ארכיון קטגוריית: ‘יש לי חלום’

נכתב בתאריך 29/6/2017 בשעה 7:47 מאת ליאור

הסופרת האמריקאית ריטה בראון כתבה פעם כי המתכון לאושר פשוט מאוד: מישהו לאהוב, משהו לעשות ומשהו לצפות לו. לפני 7 שנים, בשיא משבר גיל ה-40, עברתי על הצ'ק ליסט הזה. היתה לי מישהי לאהוב, היה לי משהו לעשות, אבל למה אני מצפה? על מה אני חולם?

כך התחיל המסע אל הדוקטורט.

זה פוסט ארוך, קחו אויר. פוסט שמסכם מסע של 7 שנים, מהרגע בו עזבתי קריירה ארוכה ועד סיום לימודי הדוקטורט. אז מה זה דוקטורט? איזה משברים יש בדרך? מה לומדים בעצם? איפה יש את השקיעות היפות ביותר בעולם?

אבל לפני כל זה, כמה מילים על עבודת הדוקטורט עצמה. העבודה מציעה מודל שמאפשר לאנשים לקבל החלטה מה ללמוד במטרה להתפתח מבחינה מקצועית באמצעות שימוש בחכמת ההמונים ברשתות החברתיות. העבודה נעשתה בהנחיית פרופ' דוד פסיג במחלקה לחינוך באונ' בר אילן. אתם מוזמנים להוריד אותה. החלקים שקל לקרוא הם סקירת הספרות (עמ' 3-37), המסקנות (עמ' 79) והתרומה התיאורטית (עמ' 81-83).

הנה לינק להורדת העבודה

בנוסף, הנה וידאו עם הרצאה קצרה על תהליך הכתיבה והמסקנות העיקריות.

 

ועכשיו, למסע שעברתי ולתובנות שצברתי בדרך.

 

2009-2010: משבר גיל 40

השלב הקשה ביותר החל הרבה לפני תחילת הלימודים הפורמאלים. כל מסע ארוך מתחיל בפחד, גם כאן פחד היה הגורם המרכזי. הנה קטע קצר מתוך ספרי "המוח המשותף" בו תיארתי את משבר גיל 40 שהוביל אותי אל עבר לימודי הדוקטורט:

קיץ 2008, זמן קצר אחרי יום הולדתי ה-38, תקופה נפלאה לכאורה. זוגיות נהדרת, שני ילדים נהדרים והקריירה בת 14 שנים במיקרוסופט בשיאה. החיים היו נוחים, ושגרת היומיום התבטאה בניסיון לאזן בין קריירה עמוסה בהיי־טק אל מול הרצון להיות שותף מלא בגידול הילדים ולבלות זמן עם זוגתי. מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש ובודק מה עבר עלי מאז התואר הראשון במדעי המחשב בטכניון, דרך העבודה במיקרוסופט ועד כה. העבודה במיקרוסופט היתה המשרה המלאה הראשונה שעבדתי בה בחיי, ועתה ניסיתי להבין עם עצמי מה עוד אני רוצה להספיק בחיים.

חשבתי על המסע שעברתי מאז הייתי ילד חנון, שבילה את רוב זמנו לבד בחדר מול מחשב, ושאלתי את עצמי הרבה שאלות: האם השגתי את כל מה שרציתי להשיג לפני גיל 40? מה הדברים החשובים באמת? מה מצפה לי בהמשך חיי?

אז נזכרתי בחלום ישן נושן – לעשות דוקטורט. אם אני חושב על משהו ומיד מרגיש את הדופק מאיץ, זה הסימן שלי. יש אנשים שעושים מדיטציה ולפתע מגלים משהו חדש. אחרים מתעוררים מחלום באמצע הלילה. אצלי דופק מהיר זה סימן שאני חושב על משהו מעניין.

התחלתי לחשוב איפה ללמוד ומי יכול להיות המנחה. השם הראשון שעלה בראשי היה פרופ' דוד פסיג. הרצאותיו וספריו ריתקו אותי. הכרתי אותו היכרות שטחית בעקבות מספר הרצאות שהזמנתי אותו להעביר במיקרוסופט. התקשרתי אליו, סיפרתי לו על רצוני ללמוד לתואר שלישי ושאלתי אם יסכים להיפגש.

הוא הזמין אותי לפגישה ואני הגעתי בהתלהבות גדולה. ההתלהבות נעלמה מהר מאוד. זו היתה פגישה קשה שהותירה אותי מדוכא. במשך שעה ארוכה הוא הסביר עד כמה לימודי דוקטורט זה לא מה שאני חושב. כמה קשיים יש בדרך, כמה הדרך ארוכה, כמה מאמץ זה דורש. הוא סיכם ואמר: "מה אתה צריך את כאב הראש הזה?".

יצאתי בתחושה קשה. אולי אני צריך לוותר? אולי זה לא בשבילי? אולי אחפש מנחה אחר? אוף.

בשנתיים הבאות חיפשתי וחיפשתי. דיברתי עם מעל 20 פרופסורים ודוקטורנטים מהארץ ומחו"ל בתקווה למצוא את המנחה המתאים. היום אני מבין עד כמה השנתיים האלה היו חשובות. יש החלטות שצריכות זמן כדי להבשיל.

בסיכומן של שנתיים, לא רק שלא מצאתי מנחה אחר, ההיפך קרה. רק התחזקה בי המוטיבציה ללמוד והתחושה שיש רק מנחה אחד שאני באמת רוצה וזה פרופ' פסיג.

אחרי שנתיים, חזרתי אליו ואמרתי לו: "לא יעזור לך, אני רוצה שאתה תהיה המנחה שלי".

הוא חייך וענה: "עכשיו אתה מוכן".

כעת, אחרי קבלת התואר, אני מבין שהבחירה בפרופ' פסיג כמנחה היתה ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי. מכל מפגש איתו למדתי ויצאתי עם ניצוץ בעיניים. אני מרגיש בר מזל ואסיר תודה על הזכות שניתנה לי לעבור את המסע הזה בהדרכתו.

לכל מי ששוקל לימודי דוקטורט, הבחירה שלכם במנחה והבחירה שלו בכם היא לדעתי אחד השלבים החשובים ביותר ואולי אף החשוב מכל. התקופה הארוכה שצריך להשקיע כדי למצוא מנחה נדרשת לא רק כדי למצוא מחנה אלה גם כדי להבשיל ולהיות מוכנים לצאת לדרך הארוכה.

לא מזמן שמעתי משפט יפה:

“Easy choices hard life, hard choices easy life”, Jerzy Gregorek 

הגיע הזמן שלי לקבל החלטה קשה. החלטתי לפרוש ממיקרוסופט ולהתמקד בלימודים ובקריירה עצמאית בתחום אותו למדתי. החזרתי את הרכב, המפתחות של המשרד, המחשב הנייד והכי חשוב – את תחושת הביטחון שיש במקום עבודה טוב עם משכורת חודשית נאה והפכתי להיות סטודנט. במקביל התחלתי ללמד סטודנטים לתואר שני במכללה למנהל. ללמוד וללמד במקביל זאת הדרך בה בחרתי ובה אני מקווה להמשיך כל חיי.

ההחלטה להקדיש את עיקר תשומת ליבי ללימודים ולמחקר היתה השלב הקשה ביותר מכל השלבים שאפרט בהמשך. זה השלב המפחיד ביותר. הפחד ליווה אותי מכל עבר. פחד לגבי פרנסה (עם 2 ילדים קטנים ומשכנתא). פחד מהאתגר בלימודים. ואולי הפחד הגדול ביותר היה בעצם השאלה: מי אני בכלל אם לא "ליאור ממיקרוסופט?".

מצאתי נחמה בכך שסיימתי את התואר השני שלי עם תזה כך שיכולתי להתחיל מיד במסלול הדוקטורט (מי שיש לו תואר שני ללא תזה יכול לבדוק אפשרות של לימודים למסלול של תזה ואח"כ המשך לדוקטורט).

 

2011: גילוי חכמת ההמונים

פרופ' פסיג ביקש שאגיע לקורסים שהוא מעביר ובמקביל התחלנו להיפגש כדי לחשוב על התחום אותו אחקור. הקורסים היו מרתקים. יצאתי נפעם מכל מפגש עם הרבה מחשבות ורעיונות . כאשר נפגשנו פגישות אישיות, בכל מפגש הוא ניגש לארונו עמוס הספרים, בחר אחד מהם ואמר "נראה לי שכדאי לך לקרוא את הספר הזה".

קראתי. וקראתי. ואז קראתי עוד. שוחחנו על תחומי ידע שונים, על בעיות מעניינות למחקר, על התחומים שעניינו אותי ועל התחומים שעניינו אותו. באחד המפגשים הוא הגיש לי את הספר The wisdom of Crowds  של ג'יימס סורוביצקי.

מהרגע הראשון שקראתי את הספר הבנתי שזה תחום הידע שמעניין אותי. הספר תיאר את התופעה לפני הופעת הרשתות החברתיות וכל חושי הובילו אותי לבחור בתחום הזה.

בשלב זה קיבלתי ממנו עצה נוספת ששווה זהב: "ייקח לך לפחות 5 שנים לסיים את הדוקטורט לכן אל תחפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת רק ב-5 השנים הקרובות. חפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת ב-20 השנים הקרובות".

החודשים הבאים היו מלאים בקריאה והתלבטות לגבי שאלת המחקר.

בשלב הזה הבנתי מה ההבדל בין תואר ראשון, תואר שני ותואר שלישי. התרשים הזה שהכין Matt Might (לינק לתיאור המפורט) מתאר את זה בצורה הטובה ביותר לטעמי:

חיפשתי את גבולות הידע והתלבטתי מה חשוב לחקור, איזה ידע חדש עשוי להיות בעל ערך ב-20 השנים הקרובות? שעות רבות של קריאת ספרים ומאמרים.

הסתובבתי במקומות האהובים עלי בתל אביב דוגמת הטיילת, נווה צדק או שד' רוטשילד, התיישבתי על ספסל (או כיסא נוח במקרה של שד' רוטשילד) וקראתי.

לראשונה בחיי הפכתי לתולעת ספרים.

 

2012-2013 הצעת המחקר ותפנית בעלילה

השלב הזה הוא השלב המרכזי ויש שאומרים שהוא גם הקשה ביותר מבין כל השלבים בכתיבת עבודת הדוקטורט.

אבל לפני כן, ווידוי קטן. כאשר נרשמתי ללימודי התואר השלישי, הסתבר לי שהמנחה שלי ולכן גם אני שייכים למחלקה לחינוך. אחרי שני תארים במדעים מהטכניון, מה לי ולחינוך? במשך תקופה ארוכה התביישתי להגיד שאני לומד במחלקה לחינוך. כאילו ומדובר במשהו נחות.

כמה טעיתי.

לאורך כל שנות הלימודים מצאתי עניין הולך ומתגבר בחינוך. שני התחומים הנעלים ביותר במחקר לדעתי הם מדעי החיים וחינוך. היום גאוותי על כך שהדוקטורט שלי מהמחלקה לחינוך. מצאתי את הייעוד שלי.

בחזרה להצעת המחקר. במשך חודשים ארוכים התלבטתי מה צריכה להיות שאלת המחקר. שאלת מחקר טובה צריכה לתאר את תחום הידע, את הבעיה ואת הנושא העיקרי שנבחן.

אחר כך מגיע שלב כתיבת הצעת המחקר, סקירת ספרות נרחבת ותוכנית מפורטת לפרטי פרטים של כל מה שייעשה במחקר. הצעת המחקר היא בעצם המתכון המפורט לכל מה שייעשה במחקר. לכן מדובר בשלב ארוך ומורכב. הוא כולל קריאה של מאות מחקרים וספרים. לאחר מכן מתבצעת כתיבה אקדמית של הצעת מחקר מפורטת. אם דוקטורט הופך אדם למומחה, זה השלב בו מתחילה להיבנות המומחיות.

הכתיבה אורכת זמן רב. עשרות ואף מאות טיוטות. חודשים ארוכים של כתיבה ועריכה. בדומה לכתיבת הספר, גם כאן ביצעתי חלק גדולה מהכתיבה אל מול חופי תל אביב. סופג השראה משקיעות יפהפיות בחופים היפים ביותר בעולם (טוב נו, למעט חופי הוואי).

במקביל לכתיבת הצעת המחקר, עברתי את הקורסים שנדרשים מכל סטודנט לתואר שלישי. מדובר בכמות קטנה יחסית של קורסים, מעט השלמות, קורס בנושא כתיבה אקדמית, סטטיסטיקה ועוד. שעתיים בשבוע במשך מספר שנים. לא נורא.

בתקופה הזאת התרחשה תפנית במסע שהיוותה סימן לעניין שיש בנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט. הדוקטורט הוביל אותי להעביר הרצאה ב-TED (הסיפור המלא מופיע כאן).

מייד אחרי TED התחיל מסע מקביל בכתיבת הספר Mindsharing. שוב סימן נפלא לבחירה נכונה בנושא שלא רק מרתק אותי אלה גם הפך להיות תחום עיסוקי המרכזי.

 

2014:  הנפילה

את הצעת המחקר שולחים לשיפוט של 2 קוראים מתוך האוניברסיטה ולאחר מכן ל-2 שופטים חיצוניים. השופטים מתבקשים לתת הערות לתיקון ושיפור הצעת המחקר ולאחר מכן לאשר אותה.

השופטים הפנימיים אישרו את הצעת המחקר אבל אז הגיעה הנפילה. אחרי מספר חודשי המתנה לחוות דעת של השופטים החיצוניים, קיבלתי את המכתב הבא:

קראתי את המילים "אינני יכול להמליץ על אישורה" שוב ושוב מסרב להאמין.

השופט הציג שני נימוקים מרכזיים (ולאחריהם רשימה ארוכה של הערות נוספות). התשובה להערה השנייה היתה פשוטה יחסית – עלי לחדד את המדדים לפיהם ייבחן המחקר.

ההערה הראשונה היתה מהותית. השופט סבר שחכמת ההמונים תקפה רק לגבי דברים מדידים בעוד שהמחקר מציע לבחון שאלה איכותית מורכבת. הדוגמא המפורסמת של משקל השור זכתה לפרסום רב לכן יש החושבים שחכמת ההמונים מתאימה רק בשאלות כמותיות כדוגמת משקל שור או כמות סוכריות בצנצנת. בפועל המצב שונה לחלוטין. מאות מחקרים מראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות איכותיות כדוגמת כתיבת ערכים באנציקלופדיה, פתרון בעיות מורכבות ועוד (אפשר לקרוא על כך החל מעמוד 8 בעבודה עצמה).

בשלב הזה כתבתי מכתב תשובה בו סקרתי עשרות רבות של מחקרים שבחנו את התופעה בבעיות שאינן כמותיות. מכתב התשובה היה בהיקף של הצעת מחקר מלאה ותהליך הכתיבה ארך כחצי שנה.

לשמחתי כעבור מספר חודשי המתנה הצעת המחקר אושרה.

לפני הגשת הצעת המחקר הסופית מצאתי את עצמי קורא עשרות פעמים את הטקסט, מתקן שוב ושוב, שולח את הטקסט להגהה לשונית, הגהת מקורות ועוד. זה השלב הפחות נוצץ אבל הוא הכרחי. השיפור המתמיד הופך טקסטים סבירים לחיבור שהייתי גאה לקרוא ולהגיש.

במקביל לתקופות בהן המתנתי לאישור הצעת המחקר, התכוננתי להשקת הספר שלי בארה"ב. אחת התקופות המרגשות והמופלאות שעברתי.

 

2015: כתיבת עבודת הדוקטורט

אחד האתגרים הגדולים במחקר כמותני היא גיוס כמות גדולה מספיק של מתנדבים להשתתפות במחקר. רוב הדוקטורנטים משקיעים חודשים ואף שנים במציאת משתתפים מתאימים, ביצוע הליך המחקר ומילוי שאלונים ארוכים.

לשמחתי התהליך הזה היה קל בצורה מפתיעה. פרסמתי כמה סטטוסים בפיייסבוק עם בקשה להתנדב לקחת חלק במחקר. תוך פחות מחודש הרשימה התמלאה ויכולתי לצאת לדרך בביצוע הניסוי. הנה לינק לאתר האינטרנט שבניתי עבור המשתתפים במחקר.

בשלב הזה התאהבתי במחקר. נהנתי מכל רגע. נהנתי לאסוף את הנתונים, לנתח אותם, להבין את המשמעות שלהם, לכתוב, לחשוב, לנמק, לתקן, לנמק שוב וחוזר חלילה. נהנתי גם מכל השלבים הקודמים אבל השלב הזה היה שיא היצירה. הרגשתי שהעבודה מלאת משמעות עבורי וקיוויתי שתהיה בעלת ערך גם לאחרים.

הקורס האחרון בתואר היה הקורס "שיטות חשיבה לדוקטורנטים". שם אפור שמסתיר נושא מרתק – ההיסטוריה והפילוסופיה של המחקר. את הקורס העבירה פרופ' דבורה קורט. אני מזכיר אותה כי זה היה אחד הקורסים המרתקים ביותר שעברתי מבין כל הקורסים בכל התארים שלמדתי. מה התפקיד של מחקר? מה הגישות למחקר? מי האנשים שהובילו את פריצות הדרך המשמעותיות במחקר? מה זה אומץ אקדמי?

כל דוקטורנט התבקש להציג הרצאה קצרה באורך כ-20 דקות על תחום המחקר שלו. ההרצאה שלי הפכה מ-20 דקות לשעה וחצי. בסופה ניגשו אלי כמה דוקטורנטים שלמדו איתי ואמרו: "לא תיארנו לעצמנו שדוקטורט יכול להיות כל כך מעניין וחשוב". הקורס הזה הוביל אותי להציע להתייחס לחכמת ההמונים כאל תיאוריה מדעית. קשה לי לתאר כמה התרגשתי לכתוב את החלק הזה. אין לי מושג אם מישהו יקרא אותו (החל מעמוד 83) אבל הכתיבה שלו היתה אחד השיאים בכל המסע שעברתי.

אפשר לעשות הקבלה בין דוקטורט להריון. אמנם הלימודים ארוכים יותר אבל בשני המקרים מדובר במסע שבסופו לידה. לידה של תינוק ולידה של עבודת דוקטורט. ילד ראשון הופך אותנו להורים. ספר ראשון הופך אותנו לסופרים. דוקטורט הופך אותנו למומחים וחוקרים. יש נשים שמספרות שהן פורחות בכל תקופת ההריון ויש נשים שעבורן מדובר בתקופה קשה. כך גם בדוקטורט. נפגשתי עם סטודנטים שבחרו לספר בעיקר על הקשיים הרבים בדרך. אני מודה שרוב הזמן נהנתי. גם בשלבים בהם היה קשה, הקשיים הם אלה שלימדו ופיתחו אותי יותר מכל.

במקביל לכתיבה, השקתי את המהדורה העברית של ספרי "המוח המשותף". מבין כל האירועים ברחבי העולם, האירוע הזה היה מרגש במיוחד. 

 

2016: הגשה ותיקונים

אחרי מאות סבבים של קריאה ותיקונים, הגע הזמן להגיש את העבודה לשיפוט חיצוני. ההגשה מרגשת ומפחידה. אחרי שנים ארוכות הגיע הזמן להציג את הרך הנולד ולראות מה מומחים חושבים עליו.

כל עבודת דוקטורט נשלחת ל-2 שופטים מחוץ לאוניברסיטה. השופטים מתבקשים לקרוא אותה, לשלוח הערות לתיקון וכאשר הם מוצאים לנכון, לאשר אותה.

כ-6 חודשים אחרי הגשת העבודה, קיבלתי את תשובת השופטים. התרגשתי מאוד כאשר אחד השופטים כתב שהעבודה סוחפת, מעניינת, מעמיקה וחשובה.

הנה מכתב התשובה של השופט:

 

תענוג.

התשובה של השופט השני כללה רשימה ארוכה של הערות ובקשות לתיקון. התיישבתי מיד לבצע את כל התיקונים כמיטב יכולתי.

אני מודה שזאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי "די, נמאס כבר". שוב לעבור על כל הטקסטים, שוב להוסיף ולתקן, שוב לקבוע עם סטטיסטיקאי ואז לגלות שהוא לא זמין, לחפש סטטיסטיקאי אחר, לשלוח לעריכה נוספת. הגעתי לשלב בו רציתי כבר לסיים. אבל לא היתה ברירה. אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת, הגשתי את התיקונים לשיפוט נוסף והמתנתי בסבלנות.

במקביל עברתי תקופה מופלאה בה הוזמנתי להשקות של הספר שלי בדרום קוריאה, הולנד, סין ועוד. שוב נוכחתי לדעת כמה הנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט הוא נושא חשוב וכמה הוא זוכה לעניין מסביב לעולם.

 

2017: סוף המסע

ב-2 במאי 2017 קבלתי מהאוניברסיטה מייל שכותרתו "אישור עבודת הדוקטורט":

 

ניגשתי מיד להגיש את העותק הסופי ולמלא טופס טיולים שהזכיר לי את יום העבודה האחרון שלי במיקרוסופט. עברתי עם הטופס מבניין לבניין, אוסף חתימות והרגשתי שמחה מהולה בעצב.

אלברט אינשטיין אמר: "אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע".

פתאום הבנתי שהגעתי. אחרי כמעט 20 שנים בהם הייתי סטודנט בהיקף כזה או אחר, עכשיו אני כבר לא סטודנט. ישבתי בקפיטריה במרכז הקמפוס, שתיתי קפה קר, התבוננתי סביב בעצב. לפתע הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני יושב שם בנחת. עד אותו יום, כאשר קניתי משהו בקפיטריה, תמיד המשכתי במהירות אל המקום הבא בו אני צריך להיות. הגעתי ליעד.

בתואר הראשון בטכניון למדתי למתוח את גבולות היכולת האינטלקטואלית למקומות שלא דמיינתי שאני מסוגל להגיע אליהם. בתואר השני למדתי כמה אני אוהב ללמוד, לקחת מידי שבוע פסק זמן קצר מהעבודה, להיכנס לקמפוס שאני כל כך אוהב בטכניון, ופשוט ללמוד. את מה שלמדתי בתואר השלישי אפרט עוד מעט. אבל תוך כדי מילוי טופס הטיולים הבנתי שזהו, אני כבר לא סטודנט.

 

כעבור תקופה קצרה הגיע המכתב הזה בדואר:

 

מסע של 7 שנים הסתיים עם נייר אחד בגודל A4.

קראתי את המכתב והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הנייר פחות חשוב מהמסע עצמו. כתבתי קודם כל כדי לזכור ולתת הזדמנות לילדים שלי לקרוא כשיגדלו ואולי ישקלו בעצמם ללמוד לימודי דוקטורט (אבא יהיה גאה בכם). כתבתי גם כדי לתת זריקת עידוד ואולי כמה עצות לכל מי ששוקל לצאת למסע הזה.

לסיום, הנה מה שלמדתי במסע הזה:

בדוקטורט (ובכל אתגר גדול בחיים) צריך לבחור במישהו שמעורר בנו השראה, מישהו שמרתק אותנו, מישהו שזאת תהיה זכות ללמוד ממנו ולעבור את המסע יחד איתו. במקרה שלי זה היה פרופ' פסיג. לא יכולתי לבחור בחירה טובה יותר מזאת.

מכירים את חוק 10,000 השעות של מלקולם גלדוול? "על מנת להפוך למומחה בנושא מסוים יש להתאמן בו כ-10,000 שעות". לא ספרתי את כמות השעות שהשקעתי בדוקטורט אבל 10,000 שעות זאת נשמעת לי הערכה סבירה.

למדתי כמה אני נהנה ממחקר הכמותי. לבצע ניסוי, לאסוף נתונים ולתת להם משמעות. האתגר האינטלקטואלי בכתיבת עבודה אקדמית רחבת היקף מרתק.

אונ' בר אילן מחייבת סטודנטים שלא למדו בה לעבור 2 קורסי יהדות. באתי בראש פתוח. אני שומר על מסורת יהודית בחיק המשפחה ובחרתי בקורסים שנראו לי מסקרנים (כמו מבוא לקבלה). יצאתי מהקורסים האלה מאוכזב וכועס. היו לי מרצים יהירים שפספסו את ההזדמנות שניתנה להם לקרב חילונים לדת.

דוקטורט זה מסע ארוך. יש דברים שאורכים זמן רב ובצדק. לכן בסוף תחושת הסיפוק כל כך גדולה.

יש לנו חובה כלפי ההורים שלנו. לדאוג להם ולגרום להם להיות גאים בנו. זה מה שאני מאחל שהילדים שלי יעשו בבוא העת. החלום ללמוד לימודי דוקטורט נולד גם מתוך החשיבות שהורי נתנו ללימודים אקדמיים. אני שמח שהם זכו לראות אותי מסיים את הדוקטורט וזכו אולי לעוד קצת נחת.

דבר אחרון בהחלט – הנה דף התודות שמופיע בתחילת העבודה. תודה גם לכל מי ששרד והצליח לקרוא עד כאן…

שלכם,

ד"ר ליאור צורף

נכתב בתאריך 3/6/2012 בשעה 15:08 מאת ליאור

clip_image002

תרשו לי להתחיל בוידוי. אני אוהב ומעריך מאוד את שמעון פרס. בין האנשים היחידים בארץ שראוי להיקרא מנהיג אמיתי.

בעקבות ההרצאה שהעברתי ב-TED בנושא חכמת ההמונים, הוזמנתי ע"י הלשכה לפגישה בבית הנשיא ביום שישי האחרון.

לקראת סוף הפגישה שאלתי אותו מה החלום שלו היום.

שיערתי שהוא ידבר על השלום אבל הוא הפתיע בכיוון שונה לחלוטין.

הוא התחיל ואמר שלדעתו מראה זאת אחת ההמצאות החשובות באנושות! מדוע? מכוון שזכותה בני אדם התחילו להתבונן בדרך שבה הם נראים ולכן להתלבש יפה יותר, להסתפר ולשפר את המראה שלהם.

לדעתו בעשור הבא תהיה פריצת דרך במסגרתה המין האנושי יבין איך המוח עובד. בדיוק כמו שמראה מאפשרת לנו לראות איך אנחנו נראים בצורה חיצונית, הבנה של המוח תאפשר לכל אחד לראות תמונת ראי של הדרך שבה המוח שלו חושב.

לטענתו ההבנה הזאת תגרום למהפכה בדרך שבה המין האנושי יבין את עצמו וכתוצאה מכך גם ישנה את התנהגותו.

ועכשיו מגיע החלום שלו – להפוך את ישראל למרכז עולמי בחקר המוח.

כמי שיש לו ניסיון בהגשמת חלומות, החלום הזה לא נשאר בגדר חלום בלבד. הוא תכנן ומוביל תוכנית עבודה להגשמת החלום. התוכנית כוללת מחקר שהוא קיבל מחב' המחקר מקינזי בנושא הזה וצוות אשר מלווה את החשיבה והיישום של התוכנית.

בין אם הוא יצליח ובין אם לא, אני מוריד בפניו את הכובע על כך שהוא עדיין חולם ופועל במרץ כדי להגשים את החלומות שלו.

ביל קלינטון אמר "When our memories outweigh our dreams, we have grown old". עושה רושם שהנשיא פרס בוחר להתמקד בחלומות ולא בזכרונות. וכשזה המצב, נראה ששמעון פרס הרבה יותר צעיר ברוחו, מאשר בגילו.

TED

נכתב בתאריך 26/5/2011 בשעה 12:00 מאת ליאור
את הפוסט הזה אני כותב בגובה 10,000 מטר בדרך חזרה מניו-יורק לת"א.

אתמול הגשמתי חלום.

עליתי על הבמה באירוע שנקרא TED Full Spectrum Auditions והעברתי TED Talk מול קהל של כ-200 טדסטרים (אנשים שהשתתפו בעבר ב-TED).

בשבועיים האחרונים, אנשים שראו אותי כל כך מתרגש הציעו לי לקחת כדורי הרגעה.

ואני… הסתובבתי שם בשיא ההתרגשות וכל מה שרציתי זה לחוות את ההתרגשות הזאת במלואה.

התרגשות נפלאה, תחושה עילאית של הגשמת חלום.

בסוף ההרצאה, כשעמדתי מול הקהל תוך כדי מחיאות הכפיים הסוערות, הרגשתי שזה זה. זה בדיוק מה שחלמתי שיקרה.

ואז, תוך כדי שאני יורד מהבמה, החבר'ה מטד הכינו לי משהו שהפתיע אותי לחלוטין…

בסוף האירוע ניגשו אלי המנהלים של TED ומשתתפים רבים נוספים ואמרו שזאת היתה הרצאה יוצאת מהכלל, ראשונה מסוגה בטד ובהחלט גרמה להם לחשוב.

אז הנה הווידאו עם ההרצאה שלי (תקפצו לדקה 58:00):

Watch live streaming video from tedtalks at livestream.com

הלקח החשוב ביותר שיש לי מכל החוויה הזאת היא שכל אחד צריך לחלום ובגדול. עזבו אתכם מסיסמאות בומבסטיות, פשוט תחלמו על משהו ספציפי שאתם רוצים להגיע ולעשות.

ואז… הקסם האמיתי מתרחש כאשר תספרו ת החלום שלכם לחברים שלכם. ואם יש לכם כמות גדול של חברים/מכרים במדיה החברתית, תופתעו לגלות עד כמה הם נכונים לעזור לכם להגשים את החלום.

עזבו אתכם מסטטוסים בסגנון "התעוררתי" ותחשבו יותר בכיוון של "החלום שלי הוא ___".

שוב תודה לכל אלו שעזרו בבניית המצגת ובכל התהליך שעברתי בהכנות.

אל תפסיקו לחלום…

אני כבר מתחיל לבשל את החלום הבא!