איך בזכות מיזם "יש מצב!" הגעתי לכלא
אתמול הייתי בפעם הראשונה בימי חיי בכלא פעיל, בבית סוהר לנערים.
בית סוהר אופק הוא מתקן הכליאה היחיד בישראל לנערים מגיל 14 עד גיל 18 שנשפטו למאסר, בד"כ בעקבות עבירות אלימות, סמים ועוד. בעקבות הקמת המיזם למען נוער בסיכון, הוזמנתי להעביר שם הרצאה לנערים.
"הבאת איתך דיסק און קי ושלט למצגות?" שאל אותי השומר בכניסה.
"כן". עניתי.
"יופי. אתה יכול להיכנס איתם, אבל תשמור עליהם טוב טוב. את הטלפון שלך אתה צריך לכבות, לתת לי ואתה מוזמן להיכנס".
זמזום קולני סימן על פתיחת שער ברזל גדול שנסגר מאחורי בטריקה רועשת כמו סצנה מסדרת טלוויזיה.
"תוריד חגורה ותעבור במגנומטר. זה עדיין מצפצף. יש לך שעון? תוריד בבקשה".
בית סוהר לנערים זה מקום מאוד מיוחד שנבנה מתוך מטרה להתאים לצרכים של נערים.
במרכזו נמצא בית ספר עם כיתות לימוד, סגל חינוכי וקצינות חינוך מעוררי השראה. תוכנית החינוך של משרד החינוך ותוכנית הילה. "אתה רואה את הכיתה הזאת? בתוך הכיתה לומדים 8 תלמידים במסלול של 10 שנות לימוד. למורה יש לחצן מצוקה. הכיתה נעולה עם מנעול ושרשרת כדי שאף אחד לא יכנס או יצא פתאום ללא אישור. אם תהיה תקרית בתוך הכיתה, לא ניתן לצאת מיד כי היא נעולה עם מנעול ושרשרת. לכן יש סוהר בכל כיתה".
למרות הסורגים, השרשראות והמנעולים, יש שגרת לימודים מלאה. התלמידים נבחנים כמו כל התלמידים בתוכניות החינוך הרגילות. הם מקבלים תעודות ויש גם הכנה לבגרות לתלמידים שמצליחים להשתלב במסלול 12 שנות לימוד.
"זאת פינת החי שלנו. יש לנו ארנבים, אוגרים, תרנגולים. אתה רוצה ללטף חמוס? תרגיש כמה הוא נעים".
הטיפול פינת החי מאפשרת לנערים לקחת אחריות על בעלי חיים ולשנות אווירה, כך למדתי.
בכניסה לאחד מהאגפים שומר נוסף. הגשתי את היד שלי וקיבלתי צמיד: "עכשיו יש לך כניסה מסוג 'הכל כלול'" הוא חייך.
מנהלת האגף ביקשה להציג את אחד הנערים. "רוצה לספר על החלום שלך?" היא שאלה אותו וחייכה חיוך אימהי. "החלום שלי להיות פסיכולוג ולטפל בבני נוער. מה שבטוח, רק לא לחזור לכאן". הוא חייך אליה בחזרה חיוך אוהב. החברים שלו הציצו בסקרנות מאחורי הסורגים.
"אני כאן בשביל לעזור לנערים שמצאו את עצמם כאן. זאת השליחות שלי" סיפר אחד הסוהרים תוך כדי שאחד מבני הנוער עבר לידו ואמר בקול רם "אתה הסוהר מספר אחד כאן!".
הכניסו אותי לאולם תיאטרון קטן והכינו אותי לקראת ההרצאה. "הנערים ייכנסו עוד מעט. הם ישבו מקדימה, הסוהרים והמורים מאחורה וסוהר אחד יעמוד בצד הבמה".
העברתי אלפי הרצאות בימי חיי בכל רחבי העולם. חשבתי שאני מכיר את כל סוגי הקהלים, עד שהגעתי לכלא.
בני הנוער נכנסו והתיישבו באולם. מה אגיד. ילדים.
התחלתי את ההרצאה. הם הקשיבו והתנהגו למופת.
ואז אחד מהם התבונן בתמונה שלי כילד עם חברים לכיתה ושאל: "תגיד, הילד הזה בתמונה נתן לך כאפה?"
מעולם לא שמתי לב לחלק הזה בתמונה…
עניתי לו "אני לא זוכר מה בדיוק קרה כשהתמונה הזאת צולמה. אבל בהחלט יכול להיות שקיבלתי כאפה כי קיבלתי הרבה כאפות שהייתי בבית ספר. הייתי חנון, ילד כאפות".
סיפרתי על החרם שעברתי, איך אחרי 30 שנה החבר שעשה עלי חרם מצא אותי וביקש סליחה. איחלתי להם שאם מישהו פגע בהם, הוא יבקש מהם סליחה. ואם הם פגעו במישהו, שיגיע היום שגם הם יבקשו סליחה. סיפרתי על האנשים שאמרו לי "לא ייצא ממך כלום". אמרתי להם שלאף אחד אסור להגיד להם את המשפט הזה. דיברנו על כוח רצון, התמדה, חוצפה, נחישות והצלחה.
הם התעניינו, צחקו ושאלו שאלות מצוינות. "מה זה תואר שלישי?". ביקשו שאספר על הכלבה שלנו. שאלו כמה חותמות יש לי בדרכון?. "הרבה" עניתי.
בתמונות תוכלו לראות את אילן דויטש, מנהל בית הספר. איש חינוך מעורר השראה. איתו נמצא צוות מופלא בראשות רב כלאי אפרת מזרחי.
הנערים מגיעים לכלא כי הם חייבים. אנשי הסגל מגיעים מתוך בחירה ותחושת שליחות גדולה. זה הופך את המפגשים שם לכל כך מיוחדים ועוצמתיים.
בסוף ההרצאה היו ילדים שניגשו ללחוץ יד ולהודות בחיוך נבוך. אחד אמר שזאת היתה הרצאה מאוד חשובה עבורו.
ביציאה מהכלא מזג האוויר השתנה. רוחות חזקות והתחיל לטפטף. האמת היא שלא רק מזג האוויר השתנה, גם אני השתנתי.
חוויה מטלטלת ועוצמתית מאוד.
הביקור בכלא נולד בעקבות המיזם שהקמתי להעצמת בני נוער בסיכון. אני שמח לעדכן שהמיזם תופס תאוצה מעבר לכל מה שדמיינתי. מעל 100 מרצים מתנדבים, עשרות בתי ספר ופנימיות נרשמו לקחת חלק בפעילות.
בשלב הזה התחלנו פיילוט ב-2 כיתות. כיתת תל"ם בבית ספר שז"ר בבת ים וכיתת מב"ר בבית ספר בליך. בכל כיתה יבקר מרצה אחד בשבוע. התלמידים יתנו משוב בסוף כל הרצאה על איכות המרצה, רמת העניין שהוא עורר בהם ורמת ההזדהות שלהם עם הסיפור שלו. הפידבק שלהם בשילוב המשוב של המורים ייקבע את המשך הדרך של הפיילוט.
השם שנבחר למיזם – יש מצב!
תודה לכל מי שהתנדב לקחת חלק במיזם.
תודה מיוחדת להדר חמיידס שעובדת איתי שנים רבות והתנדבה לשבץ את המרצים. תודה לד"ר אלון הסגל, המרצה הראשון של "יש מצב!" בבי"ס שז"ר. וליוסי סאסי המרצה הראשון בבליך.
אם גם אתם מתחברים למטרות המיזם וחושבים שאתם מתאימים להיות מרצים, אתם מוזמנים להירשם כאן.
החלום הופך למציאות.
ויש מצב שנצליח.