הרשמה לקבלת ניוזלטר במייל

* = שדה נדרש
נכתב בתאריך 7/12/2016 בשעה 14:53 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בגובה 12,500 מטר בדרימליינר של יונייטד בדרך חזרה מפיניקס אריזונה ואז מסן פרנסיסקו לתל אביב. 13 שעות טיסה בהן יש לי זמן לעכל את החוויה שעברה עלי ולכתוב את הפוסט הזה.

20161205_053209 (640x360)

הכל התחיל לפני כמעט 40 שנה…

הייתי בכיתה ב'. ילד נמוך, חנון במלוא מובן המילה. שנאתי כדורגל ולכן לא היו לי חברים בנים. הבנות שמרו על מרחק כי "איכס בן". פתאום הגיע לכיתה שלנו ילד חדש שעבר לגור בשכונה. קראו לו אורי איייזן והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.

הנה תמונה ישנה של שנינו:

ori eisen1

לאח של אורי, מיכה, היה חדר מוסיקה אקוסטי בבית. אורי ואני היינו יושבים שעות בחדר ומנגנים. אורי ניגן גיטרה ואני בפסנתר. ניגנו שירים של הביטלס ושירים נוספים שאהבנו. אני זוכר כאילו וזה היה אתמול איך ניגנו את imagine של ג'ון לנון ואני הייתי מאושר.

לאבא של אורי היה את אחד המחשבים הראשונים בארץ. היינו יושבים שעות יחד, נפעמים ממה שהמחשב ידע לעשות. הדפסנו במדפסת סיכות "תמונות" לאורך דפים ארוכים. למדנו להפעיל מודם חדש שהגיע ובאמצעותו ראינו לראשונה איך מחשבים יכולים לתקשר.

אבל מעל הכל, פתאום היה לי חבר. חבר טוב. חבר כזה שכיף לבלות איתו ולצאת איתו להרפתקאות ולגלות עולמות חדשים.

ואז, בסביבות גיל 10 אורי פתאום הפסיק להיות חבר שלי. הוא נשאר בכיתה אבל נמנע להיות בכל קשר איתי. לא היה לי מושג למה והתביישתי לשאול אותו מה קרה. התביישתי בזה שאני שוב לבד ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא להורים שלי. כשהם שאלו איך היה בבית ספר אמרתי להם "בסדר". אבל היה הכל ההיפך מבסדר. היה לי רע. הייתי לבד. כך השנים עברו ונשארתי לבד. חושב לעצמי כמה קשה ועצוב זה להיות ילד. בזמן הפנוי (והיה לי הרבה זמן כזה) ולמדתי לבד לתכנת. נשאבתי לעולם המחשבים מתוך סקרנות ואהבה גדולה אבל גם מתוך צורך לעשות משהו לבדי.

השנים עברו, הכישורים החברתיים שלי היו בקרשים. נשארתי חנון מוזר ומחוצ'קן שמתעניין רק במחשבים. למדתי במגמת מחשבים בתיכון אורט גבעתיים. היו לי ציונים נמוכים. רק הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שהיו לי את המורים הכי גרועים בתולדות מערכת החינוך לדורותיה. בלי חברים ועם ציונים נמוכים, חשבתי שאני סתם עוד אחד. לא יוצלח. לא חכם. לא חברותי. לא כלום. לא הבנתי שזה יכול להשתנות. מבחינתי זה המצב וכך גם יהיה לנצח.

כעבור 35 שנה מצאתי כותב את עבודת הדוקטורט, זוכה להרצות ב-TED ומתכנן להשיק הספר בארה"ב. יום אחד אני מקבל את ההודעה הבאה מאורי:

It will be nice to meet you and talk about the good old days…

הייתי בשוק.

אורי? חבר שלי? מאיפה צצת עכשיו? בוודאי שאני רוצה להיפגש איתך! אני חייב לשאול למה? למה הפסקת להיות חבר שלי?… כך חשבתי לעצמי.

אורי גר עם משפחתו בארה"ב כבר שנים רבות. בהזדמנות הראשונה שבה טסתי להרצאה בניו-יורק, אורי בא לפגוש אותי. ביום בו נפגשנו, היא הגיע כאורח להקשיב לי מרצה. בהרצאה אני תמיד מציג את עצמי ומתייחס לכך שהייתי ילד חנון בלי חברים. בשלב הזה לא ידעתי שאורי מקשיב בשורה האחרונה מתחיל לבכות. הוא הבין פתאום שהוא היה החבר היחיד שלי.

אחרי ההרצאה, ישבנו בבית קפה לשיחה ארוכה אל תוך הלילה. אורי סיפר לי שהוא התחיל להיות חבר שלי כי הוא הגיע לבית הספר באמצע השנה ואני הייתי הילד היחיד בלי חברים לכן היה לו קל להיות חבר שלי. כעבור כמה שנים, החברים האחרים בכיתה התעקשו שאם הוא ימשיך להיות חבר שלי, הם יפסיקו להיות חברים שלו. אז הוא הצטרף לחרם וניתק איתי כל קשר. בלי שהוא מבין שאני נשאר לגמרי לבד.

ישבנו יחד. אורי הסביר ואז ביקש סליחה. איזו מילה חזקה.

בכינו.

האמת היא שגם עכשיו שאני נזכר ברגע הזה, תוך כדי שאני יושב במחלקת עסקים אי שם מעל אירופה, הדמעות זולגות.

הנה קטע מהשיחה שצולמה (ועל כך תודה ענקית לדני דויטש, יונתן ניר ודני מנקין):

כמובן שסלחתי ומאז אנחנו חברים טובים. כמה טובים? קשה לתאר את זה במילים. לפעמים צריך להפסיד משהו כדי להעריך אותו. ורק שנינו יודעים להעריך את מה שהפסדנו.

אורי גר עם משפחתו המקסימה באריזונה הרחוקה. יש לו קריירה מפוארת ומוצלחת מאוד בתחום אבטחת מידע עם התמחות בזיהוי מקרים של הונאות ברשת.

הוא הקים עמותה נפלאה שנקראת Ball To All. העמותה מחלקת כדורי רגל לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות ולשחק כדורגל. ארגון שמבוסס כולו על התנדבות של שגרירים בכל העולם שמזהים איזורים של עוני ומצוקה ומחלקים לילדים כדורגל. זה קורה באפריקה, בישובים ערביים ובאיזורים מוכי פליטים. הנה תמונה של אורי עם שמעון פרס ובנו המקסים, דן אחרי שסיכמו על שיתוף פעולה עם מרכז פרס לשלום.

 

14517486_1232074843501248_5129129069130759106_n (480x640)

העמותה מקיימת מידי שנה אירוע לגיוס תרומות. כך גם השנה. והנה יום אחד אני מקבל את המייל הזה ממנו:

I had Michael Phelps cancel (as the keynote speaker) and you are the first person I thought to invite…

אתם מבינים? מייקל פלפס היה אמור להיות המרצה באירוע. הוא ביטל ואורי שואל אם אסכים לבוא ולהיות המרצה באירוע?

כמעט והתעלפתי.

לפני 4 ימים ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי נרגש בדרכי ל-24 שעות בסקוטסדייל אריזונה.

בערב האירוע ביתו של אורי התמלא באורחים, תורמים, מקורבים ומתנדבים. חלקם הגיעו בטיסה ממדינות שונות ברחבי ארה"ב והיה גם אחד שטס 17 שעות ועמד משקשק ברחבת הדשא בחוץ. נזכרתי בימים שבהם היינו נכנסים לנגן בחדר הקטן של מיכה. מה הייתי נותן כדי לחזור רק לדקה אחת לימים ההם. רק לדקה אחת. הייתי אומר לילד שבי שאלה הרגעים הנדירים היפים ביותר בילדות שלי. רגעים שעומדים להסתיים, אז כדאי להעריך אותם כל עוד הם קורים. טוב. שוב הדמעות מתחילות לרדת… מזל שמחלקים במטוס הרבה מפיות…

הערב התחיל. אורי הציג אותי כמרצה מומחה בתחום חכמת ההמונים בלי אף מילה על החברות שלנו. באתי להעביר הרצאה על נושא מעניין והמשתתפים היו מלאי סקרנות ועניין.

ההרצאה עברה נפלא. הקהל התעניין, צחק, שאל ובכלל, היתה אווירה קסומה.

IMG_0536 (640x190)

15304463_10154974982524245_9148613675717554361_o (394x640)

לקראת הסוף, הראתי לכולם את התמונה הישנה ההיא של אורי ושלי ושאלתי אותם, האם למישהו יש מושג מי היה החבר שסיפרתי עליו בתחילת ההרצאה?

ואז זה קרה. הרגע בשבילו טסתי חצי עולם. סיפרתי להם הכל. סיפרתי על החברות שהיתה לנו, על החרם, על בקשת הסליחה ועל הקשר יוצא הדופן שנרקם מאז. אמרתי להם שאני מרגיש היום שאורי הוא הרבה יותר מחבר. הוא קצת מלאך ששומר עלי ומציע עזרה בכל מה שאני עושה.

הערב הסתיים עם תגובות נפלאות. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים אחרי הרצאה. חתמתי בשמחה על הספר שלי שהם קיבלו במתנה. והתחבקתי עוד.

20161203_195805 (640x360)

IMG_0541 (640x372)

20161203_202208 (640x360)

15349561_10155463242969908_1578230672674032138_n (611x351)

בסוף הערב, אחרי שהאורחים עזבו (ותרמו סכום ששבר את כל שיאי התרומות לעמותה באירועים הקודמים), נזכרנו שוב בימים ההם שבהם היינו בני 8-9, נכנסים לחדר הקטן ומנגנים.

ואז אורי בא ואמר – ייאלה. הגיע הזמן לנגן. הוא הוביל אותי לחדר מוסיקה קטן בקצה הבית שבו יש כלי נגינה.

אורי הושיט יד לגיטרה ואני התיישבתי ליד הפסנתר החשמלי. התחלנו לנגן. הזמן כאילו עצר מלכת. היינו שוב שני ילדים, שני חברים שמנגנים ונהנים ביחד.

20161203_221832 (640x360)

הערב נגמר. המעגל נסגר.

חזרתי הביתה עמוס בחוויות אבל גם עם כדורגל אחד. מתנה מאורי לבן שלי בן ה-8, הגיל שבו הייתי כשהסיפור הזה התרחש.

ואיך קוראים לבן שלי?…

אורי.

אוריש לי

כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנה מההרצאות בחו"ל. כל הרצאה היא הרפתקה מיוחדת במינה. חבר אחר, ערן, הציע שאפנה אליכם בהצעה שתמליצו על ההרצאה שלי למכרים שלכם בחו"ל. הוא אמר "כמו שסוכן לוקח עמלה נאה, למה לא לתת עמלה דומה לחברים שיובילו להזמנת הרצאה בחו"ל?". אז הנה אני מנסה. אתם מוזמנים לפנות אלי בפרטי אם זה מעניין אתכם.

לסיום, כמה תובנות -

אז אם פגעתם פעם במישהו וזה לא הגיע לו, תעשו לי טובה, גם אם זה קרה לפני 40 שנה, חפשו אותו ובקשו ממנו סליחה. לסליחה יש כוחות על. היא מרפאת פצעים ומביאה כל כך הרבה אהבה.

אם מישהו פגע בכם והוא חוזר לבקש מכם סליחה, נסו לפנות בלבכם מקום למחילה. הלב שלכם יגדל.

ואם יש לכם ילדים, אני חייב לבקש מכם עוד משהו. תבדקו כל הזמן שלא עושים עליהם חרם. הטלפונים החכמים הפכו להיות כלי נשק חזק יותר מכל מטוס או צוללת. הילדים מתכתבים ב-SnapChat בלי שיש לנו ההורים מושג מה קורה שם (כל ההתכתבות נמחקת). היום הרבה יותר קל לעשות חרם מאשר פעם.

ואם אתם רוצים לעשות מעשה קטן וטוב, כנסו לאתר העמותה http://www.balltoall.org/ ותתרמו. כל 10$ שתתרמו הופכים לכדורגל אחד שנשלח לילדים שעבורם הכדור הוא ההזדמנות היחידה לשחק, לצחוק ולחלום על עתיד טוב יותר.  

ולאורי חבר שלי. אורי יקר. אני מקווה שאתה יודע כמה אני אוהב אותך ויודע להעריך את החברות ביננו. תודה על כל מה שאתה עושה.

20161203_092511 (640x360)

 

נכתב בתאריך 16/11/2016 בשעה 9:53 מאת ליאור

חזרתי מביקור קצר בלונדון לרגל הרצאה שהעברתי בועידה של חברת Earnix לבכירים בחברות פיננסיות גדולות שהגיעו מ-23 מדינות באירופה וארה"ב.

לפני ההרצאה, הקשבתי להרצאות אחרות ואני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות מתוך אחת ההרצאות הנפלאות ששמעתי.

ההרצאה היתה של ג'ייסון סטוקווד, מנכ"ל ענקית הביטוח Simply Business, חברת הביטוח הגדולה באנגליה. החברה זוכה שנה אחר שנה במקום הראשון בדירוג החברות שהכי טוב לעבוד בהם באנגליה.

בדומה ל-Zappos האמריקאית, גם ב-Simply Business עושים מאמצים רבים כדי לגרום לעובדים להיות מאושרים. ג'ייסון שיתף בהרצאה את מה שהוא למד ומה שהוא מנסה ליישם כדי לספר את מידת האושר של עובדיו.

נגיע לנוסחה עוד מעט. בינתיים הנה כמה נתונים מעניינים שהוא הציג.

85% מהאנשים שעובדים כשכירים בארגונים לא אוהבים את העבודה שלהם.

אני סקרן לדעת מה התשובה שלכם לשאלה הזאת?…

לא די בכך שרוב האנשים לא אוהבים את העבודה שלהם, בשנים הבאות מקצועות רבים יוחלפו ע"י רובוטים ובינה מלאכותית.

סטוקווד הציג טבלה מרתקת שפורסמה בגיליון מיוחד על ה-Economist וכותרתה "הסיכוי שרובוטים יחליפו את המקצוע שלכם ב-20 השנים הבאות".

earnix0

לפי הטבלה הזאת, אם אתם חולמים על קריירה בטלמרקטינג או בראיית חשבון, תחשבו שוב…  מצד שני, רופאי שיניים ומרפאים בעיסוק ישמרו על המקצוע שלהם שנים רבות.

אז מה מאפיין את האנשים שאוהבים את העבודה שלהם? האם אפשר לבטא את המאפיינים האלה בנוסחה?

לדעת סטוקווד זה אפשרי והוא אף הציג את הנוסחה שלו לאושר. לא מדובר במחקר מדעי אלה בייצוג גרפי המבוסס על דעתו האישית ועדיין מדובר בגרף מעניין שגרם לי לחשוב.

אז הנה הנוסחה לאושר עפ"י ג'ייסון סטוקווד:

earnix2

earnix3

הסבר: ציר Y מתאר את מידת העניין, ציר X את הזמן. לפי סטוקווד, יש שלושה גורמים עיקריים לאושר של בני אדם (p + h + g): מראה חיצוני, חוש הומור ואינטיליגנציה וגורם אחד מרכזי שמקטין את מידת האושר (i) – כמות ההרגלים המעצבנים.

אפשר ליישם את הרעיון הזה גם בזוגיות. הנוסחה לאושר במערכת יחסים היא:

earnix4

אחת המסקנות המתבקשות היא שאולי היא בנוסף ל- "השקיעה בזוגיות", דרך יעילה להעלאת מידת האושר היא לחשוב על דרכים להקטין או לקבל עזרה בכל הסידורים המעצבנים שיש לנו בחיי היום יום.

עד כאן מה שלמדתי בהרצאתו הנפלאה של סטוקווד. אחרי שהקשבתי לעוד כמה הרצאות, במהלך ארוחת ערב חגיגית העברתי את ההרצאה שלי לקהל הנפלא. 

twobytwo_Earnix_Summit_2016-32

זוגתי התלוותה אלי לנסיעה ובזמנים שלא הרצתי, בילינו יחד. הנה כמה טיפים מאיתנו. לא מדובר באטרקציות התיירותיות המוכרות אלה דברים מיוחדים שבחרנו לעשות בקפידה.

בשנים האחרונות נפרסו בלונדון המון מסלולי אופניים ונקודות להשכרה במחיר זול (בדומה לתל-אופן). אם מזג האויר מאפשר זאת, אין כמו טיול אופניים. המסלול יכול להתחיל בצפייה באומנות רחוב וגרפיטי בשכונת Shoreditch דרך גדות התמזה, גשר London Bridge ומרכז לונדון. אפשר לקנות מצרכים בדרך ולעשות פיקניק בשלכת ב-Hide Park.

earnix5

עוד כמה טיפים (נכון לסוף 2016):

חנות ספרים עתיקים מעוררת השראה – Maggs (ליד Green Park).

מסעדה כיפית – The Duck & Rice (להזמין כמובן את ה-Duck).

קומדיית מצבים מצחיקה – The Comedy About a Bank Robbery

עד כאן מלונדון. תודה רבה לחברים מ-Earnix על ההזמנה להציג בכנס שלהם.

נכתב בתאריך 18/10/2016 בשעה 11:49 מאת ליאור

לפני כמה ימים חזרתי מחופשה משפחתית נפלאה על סיפון הספינה החדשה והגדולה בעולם, Harmony of the Seas. זאת ההפלגה הראשונה שלנו ורוב האנשים שאני מכיר מעולם לא הפליגו על ספינה גדולה. לכן החלטתי לשתף אתכם במה שקורה על ספינה כזאת ובכמה תובנות.

מי שמכיר אותי יודע שאני מאמין ביצירת חוויות (להבדיל מרכישת מוצרים). לכן, כאשר איילה זוגתי ואני שמענו על השקת הספינה הגדולה בעולם, החלטנו שזאת הזדמנות מצוינת לחוויה מיוחדת.

סיפרנו לילדים שאנחנו נוסעים לחופשה רגועה ביוון. בשדה התעופה, רגע לפני מסירת המזוודות, סיפרנו לילדים שיש שינוי קטן בתוכנית ואנחנו טסים לברצלונה להפלגה. כך הם נראו ברגע שבו הם קיבלו את הבשורה.

20161009_064831(1) (640x360)

Harmony of the Seas הושקה לפני ארבעה חודשים. הגודל שלה כפול מעזריאלי. יש בה 18 קומות והיא יכולה להכיל כ-9,000 אורחים ואנשי צוות. מדובר בעיר על המים שכוללת עשרות מסעדות, בריכות, מגלשות מים, אולמות קולנוע, תיאטרון, מגרש כדורסל, אולם החלקה על הקרח ועוד ועוד.

harmony (640x351)

אבל מבחינתי האטרקציה העיקרית נמצאת כשמסתכלים החוצה. ים כחול אינסופי, זריחות ושקיעות מדהימות, רעש הגלים ורוח נעימה. הנה כמה תמונות (את כולן צילמתי עם הטלפון).

20161011_074828 (640x360)

20161015_185442 (640x350)

20161015_125721 (640x360)

20161012_074921 (640x360)

20161011_182039 (640x360)

מבחינת הדיאטנית שלי מדובר באירוע קשה. האוכל למבוגרים ברמה של מסעדות טובות והילדים חגגו עם כמויות אינסופיות של כל מה שהם אוהבים. כולל מכונת גלידה לשימוש חופשי. אספי שלנו לא זז ממנה…

20161012_164723 (640x360)

השילוב בין נוף יפהפה ואוכל מעולה לא מבשר טובות. לפחות לא לדיאטנית.

20161010_090059 (640x360)

אחרי כל האוכל, ניסינו לשמור על כושר. יש מסלול ריצה שמקיף את הספינה ואורך סיבוב כ-800 מטר. אבל האטרקציה היא כמובן הנוף תוך כדי הריצה…

20161015_124538 (640x360)

ויש גם שלטים להגברת המוטיבציה…

20161015_125621 (640x360)

חדר כושר ענק עם כל המכשירים האפשריים. כולל חדר נפרד לשיעורי ספינינג…

20161015_130816 (640x360)

הנה הקפטן של הספינה (זוכרים אם קפטן סטובינג?). שאלתי אותו איזה דברים בלתי צפויים קרו לו ולצוות תוך כדי ההפלגות. הוא סיפר על נוסעת מבוגרת שהשיניים התותבות שלה נפלו בטעות לאסלה ואז היא הורידה את המיים. הנוסעת שאלה אם הם יכולים למצוא את השיניים שלה. הקפטן הציע להביא אותה לרופא שיניים בנמל הקרוב אבל היא התעקשה. בשלב הזה קראו לשרברב הראשי שהצליח לאתר את השיניים בביוב המרכזי (יש בספינה צנרת באורך 240 ק"מ). הם שטפו את השיניים והחזירו לנוסעת שהכניסה אותם לפה בשמחה גדולה. יאק….

20161015_112530_HDR (640x360)

עוד הוא סיפר על הטכנולוגיות החדשות בספינה. המים והפסולת בספינה ממוחזרים בצורה מלאה כולל מתקן טיהור שפכים שהופך מים אפורים למי שתייה. הפסולת המוצקה שנשארת נשרפת כך שהספינה לא משאירה בים פסולת מכל סוג.

בקרקעית הספינה יש מתקן שמשחרר בועות אוויר קטנות על מנת להקטין את החיכוך עם המים ולהפוך ולביא לניצולת גבוהה יותר תוך כדי השיט.

יש אינטרנט מהיר בכל מקום (צריך לקנות חבילה בתשלום נוסף). שימושי במיוחד לשיחות באמצעות Whatsapp עם הילדים כשהם נמצאים לבד ברחבי הספינה.

עוד כמה פרטים לגבי הספינה – היא שוקלת 227 אלף טון, יש בה 6 גנרטורים שמספקים 92MW כל אחד, היא כוללת מייצבים מיוחדים נגד זעזועים, היא מסוגלת לייצר 4100 טון מיים נקיים ביממה, יש בה מעל 10,000 צמחים ו-52 עצים. יש בספינה 22 שפים ו-222 טבחים. בשבוע ממוצע נאכלים 18,000 פיצות ו-32,000 ליטר גלידה.

מידי יום מצאנו את עצמנו מתבוננים בפליאה באיזורים שונים בספינה תוך כדי שאנחנו אומרים לעצמנו "לא יאומן".

יום אחד מאיה שלנו השתעלה שיעול טורדני. אז גילינו שיש בספינה חצי בית חולים עם 3 רופאים, 10 חדרי אישפוז, מתקן צילום רנטגן ועוד.

20161013_185148 (640x360)

ועוד לא דיברנו על כך שכמעט כל יום עוגנים בנמל אחר ויוצאים לטייל. כך טיילנו בפאלמה, מרסיי, נאפולי, רומא ועיירות חוף מקסימות באיזור La Spezia (היפה מכולן – Riomaggiore).

מבחינת העלויות, לא מדובר בחופשה זולה אבל גם לא הרבה יותר יקרה מחופשה מקבילה בבתי מלון. המחיר מושפע כמובן מסוג החדרים ולא לשכוח את הטיסות. עלות לאדם בחדר פשוט (ללא חלון) בסביבות 1,000$ ל-7 ימים. הילדים שלנו לדוגמא ישנו בחדר ללא חלון וגילו שיש להם חלון וירטואלי. זה מסך שמקרין בלייב את מה שקורה בחוץ. כלומר, תוך כדי הפלגה רואים את הגלים מחוץ לספינה. כך זה נראה…

20161015_113412 (640x360)

אי אפשר בלי כמה טיפים למי ששוקל להצטרף להפלגה כזאת –

אתר Cruise Critic פרסם לאחרונה את הדירוג של ההפלגות הטובות ביותר בעולם – הנה לינק.

החבילות שמוכרים סוכני נסיעות (ולאחרונה גם אל-על) יקרות. כדאי לבדוק הזמנה ישירות.

סוכני המכירות מוכרים חבילות עם 2 לילות לפני ההפלגה. זה מייקר ולא בטוח שהכרחי. אנחנו טסנו בטיסה סדירה באותו יום של ההפלגה עם טווח בטחון של 5 שעות. לקחנו בחשבון שאם יהיה איחור גדול מזה, נטוס 45 דקות מברצלונה לפלמה ונצטרף לספינה למחרת. הגענו בלי בעיה.

במהלך ההפלגה השארנו טיפים לאנשי צוות. בסוף גילינו שיש חיוב אוטומאטי של 13 יורו לאדם ליום עבור שירות.

יש גם חסרונות בהפלגה כזאת – הספינה עמוסה ויש זמנים בהם מרגישים את הצפיפות (יש איזורים נפרדים למבוגרים בלבד בהם פחות צפוץ ובעיקר שקט), הספינה מאוד יציבה ואנחנו לא הרגשנו בחילות אבל מי שסובל ממחלת ים אולי יהיה רגיש יותר וכמובן לא מדובר בחופשה זולה.

לסיום, הנה כמה תמונות שלנו בספינה ומחוצה לה.

זורקים מטבעות (640x360)\ \

20161015_180832 (640x361)

20161014_164414 (640x360)

20161013_152616 (640x360)

20161013_143334 (640x360)

20161012_183542 (640x360)

20161012_170456 (640x360)

20161011_181655 (640x360)

20161011_134618 (640x360)

20161011_123550 (640x360)

20161010_123458 (640x360)

20161010_122430 (640x361)

 

 

נכתב בתאריך 25/9/2016 בשעה 14:18 מאת ליאור

במהלך הביקור בסין, מצאתי את עצמי לא אחת חושב לעצמי "הסינים האלה משוגעים". ואז, אחרי כמה דקות חוזר בי.

בכניסה לגבעת הפחם (פארק יפהפה שצופה על העיר האסורה), עומד איש מבוגר, מצייר קליגרפיה יפהפייה על הריצפה.

הדרך1

עצרתי להתבונן בו והתפלאתי איך מרשים לו לצייר על הריצפה בכניסה לפארק ציבורי?

ואז הבנתי שהוא מצייר עם מים.

כל מה שהוא מצייר מתאדה ונעלם כעבור כמה דקות.

משוגע, חשבתי לעצמי. אם כבר הוא מצייר כל כך יפה, למה עם מים? הוא לא רוצה שהציור יישאר זמן ארוך יותר? מה הטעם לצייר אם הכל נעלם אחרי כמה דקות?

אנחנו חיים בתרבות בה מעודדים אותנו להציב מטרות ולהשיג אותם. והנה נתקלתי בחכם סיני קשיש שהזכיר לי כמה חשובה הדרך. המטרה יכולה להשתנות או להיעלם, אבל רגעי האושר מגיעים כאשר נהנים מהדרך.

פתגם סיני עתיק אומר שאם אין לך משהו חכם לומר, תגיד פתגם סיני עתיק…

אז הנה אמרתי… וברצינות, התובנה הזאת הוסיפה לי הרבה רגעים של אושר. רגעים בהם אני בוחר לעשות משהו שאני אוהב מבלי להגדיר יעד ברור.

אחת המתנות שקניתי בסין לילדים היתה אוסף מכחולים ונייר מיוחד עליו מציירים עם מים. מאז, אנחנו מוצאים את עצמינו כל יום לומדים קליגרפיה סינית ונהנים לצייר מילים בסינית (הילדים מפעילים Google Translate, בוחרים מילה בעברית שמצחיקה אותם כמו "טוסיק" ולומדים לכתוב אותה בסינית).

כעבור כמה דקות הציור נעלם אבל אנחנו זוכים בעוד כמה רגעי אושר.

הדרך2

מסתבר שיש תחום שלם שנקרא Chinese Water Graffiti. הנה וידאו שממחיש את זה בפעולה.

שנה טובה ומתוקה. שנה מלאה ברגעים בהם הדרך תהיה העיקר, לא רק התוצאה.

 

כרטיסים להרצאה של זוגתי איילה, ביום שלישי הקרוב בת"א (הרצאה מרתקת ומצחיקה על המהפיכה הכלכלית הבאה) – לינק

כרטיסים להרצאה שלי אחרי החגים במרכז הבמה בגני תקווה – לינק (אפשר לקנות כמתנה לחג לבני משפחה)

 
נכתב בתאריך 16/9/2016 בשעה 8:58 מאת ליאור

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב במטוס שאמור להמריא בדרך חזרה מבייג'ין לת"א. יש תקלת חשמל במטוס וכמו שזה נראה, יש סיכוי של 50:50 שנמריא או שנישאר לילה בביג'ין. אחרי שבוע עמוס בסין, זאת הפעם הראשונה שיש לי כמה דקות לכתוב.

החוויה כאן כל כך עוצמתית ויוצאת דופן. לפני שאשתף אתכם במה שעובר עלי, רקע קצר. בשנה האחרונה "המוח המשותף" תורגם לשפות שונות והושק בכמה מדינות. באסיה הוא הושק בדרום קוריאה ובטאיוואן. כאשר הודיעו לי שהספר יושק בסין, שמחתי מאוד. מעולם לא ביקרתי בסין וזאת המדינה המסקרנת ביותר לדעתי בעולם. לכן, כאשר הוזמנתי להגיע להשקה, שמחתי מאוד.

לקראת הנסיעה ניסיתי להתכונן, ללמוד ולהעריך מה מצפה לי. אני מודה שנכשלתי כשלון חרוץ. החוויה שעברתי לא היתה דומה לשום דבר שיכולתי לדמיין. בפוסט הזה אנסה לשתף אתכם בחוויות שעברו עלי ובכמה תובנות שיש לי לגבי סין.

הגעתי לשנגחאי לפני שבוע לסדרה של הרצאות וראיונות לכבוד השקת המהדורה סינית של הספר שלי שיצא לאור בהוצאת CITIC הסינית (הסתבר לי שמדובר בקבוצה של חברות שכוללת בנק גדול, בית השקעות, הוצאת ספרים ועוד). 

20160906_192300

בנסיעה שמתי לב שתוכנת הניווט הרבה יותר מתוכחמת ממה שאני מכיר ב-Waze וב-Google Maps: את הבניינים, הצמתים והרחובות אתם רואים בפועל בתוכנת הניווט, בצילומי תלת מימד. בהמשך למדתי שרוב האפליקציות של הסינים הרבה יותר מתוחכמות מהאפליקציות שלנו.

gps

המארחים הזמינו אותי לארוחת ערב. רוב מה שאכלתי בסין היה טעים להפליא. מעט ג'אנק פוד. לא תמצאו כאן הרבה סניפי מקדונלדס. גם קולה בקושי יש כאן. מה יש? הרבה נודלס, טופו, בשר ודגים. המארחת שלי שאלה אם אני מוכן להיות אמיץ. טעיתי ואמרתי כן. כעבור כמה דקות הגיעה צלחת עם לשון של ברווז שאלוהים יעזור לי. כך זה נראה…

בהזדמנות הזאת קיבלתי בפעם הראשונה את המהדורה הסינית של הספר. כל מדינה בוחרת איך לעצב את הכריכה ואני אוהב מאוד את העיצוב שהם בחרו.

DSC00121

אחרי מנוחת לילה קצרה במלון, הבוקר התחיל בסדרת ראיונות. הדבר הראשון ששמתי אליו לב הוא כמה שהם מקצועיים. המראיינים באו מוכנים אחרי שקראו את הספר ובאו עם רשימה של כ-20 שאלות שכתובות בסינית ובאנגלית. מעולם לא נתקלתי במראיינים כל כך חרוצים. נשאלתי על הספר אבל גם שאלות על יחסי ישראל סין ועשיתי מאמץ לייצג את ישראל בצורה הטובה ביותר.אני חושב שרוב הזמן היא הבינה מה אמרתי.

C0008T01

 

היו גם רגעים שבהם היא עשתה פרצוף כאילו ואין לה מושג מה אני רוצה ממנה…

C0003T01

 

אחרי זה המשכתי להרצאה הראשונה. בסין יש תרבות מפותחת של מועדוני קוראים, קבוצות של אנשים שמתעניינים בקריאת ספרים מסוגים שונים. 

20160907_150819(1)

 

בסוף ההרצאה המשתתפים עמדו בתור ארוך לקבל חתימה על הספר ולהצטלם. כך זה נראה. 

 

 

משם המשכתי להרצאה נוספת במועדון עסקי. סיפרו לי שמדובר במועדון חשוב וגדול. אבל כשהגעתי היו רק 50 משתתפים בקהל.

רגע לפני שההרצאה תחילה, המארגן אמר לי "שכחתי להגיד לך שיש כרגע 2,000 אנשים שממתינים לצפות בהרצאה בשידור חי".

בקטנה…

DSC00314

DSC00325

DSC00348

DSC00397

בערב פגשנו את סגן קונסול ישראל בשנחאי, נדב זיסבלט. נדב לקח אותנו לסיור מרתק בשנחאי. מראה עוצר נשימה במיוחד נוכח העובדה שכל מה שאתם רואים נבנה ב-20 השנה האחרונות. כשבארץ מדברים, הסינים בונים ובונים. הוא סיפר לנו שאחת לחודש נפתחת בשנגחאי תחנת רכבת תחתית חדשה.

DSC00473

למחרת יצאנו בדרך לבייג'ין. הטיסה התעכבה ונאלצנו להמתין 5 שעות להמראה. נחתנו בבייג'ין מותשים אבל מלאי סקרנות. חשבתי שאם שנגחאי היא העיר הצעירה והתוססת, בייג'ין תהיה איטית וישנה. אוי, כמה שטעיתי.

בערב הוזמנו לביקור אצל דני ימין. דני היה מנכ"ל מיקרוסופט ישראל במשך שנים רבות בהן עבדתי במיקרוסופט. כמו כן הוא היה יו"ר מועצת המנהלים של הטכניון. דני בתפקיד ניהולי בכיר במיקרוסופט בסין. הוא ומשפחתו גרים כבר מעל שנה בבייג'ין.

ביקרתי בלא מעט מגדלים מסביב לעולם, זה אחרי מבנייני המגורים המרשימים ביותר בהם ביקרתי עם תצפית נפלאה על בייג'ין (התמונה מתוך המסעדה בקומה העליונה של הבניין).

tower

דני סיפר עד כמה סין מרשימה ועוצמתית. הוא הציג את סין כמעין פאזל של ניגודים. פאזל מורכב שלא ניתן להציג בצורה פשטנית וגם אחרי תקופה לא קצרה הוא נפעם ממה שהוא לומד. אחת הדוגמאות עליהן הוא סיפר היא על השימוש הרצוף (שלא לאמר האובססיבי) שלהם בסלולר. הספר המקומי שלו לא מוכן לקבל מוזמן, רק תשלום דרך הסלולר. הכל מתבצע בסין דרך אפליקציית WeChat שלוקחת בכיס הקטן את כל מה שאנחנו מכירים בווטאסאפ, פייסבוק ופייפאל ביחד. כולל תשלום חשבונות כמו חשמל וארנונה. כמעט 700 מיליון סינים משתמשים ב-WeChat מתוך כ-1.4 מיליארד תושבים. כלומר, יש כמעט פי 2 משתמשי WeChat בסין מאשר כל תושבי ארה"ב! 

בלילה כמעט ולא הצלחתי לישון מרוב התרגשות לקראת אירוע ההשקה המרכזי שהתקיים למחרת בשגרירות ישראל בבייג'ין במעמד שגריר ישראל בסין, מתן וילנאי ונשיא הוצאת הספרים, Mr. Jian Young Jun. להיות ישראלי שמשיק ספר בסינית באירוע שמתארח בשגרירות ובמעמד שגריר ישראל זה לא דבר מובן מאליו. התרגשתי כמו ילד (קצת כמו בדרשת בר המצווה שלי). ולכן תודתי העמוקה לשגריר ולצוות המקסים של עובדי השגרירות.

 

מתן וילנאי

בתחילת האירוע עמדתי כמו חתן ביום חתונתו ללחוץ ידיים, לחתום על הספר ולהצטלם. בסין כולם רוצים להצטלם.

Embassy Collage 1

מסתבר שמתוך 1.4 מיליארד סינים, יש 20 (!) סטודנטים שבחרו ללמוד תואר ראשון בלימודי השפה העברית. חלקם הגיע לאירוע. מזמן לא ראיתי סטודנטים כל כך מתלהבים. דיברנו בעברית בסיסית תוך כדי שהם מספרים כמה שהם אוהבים את ישראל ונהנים ללמוד עברית. הם שאלו אם אסכים שהם יקחו אותי לסיור בבייג'ין למחרת. הסכמתי בשמחה.

C0065T01

ההרצאה עברה בשלום (למרות כמה תקלות טכניות בהתחלה) ורבים נשארו לשאול שאלות. אה כן, ולהצטלם שוב…

C0044T01 (2)

משם המשכתי לארוחת צהריים עם חלק מאנשי השגרירות. צוות מקסים ומוכשר שנהנה מאוד משליחות באחד היעדים המרתקים והחשובים ביותר לישראל. למדתי מהם עד כמה זיהום האוויר משמעותי בבייג'ין. האוויר בכל הכיתות בבתי הספר מסונן, לעיתים קרובות אסור לילדים לצאת לחצר בהפסקות בגלל זיהום האוויר הגבוה. יש אפילו מספר ימים בשנה שאסור להם לצאת מהבית ובתי הספר סגורים בגלל רמות זיהות קיצוניות. בדרך לארוחת הצהריים הם התבוננו לשמיים והסבירו לי ששמיים כחולים זה דבר נדיר בבייג'ין. רוב השנה זיהום האוויר גורם לשמיים להיות אפורים. במקביל לביקור שלי התקיימה ועידת ה-G20 ושמעתי טענה שהסינים סוגרים את כל המפעלים באיזור בייג'ין לפני הועידה כדי להקטין את כמות הזיהום. לתוצאה קוראים G20 Blue Sky. בפעם הבאה שאתם מביטים למעלה, רואים שמיים כחולים ונושמים לרווחה, תזכרו שיש מיליונים רבים של סינים שעבורם זה דבר נדיר.

DSC01141

יש בבייג'ין חנות ספרים קסומה שנקראת The Book Worm. מדובר בבית קפה, אולם הרצאות וחנות ספרים היפה ביותר שראיתי אי פעם. מקום שבו אוהבים ספרים. אנשי השגרירות ומנהלי החנות הזמינו אותי להעביר שם הרצאה. זה היה ערב קסום שבו למדתי להכיר הרבה אנשים שעברו לגור בבייג'ין ממדינות רבות (צרפת, אירלנד, ארה"ב ועוד). אחרי ההרצאה נשארנו לשיחה מרתקת על חופש הביטוי והמשמעות של חיים במדינה שבה החופש הזה מוגבל.

DSC00899

DSC01040

DSC01049

 

DSC00930

DSC01003

20160909_192023

זוכרים את הסטודנטים הסינים שלומדים עברית? למחרת היו לי כמה שעות לטייל בייג'ין לפני טיסה לעיר הבאה. הם הגיעו ולקחו אותנו לסיור נפלא בבייג'ין. ביקרנו בעיר האסורה, כיכר טיאננמן, שוק הפרחים ועוד. למדתי עד כמה הם לוקחים ברצינות את הלימודים. למעט אחד מהם שיש לו אח תאום, כולם כמובן ילדים יחידים שנולדו בשנים בהם היה מותר ללדת רק ילד אחד. הם סיפרו עד כמה חשוב לצעירים בסין ללמוד ולבלוט כדי להצליח למצוא עבודה טובה ולבלוט לטובה בהשוואה למיליוני הסטודנטים האחרים שמתחרים על אותם המשרות.

בכיכר טיאננמן ראיתי ילד קטן עומד ומחזיק את דגל סין בגאווה. הנה הוא לפניכם. גיא עיני הציע לקרוא לתמונה "אמרו שיהיה טנק" :)

DSC01194

אחרי סיור קצר, המשכנו לשדה התעופה והמראנו ליעד האחרון. "עיירה" קטנה בשם חופה (Hefei) עם 6 מיליון תושבים בלבד. הוזמנתי להתארח ולהרצות ביריד ספרים גדול. קיבל אותי צוות שלא היה מבייש הפקה של אירוע ביקור נשיא מדינה או כוכב רוק. הצוות כלל מפיקה (עם חוברת לו"ז ברמה של דקות), אשת קשר מטעם הוצאת הספרים, נהג, מתורגמן ועוד 2 אנשי צוות (בתמונה מימין אשת הקשר מטעם הוצאת הספרים והמתורגמן).

DSC01314

החדר במלון היה יפהפה…

DSC01263

בארוחת הבוקר למחרת, חיפשתי סכין ומזלג. להבדיל מבייג'ין ושנגחאי בהם יש הרבה זרים, בעיר הזאת הרגשנו קצת כמו חייזרים. בכל מקום אנשים ברחוב עצרו להתבונן ולצלם אותנו. כאשר לא מצאתי סכו"ם, תירגלתי אכילת חביתה עם צ'ופסטיקס…

DSC01307

הביקור בתערוכת הספרים היה חוויה מטורפת. קשה לתאר את החוויה במילים אבל בכל זאת אנסה. נתחיל בכניסה לתערוכה. כך זה נראה:

 DSC01319

DSC01329

DSC01463

DSC01419

הסבירו לי שכל הסופרים הכי חשובים בסין מגיעים לתערוכה הזאת. כולם סינים. ואני… כעבור כמה דקות הקריאו את שמי (מיסטר לייייייאו זורפקיה) וקראו לי להעביר הרצאת מליאה מול קהל של מעל 1000 משתתפים.

DSC01532

DSC01960

נראה שרוב הזמן הם הקשיבו ונהנו.

DSC01988

אבל לא בטוח שכולם הבינו על מה אני מדבר :)

DSC01936

והיתה גם הבחורה הזאת שהתבוננה הצידה במבט מהורהר…

DSC01943

ההרצאה היתה חוויה מופלאה. המשתתפים שאלו שאלות חכמות, מחאו כפיים ועמדו שוב בתור ארוך להצטלם ולקבל חתימה. ביום הזה חתמתי על מעל 500 ספרים… התרגשתי במיוחד לפגוש ילדים שביקשו להודות לי באופן אישי וסיפרו כמה נהנו בהרצאה.

  DSC02118

DSC02144

בשלב כלשהו המפיקה התנצלה שאין לי זמן לחתום ולהצטלם עם כולם כי אני מאחר לראיון רדיו חשוב. היא שלפה אותי וביקשה שאעקוב אחריה במהירות. תוך 30 שניות מצאתי את עצמי כאן…

DSC02202

DSC02279

DSC02238

DSC02262

בתום הראיון, המפיקה נכנסה ואמרה "מהר, הנהג מחכה לנו בחוץ. חייבים לצאת כדי שלא תפספס את הטיסה שלך"… תוך כדי הנסיעה מצאתי את עצמי נושם ומנסה לעכל את החוויה. כעבור שעה כבר הייתי על המטוס בדרך חזרה לבייג'ינג ומשם חזרה לישראל.

כאשר שילמתי על ארוחה בשדה התעופה, קיבלתי עוד תזכורת כמה הדברים כאן שונים מכל מה שאנחנו מכירים. שימו לב לסדר של הספרות…

20160908_150805_HDR

אחרי שעליתי לטיסת אל-על, הטייס הודיע שיש תקלה במטוס והטיסה נדחית ב-24 שעות. מבאס. מאיה זכתה בכרטיס שלי להופעה של קווין ואנחנו זכינו לנצל את הבוקר לביקור בחומה הסינית… זאת גם הזדמנות להציג לכם את חברי הטוב ארז סיימון שהצטרף אלי לביקור, צילם והיה שותף לכל החוויות.

DSC02404

DSC02421

חזרתי מסין נפעם. מדינה עצומה ומרתקת. עכשיו אני מתעורר מהחלום ולא יכול לחכות עד הפעם הבאה….

DSC02456

 

נכתב בתאריך 1/6/2016 בשעה 17:22 מאת ליאור


אתמול התמזל מזלי לעבור את אחת החוויות המרגשות ביותר שעברתי אי פעם בהרצאות.

זה התחיל לא טוב. מאוד לא טוב.

המקום: מתנ"ס בפתח תקווה. השעה: שמונה בערב.

הגעתי עייף מאוד אחרי יום עמוס פגישות והרצאה נוספת בשעות הבוקר.

הגורם המזמין היה עריית פתח תקווה – המח' לעבודה סוציאלית קהילתית. לא הבנתי בדיוק מה מהות האירוע ומי הקהל.

כאשר הגעתי לרחבת הכניסה, יונה התפנתה עלי ו-"חבילה" עסיסית נחתה לי על החזה.

20160531_194727 (660x371)

ניקיתי מהר את הקישוט ונכנסתי לאולם.

הגעתי מוקדם כדי לחבר את מחשב והאולם היה כמעט ריק. למעט קבוצה של אנשים שישבו בשקט בשורות הראשונה. המארגנת בירכה אותי לשלום, הצביעה עליהם ואמרה "יש כאן קבוצה של בני העדה האתיופית. הם מאוד נחמדים אבל חלקם לא מבין עברית".

לא מבינים עברית? מה קורה כאן? אני לא יודע אמהרית!

20160531_193306 (1) (660x352)

ואז האירוע התחיל. מדובר בכנס הוקרה לפעילים חברתיים מהמנהיגות המקומית אשר פועלים בהתנדבות למען תושבים שזקוקים לעזרה. מסייעים לנשים למצוא עבודה, מסייעים לעולים חדשים, לאנשים עם מוגבלויות, ילדים עם קשיים מיוחדים ועוד.

הפעילים הם תושבי העיר, חלקם מתמודדים עם קשיים בעצמם ועדיין בחרו להתנדב באופן קבוע כדי לעזור לאחרים. אנשים שיש משמעות כל כך גדולה וחשובה למה שהם עושים.

מהרגע שעליתי לבמה נוצר חיבור שקשה לתאר במילים. הם התמסרו, צחקו, השתתפו, הרעיפו המון אהבה ולא נתנו לי לרדת מהבמה. למדתי על בני העדה האתיופית שמתנדבים בגישור ויישוב סכסוכים ועל פעילים רבים נוספים.

אחרי שסיפרתי את הסיפור המוכר על השור, אחד מהמשתתפים אמר בקול "גם אני רוצה לעשות ניסוי". בחור מקסים בשם יאיר, עיוור עם כלב נחייה, שאל האם אסכים שנעשה ניסוי ונשאל את הקהל מה משקל הכלב.

הסכמתי בהתלהבות ויאיר עלה אט אט על הבמה ביחד עם כלב הנחייה שלו, מורגן. הניסוי עבר בהצלחה ויאיר זכה למחיאות כפיים סוערות.

WhatsApp-Image-20160531 (660x362)

סיפרתי להם שבד"כ אני מוזמן להציג בפני בכירים בארגונים גדולים. אנשים שעובדים בד"כ במטרה לסייע לארגון להרוויח כסף. רבים מהם מספרים לי אחרי ההרצאה שהם מחפשים לעשות משהו עם משמעות.

למתנדבים בקהל היתה תחושת שליחות ומשמעות גדולה יותר מרוב האנשים שאני מכיר וזאת מתנה גדולה.

שולי ביתן היא זו שמובילה את הפעילות. אישה מעוררת השראה שצריכה לזכות לדעתי באות הנשיא למתנדב. היא עומדת לצידי ביחד עם הצוות שמוביל את הפעילות ברחבי העיר.

WhatsApp-Image-20160601 (660x370)

תודה לכל מי שהיה בערב הקסום אתמול.

נכנסתם לי ללב.

וכנראה שיונים באמת מביאות מזל טוב…
 

נכתב בתאריך 26/5/2016 בשעה 11:20 מאת ליאור

ניהאו.

היום הבוקר חזרתי מנסיעת עבודה קצרה להרצאה בהונג קונג. שם פגשתי בחור נחמד בשם דניאל צ'אנג.

20160524_192615 (660x371)

דניאל הוא שף מוכשר. הוא למד בקורדון בלו, התמחה באנגליה ובאוסטרליה וכיום הוא גר בהונג-קונג. דניאל לקח אותי לסיור קולינרי מרתק וטעים בהונג-קונג.

יש הרבה יתרונות בחיים במדינות מערביות. אבל בכל מה שקשור למזון, המצב שלנו בקרשים. אנחנו חיים בעידן שבו לשר הבריאות אין ברירה אלה לצאת נגד מקדונלדס ותרבות הג'נק פוד. לפי ארגון הבריאות העולמי,  אחוז האנשים במשקל יתר בארה"ב הוא 72%, בישראל 68% בעוד שבאסיה המצב שונה לחלוטין. סין עם 36% ויפן 29%.

ניסיתי להבין מה הם אוכלים שם? ואיך זה שאוכל יכול להיות טעים והרבה יותר בריא?

התחנה הראשונה של דניאל היתה השוק. שוק מרהיב וססגוני. הונג-קונג היא השער לכל אסיה ולכן יש בה הכל ומכל טוב. פירות, ירקות, בשר והמון, אבל המון סוגים של דגים ומאכלי ים.

"הסוד הוא בטריות" סיפר דניאל. "אתה רואה את מה שאתה קונה חי". זה לא משומר וללא תוספות. הכל טרי.

20160524_175912 (660x316)

אני מודה שזה שהמראה אכזרי וכל מי שצמחוני מטעמי מצפון יכול להזדעזע ובצדק. אבל כך הם חיים אלפי שנים.

שאלתי את דניאל איפה כל חנויות התבלינים? בארץ כל 100 מטר אפשר למצוא בשוק חנות תבלינים אחרת.

"אצלינו התבלינים מגיעים בדרך אחרת לגמרי" הוא ענה ולקח אותי לראות את כל סוגי הדברים שהם מייבשים. הכל מיובש. זה מתחיל בדגים ומאכלי ים וממשיך דרך דברים שיכולים לגרום לכל מי שמגיע מהמערב לבחילה גדולה (מישהו חושק בעטלף מיובש?) כך מגיעים הטעמים הנוספים למנות הטריות שהם מכינים.

20160524_175034 (660x371)

לאחר מכן דניאל לקח אותי למסעדת האווזים הצלויים Kam’s Roast Goose. מסעדה משפחתית קטנה שבה מכינים במשך שלושה דורות אווזים צלויים. אני מודה שמרחוק זה לא נראה משהו (ושוב סליחה עם כל הצמחונים).

20160524_165851 (660x371)

תהליך ההכנה נמשך יומיים שבהם שוטפים, מרתיחים, מצפים במרינדה ראשונה, צולים, מצננים, שמים מרינדה שנייה וצולים שוב. בסוף התהליך יוצא מעדכן שקשה לי לתאר כמה הוא טעים.

אבל הסיפור המעניין כאן הוא לא האוכל אלה הסיפור המשפחתי. במקום רשתות גדולות כמו מקדונלג'ס שדואגות קודם כל לשורת הרווח, בהונג-קונג ובאסיה כולה, מוצאים המון מסעדות משפחתיות שבהם נשמרת מסורת ארוכת שנים של מזון טרי, טעים והרבה יותר בריא מכל מה שאנחנו מכירים במערב. הנה הסיפור של המסעדה שבה אכלנו:

20160524_170139 (660x371)

לסיום הסיור, דניאל לקח אותי לבר על גג אחד הבניינים הגבוהים בהונג קונג, בר שנפתח רק יום קודם לכן. הזמנו כוס יין, התבוננו במראה הנפלא של העיר והנמל והמשכתי ללמוד ממנו על דרך חדשה לגמרי בכל מה שקשור לייחס שלנו לאוכל.

 

20160524_195033 (660x371)

הנוף בהונג קונג (660x369)

למחרת התקיימה ההרצאה מול משתתפים שהגיעו מרחבי סין, קוריאה וסינגפור. הם השתתפו באופן פעיל בהרצאה, צחקו ומחאו הרבה כפיים. במקום שור, הפעם היה (איך לא) דרקון.  

 KC Yeung (4) (660x430)

KC Yeung (11) (660x440)

KC Yeung (5) (660x440)

KC Yeung (10) (660x440)

13254694_10154386707594245_3450035609062217973_o (660x483)

נכתב בתאריך 1/4/2016 בשעה 9:15 מאת ליאור

כשהזמינו אותי להרצאה לשופטי בית המשפט המחוזי בת"א שאלתי בהיסוס האם אוכל לבוא קצת יותר מוקדם עם שני הילדים הגדולים שלי, מאיה ואורי, ולהראות להם את בית המשפט. המארחים הסכימו בהתלהבות.

הגענו לבית המשפט בהתרגשות גדולה והדבר הראשון שראינו היה הפסל הזה…

20160328_132423 (660x389)

קיבלו את פנינו שתי שופטות מקסימות. הן עשו לנו סיור מרתק בבית המשפט. נכנסו ל-2 דיונים, אחד אזרחי ואחד פלילי תוך כדי שהשופטות מסבירות לילדים מה בדיוק קורה בכל שלב.

בסוף אחד הדיונים, השופט קרא לילדים להתקרב אליו. כאשר הם התקרבו בחשש מה, הוא שאל אותם למי מהעדים הם האמינו ומה הם היו מחליטים במקומו. לאחר מכן הוא הסביר להם איך הוא קיבל את ההחלטה וכמה חשוב לשמור על קשר עין וכללי זהירות בדרכים. במשפט הפלילי הם ראו את הורי הנאשם מדברים בכאב לב על כך שהבן שלהם מכור לסמים ואיך זה הוביל אותו להתנהגות לא טובה וכמה חשוב שהוא יקבל עזרה. לאחר מכן, שוטר שירות בתי הסוהר הראה להם מאיפה מביאים את העצורים, ביקש רשות ושם להם אזיקים לרגע וענה לשאלות הרבות שלהם.

בשעות ספורות הם למדו יותר מכל מה שהם למדו בכל התנסות אחרת. למדו על מערכת המשפט, על החשיבות של זהירות בדרכים, על ההשפעה ההרסנית של סמים ועד כמה השופטים שאיתם נפגשו הם אנשים חכמים ומסבירי פנים.

3e17d96f-2b49-4c65-a7c3-bf15aa61522e (660x454)

אחרי הסיור אורי ומאיה הצטרפו להרצאה שהעברתי לקבוצה של כ-50 שופטים.

בתחילת ההרצאה לא יכולתי להתאפק ולפתוח במילים "אני זכאי"…  וכמובן הודיתי להם מקרב לב.

fa9afbca-1f1f-4625-bcd2-e1fc842dcd63 (660x408)

83ffc731-f4b0-43c2-ad05-1107f3312469 (660x495)

אחרי ההרצאה הזמינו את אורי ומאיה ללבוש גלימה ולעשות סלפי עם פטיש!

48d0b502-6474-4eb5-bed8-62aaefa60cb5 (660x495)

אני יודע שבתי ספר רבים מארגנים סיורים לתלמידים בבית המשפט. אבל אחרי החוויה שעברנו אתמול, אני ממליץ לכל מי שיש לו ילדים מספיק גדולים, לקחת אותם לבד לבית המשפט מתוך בחירה שלהם, להיכנס לכמה דיונים ולראות איך פתאום נפתחות להם העיניים בסקרנות אין קיץ.

אין צורך בסיור פרטי כדי לעבור חוויה משמעותי. הנה כמה דוגמאות לתגובות שקיבלתי אחרי ששיתפתי מחוויות הביקור בפייסבוק:

כשהייתי ילדה ונערה, אבא שלי היה מקפיץ אותי לביה"ס בבוקר. לפעמים, כשהיינו יוצאים מאוחר מדי הוא היה מודיע לי שיש לו דיון בבית המשפט והוא לא יכול לאחר ולכן קודם נלך לבית המשפט ואחר כך הוא ייקח אותי לבי"ס. הוא היה אומר לי "בשעתיים בבית המשפט תלמדי יותר מבשבוע בביה"ס". הביקורים האלה זכורים לי כאחת מחוויות הילדות הנהדרות שלי. תודה שהזכרת לי את אבא שלי.

בתור ילד שבילה ימים בבתי משפט ,בזמן הברזות מבית הספר התיכון שמוקם לא רחוק משם, העלת בי נשכחות מהשופטת הדסה בן עיתו, שראתה אותי פעמים רבות בשבתה בדין ופעם קראה לי לפשר מעשי והתעניינותי המוזרה, וכאשר הבינה שהכל כשר ,הסבירה לי גם כן על התהליך ועל סדרי הדין. ולא אשכח שאמרה לי "אני לא ארצה לראות אותך בעתיד, אבל אם כבר זה יקרה עדיף שתהיה בצד עורכי הדין ולא הנאשמים".

כאשר אחותי הגדולה היתה מחליטה בשנות השישים לוותר על בי״ס ליום אחד, זה בדיוק מה שהיא עשתה, הלכה לאולם בית המשפט ופשוט האזינה למתרחש, לעדויות, לדיונים ולהחלטות. חוויה מעשירה!

איזה כיף שאבא מבין שהבית ספר של החיים לא פחות חשוב מלהגיע לבית ספר בזמן.

 

 

נכתב בתאריך 23/2/2016 בשעה 16:20 מאת ליאור

בעקבות התגובות הרבות לפוסט "ילד של אבא" שבו שיתפתי כמה תובנות לגבי הורות, החלטתי לשתף בחוויות ותובנות מיום מיוחד נוסף שעבר עלי אתמול.

כאשר קיבלתי ההזמנה להרצות בכנס מדעי לתלמידי של עריית חיפה בשיתוף משרד החינוך והטכניון, חזרתי להיות ילד מתלהב לכמה רגעים.

נזכרתי שוב כמה סבלתי בתיכון אבל גם כמה נהנתי ופרחתי בטכניון. החלטתי לנצל את ההזדמנות הנפלאה ולספר ל-600 בני נוער את כל מה שלא סיפרו לי כשהייתי בגילם. בנוסף, הצעתי לאורי שלי בן ה-8 להצטרף. הוא שמע ממני כל כך הרבה על הטכניון אז למה שלא נטייל שם קצת ביחד? אין תחליף לזמן הזה שבו מבלים יחד אחד על אחד.

הגענו לטכניון בבוקר יפהפה. נכנסו לאולם להתכונן. אורי העוזר המיוחד שלי הרצאות והוא כמובן אוהב מאוד את התפקיד.

20160222_113629 (660x371)

20160222_091851 (660x371)

20160222_093725 (660x371)

20160222_093152 (660x367)

בתחילת האירוע, מנהלת אחד מבתי הספר התיכוניים באזור סיפרה סיפור מעניין. היא סיפרה על פגישה עם אמא של תלמיד תיכון שביקשה להתייעץ איתה. התלמיד היה כבד משקל ולקוי ראייה עם משקפיים במספר גבוה. האם סיפרה שהוא בן יחיד והחלום שלו זה להתגייס לגולני אבל נוכח מצבו הגופני, היא לא האמינה שהוא יצליח. המנהלת הסכימה ואמרה שגם לדעתה הוא לא מתאים אבל במקום שהאם תהיה זאת שאומרת לו "לא", שתחתום לו על אישור ואז בצבא בטח יגידו לו שהוא לא מתאים.

את הסוף אתם יכולים לנחש. הוא התגייס לגולני וסיים בהצטיינות.

בסוף האירוע ניגשה אלי המנהלת ואמרה לי בהתרגשות "הבן הזה הוא הבן שלי". היא גם הסכימה שאשתף אתכם בסיפור.

דנה וייס שהנחתה פאנל בתחילת האירוע על עתיד החינוך המדעי. ראש עריית חיפה, נשיא הטכניון ונציגים נוספים דיברו בהתלהבות על החשיבות של לימודי מדעים. ואז דנה וייס שאלה את בני הנוער "מי מכם רוצה לגשת ל-5 יחידות מתמטיקה וההורים שלו חושבים שהוא לא יהיה מסוגל?". להפתעתי היו לא מעט שהרימו יד.

20160222_100007 (660x369)

כאשר הגיע תורי לדבר, סיפרתי להם על חכמת ההמונים והתחננתי שלא יתנו לאף אחד, לא להורים, לא למורים ולא לחברים, לפקפק ביכולת ובחלומות שלהם.

20160222_104020_Burst01 (660x371)

התלמידים היו מדהימים. צחקו ומחאו כפיים בהתלהבות כל כמה דקות.

20160222_110753 (660x371) (660x371)

בסוף ההרצאה רבים מהם ניגשו להודות וסיפרו לי על החלומות שלהם.

תרשו לי להציג לכם אחד מהם. אוהד איתן בן ה-16.5. אוהד ניגש ואמר בהתלהבות: "החלום שלי הוא להיות שר האוצר!"

20160222_112121 (660x371) (660x371)

ביקשתי ממנו שיזמין אותי לביקור אחרי שהוא יהיה שר האוצר :)

משם לקחתי את אורי לסיור בטכניון. הוא התעניין מה יש בכל אחד מהבניינים. אמרתי לו "זה הבניין שבו לומדים מחשבים, כאן לומדים ארכיטקטורה וכאן לומדים מתמטיקה". הוא עצר אותי ואמר בהתלהבות "אז כאן אני רוצה ללמוד! אני הכי אוהב מתמטיקה".

נחת.

20160222_113928_Burst08 (660x371)

Dream it (660x431)

 

סיימנו בארוחת צהריים בבית הסטודנט.

20160222_121254 (660x371)

משם המשכנו למפעל של Flex (לשעבר Flextronics) במגדל העמק. מפעל אלקטרוניקה מהגדולים והמרשימים בארץ.

חיברנו הארקה לנעליים.

ויצאנו לסיור מרתק שבו ראינו איך רובוטים מרכיבים מכשירים אלקטרונים, איך נראה פס יצור של מכשיר החל בלוח האלקטרוני ועד למוצר בקופסה הסופית.

20160222_135413 (660x371) (660x371)

20160222_132448(1) (660x371) (660x371)

20160222_134918 (660x371) (660x371)

אורי התלהב והתחיל לחשוב איזה מוצר הוא רוצה לפתח.

תודה לאנשי עריית חיפה על ההזמנה, תודה לרפי מ-Flex על הסיור הנפלא.

אבל הכי חשוב, תודה לבני הנוער הנפלאים.

אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לוותר על החלומות שלכם!

נכתב בתאריך 12/1/2016 בשעה 10:08 מאת ליאור

לפני שבועיים העברתי הרצאה בתיכון בהרצליה. הזמינו אותי להרצאה לתלמידים המצטיינים שלומדים בכיתות מיוחדות שנקראות "כיתות נחשון" (תלמידים בעלי פוטנציאל גבוה להשתלבות בתוכנית תלפיות בצבא). 

שאלתי האם אפשר להזמין להרצאה את הכיתות עם התלמידים הפחות מצטיינים. אלה שאין להם שם יוקרתי. אלה שלא מביאים להם הרצאות אורח.
 

10620428_10154020873814245_8719038243970248899_o


אין דבר שאני אוהב לעשות יותר (בהתנדבות) מאשר לדבר עם תלמידים, במיוחד אלה שלא מסומנים כמוצלחים במיוחד.

אבל תמיד מזמינים אותי לתלמידים המצטיינים. כשהייתי תלמיד, לא הייתי מתקבל לתוכנית כזאת. הייתי תלמיד בינוני מינוס ורק שנים רבות אחרי הלימודים הבנתי שהסיבה העיקרית היתה שהיו לי מורים גרועים. אני לא מאשים אותם, כל כך קשה להיות מורה במערכת שעושה כמעט הכל כדי לדכא יצירתיות והתלהבות.

בנוסף, יש היום תעשייה שלמה של קורסי הכנה למבחנים לאיתור "מחוננים". מישהו חשב פעם על אלה שלא עוברים את המבחן? מה הם חושבים על עצמם? האם יש להם סיכוי נמוך יותר להצליח בחיים? ברור שלא. כולם, אם ירצו, יאמינו בעצמם ויעבדו קשה, יכולים להצליח ובגדול.

אבל איך רוצים שהם יאמינו בעצמם, אם מראים להם שיש "מחוננים" והם לא כאלה? האם הם חסרי כשרון? תלמידים סוג ב'?

אני בעד ההשקעה בתלמידים שיש להם פוטנציאל גבוה במקצועות ריאליים וכאשר יש משאבים מוגבלים אני יכול להבין מדוע בוחרים להשקיע בהם. אבל לא צריך לתייג אותם ולקרוא להם "מחוננים". כל ילד, אם יתנו לו את ההזדמנות הנכונה, יגלה שיש משהו שבו גם הוא מחונן.
לשמחתי בית הספר הסכים וצירפו להרצאה כיתות נוספות. התלמידים היו נפלאים, מוכשרים ומקסימים. כולם!

לסיום, הנה דוגמא נפלאה למורה שמחזקת את התחושה שכל תלמיד מוכשר.

הנה הודעה שקיבלה הבת שלי מאיה וכל חבריה לכיתה מהמורה לספרות.

12376222_10153997345509245_1755123524648396614_n

אם יש סימן לכך שמורה אוהבת את התלמידים, אוהבת ללמד ואוהבת את המקצוע שהיא מלמדת, זה הסימן. וזה לא מפתיע שמאיה אוהבת ללמוד ספרות ואוהבת את המורה.

אין כזה דבר תלמידים לא מוכשרים. כל מורה (וכל הורה) חייב לפרגן, לפאר ולהעצים את הילדים בכל הזדמנות ראויה.