ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

כשהייתי ילד והופיע מכשיר הווקמן, ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני מקשיב לו במשך כל כך הרבה שעות.

אני מניח שאם הייתי רואה את אמא שלי מסתובבת עם ווקמן ורוקדת לצלילי ה-Dire Straits, הייתי מסתכל עליה ואומר "אמא, זה לא לאנשים בגילך!".

זה בדיוק המבט שקיבלתי מילדה בת 12 לפני כמה ימים…

פגשתי אותה במפגש משפחתי ודיברנו על הפעילות של בני נוער בפייסבוק.

אחרי כמה דקות של שיחה קולחת, היא כיווצה את הגבות ושאלה אותי: "תגיד, מה אנשים בגילך עושים בפייסבוק?"

הבעת הפנים שלה היתה מלאת פליאה כאילו ואמרה: "איזה זכות יש לאנשים בגילך להיות שם!"….

פייסבוק הפך להיות המייצג העיקרי של פער הדורות בעידן הנוכחי.

ילדים לא מבינים איך אפשר לחיות בלעדיו בעוד שחלק מהמבוגרים לא מבינים מה לעזאזל קורה שם… (וחלק מהם נכנסים בסערה ומכורים לא פחות מהילדים).

השבוע התקיים השבוע הלאומי לגלישה בטוחה, פרויקט חשוב שהיתה לי הזכות להיות בין המייסדים שלו כשהייתי במיקרוסופט (קראו לזה אז היום הלאומי לאינטרנט בטוח).

אתמול הוזמנתי להעביר הרצאה לתלמידי כיתות ד' בבית ספר יצחק רבין בהוד השרון.

הגעתי חצי שעה לפני תחילת השיעור כדי לוודא שהכל בסדר. אחרי שהעתקתי את המצגת למחשב, המנהלת הנחמדה הציעה לי להמתין בחדר המורים.

בחדר המורים עברתי 2 חוויות שהפתיעו אותי מאוד.

ראשית, שאלתי איפה אפשר להכין קפה? אמרו לי "אין קפה". אמרתי, אין בעייה, אשמח גם לכוס תה. אמרו לי "אין גם תה… כל אחד מהמורים מביא מהבית שקית תה עבור עצמו". אחת המורות נגשה לתיק שלה, הוציאה את שקית התה שלה ונתנה אותה לי.

די נדהמתי…

כמה עצוב לראות מערכת חינוך שבה המורים אפילו לא יכולים לשתות כוס תה בלי לדאוג לעצמם לשקית תה מהבית. מעבר לדוגמא הנקודתית, זה ממחיש את מצב ומעמד המורים בישראל.

החוויה השניה היתה קשורה לשיחת חולין עם אחת המורות ששמעה שבאתי לדבר על גלישה בטוחה בעידן של פייסבוק ואמרה: "פייסבוק זה דבר איום ונורא! לא פלא שאנשים מתאבדים שם!…"

שוב לקחתי נשימה ארוכה וניסיתי לעכל כמה פחד יש לאותה מורה…

ואז נכנסתי לכיתה והתחלתי את המצגת והשיחה עם כ-100 ילדי כיתות ד'.

מה אגיד… הם היו מקסימים, חכמים, מבינים, מנומסים, מתוחכמים. הופתעתי מאוד לגלות שכולם בפייסבוק מכיתה ג'… (למי שלא יודע, אפשר להירשם לפייסבוק רק אם מצהירים שהגיל הוא מעל גיל 13).

סיפרתי להם שכשהייתי בגיל שלהם, לא הייתי כל כך מקובל מבחינה חברתית. הייתי חנון (כלומר עדיין חנון). לא אהבתי לשחק כדורגל וגם הכי נמוך בכיתה. אז, אם היו ילדים שרצו לעשות עלי חרם (והיו לא מעט כאלה), המידע הגיע למקסימום 10 ילדים נוספים. היום, החרם מגיע תוך דקות לכל השכבה…

פתאום אחד הילדים שאל אותי "אז כל ההפסקה היית לבד ושיחקת בסלולרי?"

הסברתי לו שלא היה טלפון סלולרי כשהייתי בבית ספר והרגשתי ממש זקן…

והנה ילד נוסף הרים את האצבע ושאל אותי: "תגיד, למה פייסבוק זה מקום כל כך איום ונורא?"

מייד נזכרתי במה שהמורה אמרה בחדר המורים והבנתי שכנראה שיש מורים שמרוב פחד וחוסר היכרות, משדרים את תחושת הפחד לתלמידים.

בשלב הזה ניסיתי לתקן את הנזק ולשים דברים פרופורציה. פייסבוק זה מקום שקורים בו דברים נפלאים ומופלאים. אבל בהחלט יש בו סכנות (עליהם דיברתי בהרחבה בהמשך השיעור).

סיימתי את השיעור בתחושת סיפוק גדולה וחשבתי לעצמי, אז מה באמת אנשים בגילי עושים בפייסבוק?

אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר כמו הילדים. נמצאים בקשר עם חברים ובני משפחה. מגדירים את עצמנו. מתמכרים לתגובות. מייצרים שיחות. אבל את כל זה אנחנו אולי עושים עם קצת יתר מודעות עצמית וזהירות.

למה?

כי חיינו מספיק שנים בלי זה כדי להבין שבכל חידוש טכנולוגי יש יתרונות אבל יש גם סכנות.

ואם יש לנו תפקיד כלשהו כהורים בעידן הדיגיטלי אז כנראה שהוא לתת לילדים השראה לנצל את כל מה שיש לעידן הזה להציע אבל גם לשים להם בדרך כמה תמרורי אזהרה.

הבנתוש?