באיכות HD! אז סמנו לכם ביומן את ה-7 בספטמבר בין השעות 20:00-21:30.

באירוע הרצאות קצרות בסגנון TED של אנשים שהשפיעו עלי לאורך השנים. בין המרצים יהיו האמן חנוך פיבן, היוצר והשחקן הראשי בסדרה "פאודה" ליאור רז, מאמנת המרצים ב-TED העולמי אביגייל טננבאום, יוצר הלהיטים של המדינה, דורון מדלי, חברי הטוב שמוכר לחלקכם מהוידאו שבו הוא אומר "אין שום סיכוי שתרצה ב-TED", יוסי תאגורי, בת זוגי איילה צורף בהרצאה מרתקת על כלכלה שיתופית. ובסוף גם הרצאה קצרה שלי על הספר.

אה כן, תהיה גם הופעת אורח משעשעת על הבמה של הבן שלי בן ה-4, אסף צורף !

תודה רבה לאלפים שלקחו חלק בכתיבת הספר. זה לא רק הספר הראשון שנכתב ע"י חכמת המונים, אפילו המחיר שלו, 68 ש"ח, הוא הממוצע של כל המחירים שאנשים חשבו שהוא צריך לעלות :)

אז אני מאחל לכולנו חדשות טובות וקיץ שפוי (אני מדמיין או שאמרו שיש סיכוי לגשם?).

ליאור

נ.ב. ברוח חכמת ההמונים, אם מישהו רוצה להציע עזרה באירוע ההשקה, אתם מוזמנים לפנות אלי

נכתב בתאריך 25/6/2015 בשעה 18:36 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בגובה 11,300 רגל, לקראת הנחיתה בטיסת אל על בחזרה לישראל אחרי ביקור קצרצר בבוסטון לרגל הרצאה.

כמו תמיד, אני מתרגש ואפילו די בלחץ לפני הרצאות. הפעם נלחצתי במיוחד. מטיסים אותי מסביב לעולם לתת הרצאה במשך 18 דקות בפני 300 מנהלים באחת מהחברות הגדולות, המצליחות והעשירות ביותר בארה"ב (שביקשו לא להזכיר את שמם).

אבל לפני שנגיע להרצאה (ולשור), אומרים שהדרך חשובה לא פחות מהמטרה, אז הנה הדרך שעברתי.

הטיסה עברה נפלא (בסוף הפוסט תבינו למה). ישנתי כמעט 9 שעות. אני לא זוכר מתי ישנתי 9 שעות בשנים האחרונות. אולי לפני שנולדו הילדים.

כשהתעוררתי הקפטן הזמין אותי לביקור בתא הטייס והסביר שהמטוס טס לבן ונוחת לבד. "אז בשביל מה צריך 4 טייסים שאלתי?". הוא הסביר שחצי מהזמן הם ישנים ובחצי השני, מתסכלים על הנוף ועושים בדיקות. בקיצור, טייס הוא מנהל עבודה. של מחשב.

נחיתה

הגעתי לבוסטון אחרי ביקור נוסף שהתקיים כאן לפני חודש בערך כחלק מהשקת הספר. אז הייתי עסוק ב-4 הרצאות ובסיור ב-MIT Meida Lab בפחות מיומיים. לא היתה לי דקה להרגיש את העיר.

הפעם החלטתי לנצל את חצי היום שעמד לרשותי כדי להסתובב קצת ולספוג את האווירה.

בשדה התעופה חיכה לי נהג נחמד. במקום שלט מודפס, היום רוב הנהגים מניפים מסך iPad עם שם הנוסע לו הם מחכים. אי אפשר לראות כלום כי נמצאים בחוץ והשמש משתקפת על גבי המסך.

20150623_105512

מקלחת קצרה במלון והופ – הצטרפתי לסיור ב-Duck Tour המפורסם. רכב צבאי שעבר הסבה ומסתובב ברחבי העיר על היבשה ובמים תוך כדי שמדריך שהוא סטנדאפיסט בעצם, מספר בצורה מצחיקה על תולדות העיר. בכל פעם שעוברים ליד אנשים או מקומות מיוחדים המדריך נותן הוראה וכולם (נו טוב, חוץ ממני) צועקים "קוואק קוואק!".

20150623_115321

משם המשכתי לחנות הספרים Barnes & Noble בהמשך הרחוב. שאלתי את המוכר אם יש להם את הספר  Mindsharing. הוא אמר בוודאי, שמח לשמוע שאני הסופר והזמין אותי לחתום על העותקים שיש להם בחנות. אני עדיין מתרגש מאוד ונפעם לראות את הספר בכל כך הרבה מקומות.

20150623_133550 20150623_133714

משם סיור בקמפוס היפהפה של אונ' Harvard. יש לי חולשה לאוניברסיטאות, אתם יודעים. ו-Harvard היא אחת הוותיקות ומכובדות למרות שאני יותר בעניין של MIT.

Harvard

חזרה למלון הישר לחדר הכושר. ריצה, שחייה ובעיקר תחושה שאולי עכשיו אני עושה קצת נחת לדיאטנית שלי.

20150623_173344

בדרך לארוחת ערב עברתי בספרייה המרכזית, הלא היא ה-Boston Public Library. מה אני אגיד לכם, האמריקאים יודעים לעשות כבוד לספריות. ובצדק. המבנה מדהים ביופיו. מקום שעושה חשק ללמוד ולקרוא.

20150623_181424 20150623_181541 20150623_181025

כמנהגי בתקופה האחרונה, ניגשתי לספרנית ושאלתי אותה אם יש להם את הספר Mindsharing. היא אמרה שכן אבל כל העותקים נמצאים מושאלים. שאלה אם אני רוצה להירשם בתור לקריאה.

חייכתי. עדיף לשמוע שהספרים בקריאה מאשר שיהיו על המדף.

בדרך ראיתי את המסעדה הזאת שלקחה את טרנד הבריאות למקום יפה (ונראה שגם הולך להם לא רע).

20150623_184310

לארוחת ערב החלטתי ללכת למקום עם נוף יפה (על חשבון אוכל טוב). בקומה האחרונה של המגדל הגבוה בבוסטון (Prudential) יש מסעדה. התיישבתי ליד החלון ומה שנגלה לנגד עיני היתה אחת השקיעות המדהימות ביותר שראיתי אי פעם.

הנה כמה תמונות שלא מצליחות להעביר עשירית מהמראה המדהים שנגלה לנגד עיני.

20150623_203350 20150623_203343 20150623_203202 20150623_201053_HDR

צייצתי בטוויטר את אחת התמונות ותוך שניות התחילו אלפים רבים של Retweets כולל החשבון הרשמי של MIT שמתגאה בשקיעה מעל הקמפוס שלהם ועוד כמה אנשים שיש להם את חשבונות הטוויטר הפופולאריים בבוסטון.

את הבוקר השקעתי בחזרות להרצאה. אמנם העברתי הרצאות דומות מאות אם לא אלפי פעמים, אבל באירועים מסוג זה, אני תמיד עושה עוד 4-5 חזרות, משפר ומשייף את ההרצאה כדי שזה יהיה מושלם.

יצאתי בדרכי לאולם ההרצאות. רכב הזה חיכה לי והסיע אותי לאולם ההרצאות. מרווח משהו.

20150624_114107

הכנס התקיים באולם הקונצרטים המפואר של בוסטון שנהפך למעין אולם הרצאות עם כיסאות מיוחדים ונוחים מאוד שהובאו במיוחד לאולם. הפקה מרשימה עם מאות אנשי צוות ועיר שלמה שהוקמה במרתף לתפעול האירוע.

חיכיתי ב-Green Room ליד אנשים כמו שדרן הטלוויזיה דן האריס, דניאל קיש (אם לא ראיתם את ההרצאה שלו, ממליץ בחום בלינק הזה) ורבים נוספים. ככה אני נראה כשאני בלחץ!

20150624_143833

ואז מנהלת האירועים קוראת לי ואומרת: "השור שלך הגיע. רוצה לראות אותו?"

ירדנו אל מאחורי הקלעים ושם פגשנו את Blue. שור חמוד בן 4 ששוקל 1,205 פאונד (לשם השוואה, השור בטד שקל רק כ-900 פאונד). חתיכת שור.

20150624_142006

כל מי שהיה באיזור עצר הכל ועמד מסביבנו לצפות בשור שהגיע לפתע לרחובות בוסטון.

20150624_142035

אני מתכונן להרצאה. המפיקה לוחשת לי "עוד 60 שניות" ואז מנהל הבמה רץ מתנשף ואומר "השור סיים ברגע זה להתפנות מאחורי הקלעים ונשם לרווחה".

ברגע הזה קצב דפיקות הלב בשיא. הדלת נפתחת, קריין קורא את שמי ואנימציה מרשימה מופיעה על המסך. אני שומע שמישהו אומר למפיקה באוזניות להכניס אותי, והנה אני על הבמה. לוקח כמה נשימות. עוד נשימה אחרונה. מתחיל.

היתה הרצאה נפלאה. הקהל התמסר. צחק, התרחש וגם הופתע מאוד לראות את השור.

הסברתי לאנשים שתוצאות הניסוי לא יהיו מדויקות כי אין מספיק אנשים באולם (היו 300 אנשים מתוכם ענו כ-250). כדי שתתקבל תוצאה מדויקת יש צורך באלפי אנשים. אבל הייתי סקרן לראות כמה קרוב (אם בכלל) התוצאות יהיו.

בסוף ההרצאה הצגתי את משקל השור (1,205 פאוונד), קיבלתי פתק, פתחתי אותו והממוצע (יותר נכון החציון) היה…. 1,220 פאונד! נשמתי לרווחה והקהל מחא כפיים בשמחה גדולה.

20150624_150152

20150624_145909 20150624_150112 20150624_150323

כשירדתי מהבמה וידאתי שקיבלתי את התוצאות האמיתיות ואף אחד מההפקה לא שינה או "שיפר" את התוצאות. הבטיחו לי שהחישוב מבוסס רק על התוצאות שהתקבלו. יופי.

המרצה אחרי היה דן האריס, שדרן בכיר ברשת ABC. הוא העביר הרצאה מדהימה, אחת הטובות ששמעתי, על מדיטציה. עד היום, מעולם לא הבנתי את הקטע. ניסיתי כמה פעמים כולל במקדש של אושו בהודו ותמיד יצאתי בתחושה שכל אלה שמתרגלים מדיטציה, איך נומר זאת, קצת מטורללים (יש לי הרבה חברים טובים ונפלאים שאני אוהב שמתרגלים מדיטציה).

עד ששמעתי את דן. גם הוא, כמוני, אדם ריאלי וסקפטי. עד שהפכו אותו (בעל כורחו) להיות כתב בנושא New Age. הוא החל לחקור את התופעה והגיע לתובנות מרתקות שקשה לכתוב בפוסט קצר. אני רק אגיד שהוא מסביר את התפקיד של מדיצטיה בצורה מאוד רציונאלית מדעית ויצאתי מההרצאה עם חשק לנסות (שוב).

לא הספקתי לראות את סוף ההרצאה שלו וכבר ההסעה לשדה התעופה חיכתה לי. הבן שלי קורא לזה "סרסוריות מנטה".

20150624_160640

ועכשיו כמה מילים על הטיסות…

זאת הפעם הראשונה שאני טס במחלקה ראשונה.

שלא תבינו אותי לא נכון, גם אם היה צומח לי כסף על עצים, לא הייתי מזמין טיסה במחלקה ראשונה. בסופו של דבר, כל הנוסעים מגיעים ליעד באותו הזמן ואני מצליח לישון טוב בכל כיסא. אבל כשהלקוח הזמין לי את כרטיסי הטיסה, אמרתי לעצמי, יהיה נחמד לנסות ולראות מה קורה במקום הזה שמארח נשיאים, ראשי ממשלה ואחת בר רפאלי.

מסתבר שמי שטס במחלקה ראשונה זכאי להסעה של חברת לימוזינות. יש לאונג' נפרד לנוסעים במחלקה והוא משעמם ושקט מידי. הכיסא (2A בהמלצת ליאור מנור) נפתח ל-180 מעלות ושמים עליו מזרן. מקבלים פיג'מה  והרבה מתנות מיותרות. בקיצור, נחמד אם כי אני מסתדר יופי גם בכיסא ליד חלון במחלקת תיירים וקצת שוקולד (אם מוכרים לי!).

20150625_074336

עוד מעט נוחתים.

להתראות בוסטון. נתראה שוב בקרוב.