יחד ולא לבד
בשבוע שעבר העברתי הרצאה לכ-200 חיילים בודדים באירוע שערכו לכבודם לקראת ראש השנה.
המפגש איתם השאיר אותי עם מחשבות על המשמעות של להיות "חייל בודד" ובדידות בכלל.
נזכרתי במילות השיר המפורסם של החיפושיות, "כל האנשים הבודדים, מאיפה הם מגיעים?".
הם הגיעו לאירוע מכל הארץ ומכל קצוות האוכלוסייה.
חצי מהם עולים חדשים שבחרו לעלות על מטוס ולהתגייס לצבא. לבד. בלי המשפחה. בלי החברים. אבל עם תחושת שליחות ומשמעות שקשה להבין. כתבתי כבר על מפגש עם חיילת מעוררת השראה כזאת (קישור) שאמרה לי משפט שהותיר בי רושם עז ואני חושב עליו עד היום: "בכל מקום יש קשיים. השאלה היא עם איזה קשיים אני בוחרת להתמודד. ואני בוחרת להתמודד עם הקשיים כאן ולעשות את מה שאני יכולה כדי לעזור למי שמתמודד איתם. זאת הבחירה שלי".
אני חושב על הבחורה הצעירה הזאת לעיתים קרובות. כאשר אני בנסיעות עבודה ברחבי העולם, אני מתבונן מקרוב גם בקשיים שיש בכל מדינה בה אני מבקר. ויש הרבה כאלה. אז, כשאני חוזר לארץ, אני מתבונן אחרת באתגרים שיש כאן. הבחורה הזאת לא יודעת שבזכותה החלטתי להקים את "יש מצב" למען נוער בסיכון. למדתי ממנה כל כך הרבה. במקום להתלונן על מה שרע, לעשות מעשה ולעזור לפתור את מה שהכי מפריע לי.
החצי השני של המשתתפים באירוע היו צעירים שנולדו כאן אבל החיים הובילו אותם לגור מחוץ לבית ובלי משפחה תומכת. חוזרים בשאלה שהמשפחות שלהם נתקו איתם קשר, צעירים ללא הורים או עם הורים שלא מסוגלים לגדל אותם. רבים מהם צעירים במצבי סיכון אשר מתמודדים לא רק עם בדידות אלא עם אתגרים רבים נוספים בחייהם.
אחד מהם סיפר שאבא שלו חי בחו"ל ולמעט שתי פגישות בעבר, הוא לא נמצא איתו בקשר. אמא שלו אושפזה בגלל הפרעה נפשית. בתיכון היו לו ציונים נמוכים. אמרו לו שלא ייצא ממנו כלום. אבל הוא לא וויתר, התעקש לשפר בגרויות, סיים לימודים בטכניון והתגייס לתפקיד משמעותי בסייבר של יחידה 8200. כיום הוא קצין צעיר עם ניצוץ בעיניים. הוא ניגש אלי בהתרגשות וביקש להתנדב כמרצה ב-"יש מצב". "אני רוצה להראות לצעירים שאפשר להצליח!".
בדידות היא לא רק נחלתם של "חיילים בודדים" אלה מגיפה עולמית. מחקרים רבים מצאו שכ-20% מהאנשים הבוגרים במדינות מפותחות כמו ארה"ב ובריטניה מרגישים בודדים לעיתים קרובות או כל הזמן.
בקרב צעירים המצב חמור לא פחות נוכח הרשתות החברתיות שמגבירות את תחושת הניתוק החברתי והבדידות.
אמרתי לחיילים אתמול שאף אחד לא יכול להבין מה זאת בדידות עד שהוא לא מרגיש אותה על בשרו. בדיוק כמו שאף אחד לא יכול להבין באמת מה זה להיות הורה עד שיש לו ילדים. ואז אחד מהם שאל "אם היית יכול להחזיר את הזמן אחורה, האם היית מעדיף לא להיות בודד?".
שאלה קשה. מצד אחד בוודאי שכן. אם הייתי יכול לחסוך מעצמי שנים של קושי כל כך משמעותי, הייתי מוותר על ה-"תענוג" בשמחה. מצד שני, עניתי לו, בזכות הבדידות הזאת מצאתי את הייעוד והשליחות שלי.
איחלתי להם שגם הם יהפכו את הבדידות והקשיים לשליחות שלהם. אם הם יצליחו לעשות את זה, הם יזכו במתנה גדולה שגם אותה אי אפשר להבין באמת עד שלא מרגישים אותה.
לקראת השנה החדשה, אני מאחל לכולנו שנה שבה נהיה הרבה יותר יחד מאשר לבד. גם ברמה האישית וגם ברמה הציבורית. נראה שזה גם המסר של חוכמת ההמונים בתוצאות הבחירות האחרונות.
שנה טובה.
נ.ב.1 כתבה על מיזם יש מצב במגזין השפעה של אגף מו"פ במשרד החינוך – קישור.
נ.ב.2 יש לנו לוגו חדש למיזם יש מצב. תודה ל-norbert האלופים על הליווי במיתוג ובעיצוב.
