ארכיון קטגוריית: ‘Uncategorized’

נכתב בתאריך 15/2/2019 בשעה 8:28 מאת ליאור

אתמול הייתי בפעם הראשונה בימי חיי בכלא פעיל, בבית סוהר לנערים

בית סוהר אופק הוא מתקן הכליאה היחיד בישראל לנערים מגיל 14 עד גיל 18 שנשפטו למאסר, בד"כ בעקבות עבירות אלימות, סמים ועוד. בעקבות הקמת המיזם למען נוער בסיכון, הוזמנתי להעביר שם הרצאה לנערים. 

"הבאת איתך דיסק און קי ושלט למצגות?" שאל אותי השומר בכניסה.

"כן". עניתי.

"יופי. אתה יכול להיכנס איתם, אבל תשמור עליהם טוב טוב. את הטלפון שלך אתה צריך לכבות, לתת לי ואתה מוזמן להיכנס".

זמזום קולני סימן על פתיחת שער ברזל גדול שנסגר מאחורי בטריקה רועשת כמו סצנה מסדרת טלוויזיה.

"תוריד חגורה ותעבור במגנומטר. זה עדיין מצפצף. יש לך שעון? תוריד בבקשה".

בית סוהר לנערים זה מקום מאוד מיוחד שנבנה מתוך מטרה להתאים לצרכים של נערים. 

במרכזו נמצא בית ספר עם כיתות לימוד, סגל חינוכי וקצינות חינוך מעוררי השראה. תוכנית החינוך של משרד החינוך ותוכנית הילה. "אתה רואה את הכיתה הזאת? בתוך הכיתה לומדים 8 תלמידים במסלול של 10 שנות לימוד. למורה יש לחצן מצוקה. הכיתה נעולה עם מנעול ושרשרת כדי שאף אחד לא יכנס או יצא פתאום ללא אישור. אם תהיה תקרית בתוך הכיתה, לא ניתן לצאת מיד כי היא נעולה עם מנעול ושרשרת. לכן יש סוהר בכל כיתה".

למרות הסורגים, השרשראות והמנעולים, יש שגרת לימודים מלאה. התלמידים נבחנים כמו כל התלמידים בתוכניות החינוך הרגילות. הם מקבלים תעודות ויש גם הכנה לבגרות לתלמידים שמצליחים להשתלב במסלול 12 שנות לימוד.

"זאת פינת החי שלנו. יש לנו ארנבים, אוגרים, תרנגולים. אתה רוצה ללטף חמוס? תרגיש כמה הוא נעים".

הטיפול פינת החי מאפשרת לנערים לקחת אחריות על בעלי חיים ולשנות אווירה, כך למדתי.

בכניסה לאחד מהאגפים שומר נוסף. הגשתי את היד שלי וקיבלתי צמיד: "עכשיו יש לך כניסה מסוג 'הכל כלול'" הוא חייך.

מנהלת האגף ביקשה להציג את אחד הנערים. "רוצה לספר על החלום שלך?" היא שאלה אותו וחייכה חיוך אימהי. "החלום שלי להיות פסיכולוג ולטפל בבני נוער. מה שבטוח, רק לא לחזור לכאן". הוא חייך אליה בחזרה חיוך אוהב. החברים שלו הציצו בסקרנות מאחורי הסורגים.

"אני כאן בשביל לעזור לנערים שמצאו את עצמם כאן. זאת השליחות שלי" סיפר אחד הסוהרים תוך כדי שאחד מבני הנוער עבר לידו ואמר בקול רם "אתה הסוהר מספר אחד כאן!".

הכניסו אותי לאולם תיאטרון קטן והכינו אותי לקראת ההרצאה. "הנערים ייכנסו עוד מעט. הם ישבו מקדימה, הסוהרים והמורים מאחורה וסוהר אחד יעמוד בצד הבמה". 

העברתי אלפי הרצאות בימי חיי בכל רחבי העולם. חשבתי שאני מכיר את כל סוגי הקהלים, עד שהגעתי לכלא.

בני הנוער נכנסו והתיישבו באולם. מה אגיד. ילדים. 

התחלתי את ההרצאה. הם הקשיבו והתנהגו למופת.

ואז אחד מהם התבונן בתמונה שלי כילד עם חברים לכיתה ושאל: "תגיד, הילד הזה בתמונה נתן לך כאפה?"

מעולם לא שמתי לב לחלק הזה בתמונה…

עניתי לו "אני לא זוכר מה בדיוק קרה כשהתמונה הזאת צולמה. אבל בהחלט יכול להיות שקיבלתי כאפה כי קיבלתי הרבה כאפות שהייתי בבית ספר. הייתי חנון, ילד כאפות".

סיפרתי על החרם שעברתי, איך אחרי 30 שנה החבר שעשה עלי חרם מצא אותי וביקש סליחה. איחלתי להם שאם מישהו פגע בהם, הוא יבקש מהם סליחה. ואם הם פגעו במישהו, שיגיע היום שגם הם יבקשו סליחה. סיפרתי על האנשים שאמרו לי "לא ייצא ממך כלום". אמרתי להם שלאף אחד אסור להגיד להם את המשפט הזה. דיברנו על כוח רצון, התמדה, חוצפה, נחישות והצלחה.

הם התעניינו, צחקו ושאלו שאלות מצוינות. "מה זה תואר שלישי?". ביקשו שאספר על הכלבה שלנו. שאלו כמה חותמות יש לי בדרכון?. "הרבה" עניתי.

בתמונות תוכלו לראות את אילן דויטש, מנהל בית הספר. איש חינוך מעורר השראה. איתו נמצא צוות מופלא בראשות רב כלאי אפרת מזרחי. 

הנערים מגיעים לכלא כי הם חייבים. אנשי הסגל מגיעים מתוך בחירה ותחושת שליחות גדולה. זה הופך את המפגשים שם לכל כך מיוחדים ועוצמתיים.

בסוף ההרצאה היו ילדים שניגשו ללחוץ יד ולהודות בחיוך נבוך. אחד אמר שזאת היתה הרצאה מאוד חשובה עבורו. 

ביציאה מהכלא מזג האוויר השתנה. רוחות חזקות והתחיל לטפטף. האמת היא שלא רק מזג האוויר השתנה, גם אני השתנתי. 

חוויה מטלטלת ועוצמתית מאוד.

הביקור בכלא נולד בעקבות המיזם שהקמתי להעצמת בני נוער בסיכון. אני שמח לעדכן שהמיזם תופס תאוצה מעבר לכל מה שדמיינתי. מעל 100 מרצים מתנדבים, עשרות בתי ספר ופנימיות נרשמו לקחת חלק בפעילות.

בשלב הזה התחלנו פיילוט ב-2 כיתות. כיתת תל"ם בבית ספר שז"ר בבת ים וכיתת מב"ר בבית ספר בליך. בכל כיתה יבקר מרצה אחד בשבוע. התלמידים יתנו משוב בסוף כל הרצאה על איכות המרצה, רמת העניין שהוא עורר בהם ורמת ההזדהות שלהם עם הסיפור שלו. הפידבק שלהם בשילוב המשוב של המורים ייקבע את המשך הדרך של הפיילוט.

השם שנבחר למיזם – יש מצב!

תודה לכל מי שהתנדב לקחת חלק במיזם. 

תודה מיוחדת להדר חמיידס שעובדת איתי שנים רבות והתנדבה לשבץ את המרצים. תודה לד"ר אלון הסגל, המרצה הראשון של "יש מצב!" בבי"ס שז"ר. וליוסי סאסי המרצה הראשון בבליך.

אם גם אתם מתחברים למטרות המיזם וחושבים שאתם מתאימים להיות מרצים, אתם מוזמנים להירשם כאן.

החלום הופך למציאות.

ויש מצב שנצליח.

נכתב בתאריך 15/1/2019 בשעה 8:52 מאת ליאור

פוסט שאני מתכנן לכתוב כבר תקופה ארוכה. נתחיל מסיפור ואח"כ המיזם החדש.

לפני עשור הוביל אותי משבר גיל ה-40 לפרוש מהיי טק. מצאתי את עצמי עושה דוקטורט בתחום שהיה חדש לחלוטין, חכמת ההמונים. השנה אהיה בן 49 ואני כבר מרגיש את משבר גיל 50 דופק בדלת.

אם לעשות ספירת מלאי, אני נשוי באושר ואב ל-3 ילדים מדהימים, זכיתי למצוא את התחום שאני אוהב, חכמת ההמונים. סיימתי דוקטורט, כתבתי ספר בנושא ואני מרצה מסביב לגלובוס ומלווה ארגונים שנעזרים בתחום כדי להצליח יותר.  בגדול, זה נראה כאילו הצלחתי לא רע בכלל.

אבל שום דבר בילדות או בגיל ההתבגרות שלי, יכול היה לסמן ההצלחה עתידית. למעשה, המצב היה בדיוק הפוך:

כשהייתי ילד, הייתי בטוח שאני לא חכם ושלא ייצא ממני כלום. הייתי הילד החנון, שלא אוהב כדורגל ולכן בהפסקות נמצא לבד, הכי נמוך, חלש ופגיע. עברתי חרם במשך שנים ארוכות. היו לי ציונים נמוכים, השיעורים הפרטיים לא כל כך עזרו. רוב הזמן הייתי לבד, מול המחשב. אמא שלי לא הבינה למה וכל הזמן אמרה לי "למה אתה לא נפגש עם חברים?". התביישתי לספר לה שרובם פשוט לא רוצים להיפגש איתי. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי "אתה? אין לך סיכוי, זה לא בשבילך".

אחרי הצבא, החלום ללמוד בטכניון הוביל אותי להירשם לבית ספר פרטי ולשפר את תעודת הבגרות. רק אז, אחרי שקיבלתי כמעט 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה, הבנתי שאני לא מטומטם. סיימתי בהצטיינות תואר ראשון ושני בטכניון, דוקטורט באונ' בר אילן, הקמתי משפחה נפלאה, פרסמתי ספר בארה"ב שתורגם לשפות רבות. אבל התחושה הזאת ש-"לא יצא ממני כלום" לא עזבה מעולם.

בשנים האחרונות אני מרצה בהתנדבות לצעירים ובני נוער עם קשיים או במצב סוציו-אקונומי ירוד ובמצבי סיכון. בניגוד להרצאות בארגונים שעוסקות בחכמת ההמונים, כשאני מגיע לבני הנוער הללו המטרה היא אחרת: לגרום להם להאמין בעצמם ובסיכויים שלהם להצליח. הם שומעים על החרם שעברתי במשך שנים רבות בגלל שהייתי חנון, על הציונים הנמוכים שהיו לי בלימודים, על המורה שאמר לי "אין לך סיכוי להצליח" ועוד. זה סיפור על התמודדות עם חרם, פחד גדול, נחישות, עבודה קשה וכמה חשוב להאמין בעצמך. הם שומעים שלאף אחד אסור להגיד להם "אין לכם סיכוי" או "אתם לא תצליחו"

החלטתי להרחיב את הפעילות הזאת ולהקים מיזם שיעזור לצעירים להאמין בעצמם. מיזם חברתי שיתמקד בבני נוער עם קשיים ובמצבי סיכון. בשלב ראשון קהל היעד יהיה תלמידים בכיתות שמשרד החינוך מגדיר "כיתות אתגר", מב"ר, "כיתות אומץ" ובפנימיות לנוער בסיכון.

המיזם יאסוף בקפידה אנשים בוגרים מעוררי השראה, שהגיעו להישגים מרשימים למרות שהתמודדו עם קשיים גדולים בצעירותם כדוגמת קשיים סוציו-אקונומיים, קשיים חברתיים, קשיים רגשיים וכדומה.

אותם אנשים בעלי יכולת להרצות לבני נוער, יעבירו הרצאות בהתנדבות בבתי ספר ובפנימיות שירצו בכך. המיזם יעשה שימוש בחכמת ההמונים כדי לעזור לכמה שיותר צעירים להגשים את השאיפות והחלומות שלהם. בנוסף, חלק מההרצאות יצולמו ויפורסמו בערוץ יוטיוב של המיזם במטרה לאפשר חשיפה רחבה לבני נוער נוספים.

יש עמותות רבות שמסייעות לבני נוער בסיכון כמו גם כמובן משרדי החינוך והרווחה. בשנים האחרונות פגשתי רבים מהם והתרשמתי שהם עושים עבודה חשובה, ועובדים בעומס ובתנאים לא פשוטים. רוב הגופים מנסים למנוע נשירה ממערכת החינוך, מסייעים בפן הלימודי, מנסים להעלות את הציונים שלהם ולהוביל את התלמידים לתעודת בגרות.

הפספוס לדעתי הוא בפן הרגשי, במתן תחושת המסוגלות, ביצירת תמונת עתיד, במפגש עם אנשים שאפשר להזדהות איתם, שיכולים להוות מודל עבורם ולגרום להם לא רק לחלום חלומות גדולים אלא גם להאמין ביכולת להגשמתם. זה לא מספיק לדעת לפתור משוואה במתמטיקה.

באופן פרדוקסלי, בעוד תלמידים מצטיינים, מחוננים או מוצלחים במיוחד זוכים לקבל מהמערכת תמיכה בתוכניות העשרה רבות, תלמידים עם קשיים כמעט ולא זוכים לפעילות העשרה שכזו. הם אכן מקבלים תגבור ושעות הוראה נוספות אבל הם כמעט לא זוכים להעשרה בעולמות תוכן נוספים ולא נחשפים לאנשים מצליחים שהגיעו להישגים על אף הקשיים שחוו בדרך.

מה כן שומעים הצעירים האלו? הרבה אנשים שאומרים להם "לא יצא מכם כלום".  

ב-7 השנים האחרונות זכיתי להיות חלק מהוועד המנהל של עמותה נפלאה שנקראת עיגול לטובה ועבדתי עם עמותות נפלאות רבות. אני מרגיש שעכשיו הגיע הזמן להקדיש את עצמי למטרה אחרת וזאת המטרה שבחרתי. החלטתי לא להקים עמותה נוספת. יש מספיק עמותות בתחום הזה והמיזם ישאף לשתף איתן פעולה ולהציע להם מרצים. בנוסף, אני חושב שזה לא חכם להשקיע זמן והמאמץ בגיוס תרומות ובלוגיסטיקה שהקמת עמותה מחייבת. המיזם בתחילת הדרך לא דורש כסף ולכן אין צורך לגייס תרומות. הכל ייעשה בהתנדבות מלאה.

מי שרוצה להצטרף ולעזור, הנה כמה אפשרויות:

מכירים מנהלי בתי ספר ופנימיות או מורים בכיתות אתגר ומב"ר? תייגו אותם ותזמינו אותם למלא את הפרטים שלהם בקישור הזה.

טופס רישום למרצים מתנדבים – לינק

הצטרפות לניוזלטר שלי לקבלת עדכונים על פעילות המיזם – לינק.

רוצים לעזור בדרכים אחרות? אשמח לשמוע.

 

קישורים לפוסטים שכתבתי בעבר בנושא

 

הייעוד שלי – פוסט שכתבתי בבלוג. כאן נולדה המחשבה על המיזם.

פוסט על החרם שעברתי כילד והסליחה שהגיעה אחרי 30 שנה – לינק

הרצאות ואירועים שבהם השתתפתי לדוגמא (על רוב ההרצאות לא כתבתי, אבל היו גם כמה שבחרתי לשתף):

בזכות האמונה באדם – אירוע בחוות השומר – לינק

ילדי פנימיית בית הדסה – לינק

ילדי פנימיית בית אפל – לינק1לינק2

תלמידי תיכון בטירת הכרמל – לינק

תלמידי תיכון היובל בהרצליה – לינק

סטודנטים במסגרת קרן מושל – לינק

פגישה עם חיילת בחוות השומר – לינק

סיפור על ילד שחלם להיות רופא – לינק

תודה רבה 🙂

נכתב בתאריך 4/12/2018 בשעה 17:51 מאת ליאור

 

חזרתי לאחרונה מהרצאות בטוקיו-וניו-יורק וערכתי סרטונים קצרים בעקבות החוויות ב-2 הערים הנפלאות האלה.

נתחיל בביקור הראשון שלי בטוקיו. 

 

ועכשיו לסרטון השני בעקבות הביקור בניו-יורק.

 

נכתב בתאריך 2/9/2018 בשעה 8:16 מאת ליאור

 

בחודש יוני האחרון העברתי הרצאה בפני מנכ"לים של חברות טכנולוגיה בכנס בברצלונה.
הסרט הבא מציג את מאחורי הקלעים מתוך ההרצאה הזאת. איך אני עושה חזרות לפני הרצאות? מה קרה בהרצאה? וגם קצת נוסטלגיה מהשנים בהם הייתי ילד חנון.

 

נכתב בתאריך 5/7/2018 בשעה 8:40 מאת ליאור

לפני כמה ימים חזרתי מהרצאה בברצלונה. את העדכון הזה כתבתי בטיסה תוך כדי קריאת הספר Start with Why של סימון סינק (לינק למהדורה העברית).

הספר מציע לכל אחד לחשוב ולכתוב את ה-"למה" שלו / שלה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. אני מזמין אתכם לקרוא את התשובה שלי ולחשוב מה התשובה שלך לשאלה המשמעותית הזאת.

כשהייתי ילד, הייתי רוב הזמן לבד. כמעט בלי חברים. חוץ ממחשבים, בכל המקצועות היו לי ציונים נמוכים. חשבתי שאני לא חכם. כולם מסביבי אמרו לי שכדי להצליח בחיים, צריכים ציונים טובים לכן לא האמנתי שאצליח בחיים. חשבתי שאין לי חברים כי משהו בי לא בסדר. בגיל ההתבגרות זה התעצם. פחדתי מהצל של עצמי.

כעסתי על ההורים שלי שכל הזמן אמרו לי "למה אתה כל הזמן לבד? תצא לבלות עם חברים". התביישתי להגיד להם שאני לא מקובל ואין לי כמעט חברים. התביישתי להגיד להם שאני מבלה שעות מול המחשב כי אין לי משהו אחר לעשות. פחדתי להתחיל עם בנות כי מי תרצה חבר לא מוצלח כמוני. בימי שישי בערב, ידעתי שהחברים בכיתה יוצאים לבלות, אבל אני נשאר בבית, מול המחשב. נהנה ללמוד לבד תכנות אבל במקביל הייתי עצוב להיות לבד. פחדתי מהכל. מהחברים, מהבנות. מההורים. מהמורים. ובעיקר פחדתי מעצמי.

בחיי הבוגרים, אחרי שראיתי ששום דבר שאני עושה לא מצליח לשנות באופן בסיסי את ההרגשה שלי, עברתי טיפול. אט אט צברתי ביטחון לנסות דברים חדשים. לעשות יותר דברים שאני אוהב. ללכת אחרי החלומות שלי. כמו כל תהליך משמעותי, זה לקח הרבה זמן והרבה הצלחות קטנות. 20 שנה, מהרגע בו הייתי סטודנט דלפון ובודד ועד שמצאתי את עצמי נשוי באושר, עם 3 ילדים מדהימים וכלבה, מוקף בחברים, חלקם חברי נפש וחלקם מכרים (קשרים חלשים, למי ששמע אותי מספר על זה בהרצאות).

אבל הילד שהייתי נמצא בי כל הזמן. איך זה יכול להיות שתפיסת המציאות שלי היתה כל כך שגויה? איך זה יכול להיות שחשבתי שאני טיפש? שלא תהיה לי זוגיות? שלא אצליח בחיים? איך נתתי לפחד לנהל אותי כל כך הרבה שנים? איך זה שאף אחד לא זיהה את זה ולא הציע לעזור לי? האם יש עוד אנשים שחיים במצב דומה? אם יש כאלה, אני חייב לדבר איתם. וכשאפגוש אותם, אספר להם את הסיפור שלי ואולי תפיסת המציאות שלהם תשתנה. אולי הם יצליחו לשנות את חייהם או את מסלול חיי הילדים שלהם. הרצון הזה הוא הכוח שמניע אותי לעשות את כל מה שאני עושה.

היום אני מתפרנס מהרצאות בתחום חכמת ההמונים וייעוץ לארגונים שעושים בה שימוש ככלי לחדשנות. אבל הסיבה לכל מה שאני עושה היא השריטה הזאת שיש לי, האובססיה אם תרצו, לגרום לצעירים עם קשיים להאמין בעצמם. לא לוותר על החלומות שלהם. לא לתת לפחד להשתלט על ההחלטות שהם מקבלים. להבין שאם מישהו אומר להם שאין להם סיכוי לעשות את מה שהם רוצים באמת, אז הוא מדבר שטויות. עבודה קשה, התמדה ולמידה מכשלונות, יובילו אתם להצליח גם אם עכשיו זה נראה להם לא הגיוני.

אז זאת הסיבה לשאלה הגדולה "למה" אני עושה את מה שאני עושה.

האם לכם יש תשובה לשאלה הזאת? אפשר למצוא כלים שיעזרו למצוא את התשובה בקישור הזה  וכמובן לצפות בהרצאת טד שלו בנושא בקישור הזה.

תודה על תשומת הלב,

ליאור

 

קישור לרכישת כרטיסים להרצאתי ב-9.7 בטוקהאוס. לקבלת הנחה רשמו את הקוד 0907

 

נכתב בתאריך 24/5/2018 בשעה 9:39 מאת ליאור

בתחילת החודש טסתי לאתונה שם עליתי על יאכטה בה הפלגתי במשך שבוע בין האיים במפרץ הסארוני כחלק מהלימודים לקבלת רישיון סקיפר. בהמשך צרפתי סרט קצר שערכתי בעקבות ההרפתקה הזאת.

באחת המרינות, עגנה לידנו יאכטה ובה זוג בריטי נחמד. הם עזבו את הבית, המשפחה והקריירה ועברו לגור על סירה שרכשו. ב-6 השנים האחרונות הם חיים את החלום שלהם ומפליגים מסביב לעולם.

הייתי סקרן לשאול אותם איך הם הגיעו להחלטה הזאת ומה לומדים מי שחיים בהרפתקאה מתמדת. אז ביקשתי רשות לשאול אותם כמה שאלות והם הסכימו בשמחה. דילגתי מעל המעקה אל עבר היאכטה שלהם והנה תמצית השיחה שקיימנו.

ראשית, תכירו את פול ולוריין. זוג בריטי נחמד שמפליג מזה 6 שנים ברציפות על הסריה Freya of Wight הקרויה על שם אלת האהבה הנורדית, Freya.

מה גורם לזוג נשוי לעזוב הכל ולצאת להפליג מסביב לעולם?

"חיינו חיי משפחה רגילים לגמרי אבל יום אחד, תוך כדי חגיגת יום הולדת מיוחדת, החלטנו להפליג מסביב לעולם. לעולם לא היתה לנו יאכטה ולא הפלגנו יותר מאשר ליום אחד אבל החלטנו לא לתת לזה לעצור אותנו. תמיד אמרנו לעצמנו "עוד 5 שנים נעשה את זה". יבוא יום שבו נצא לפנסיה ואז זה יקרה. אבל אז רצה הגורל וכמה קרובי משפחה וחברים שלנו חלו ונפטרו. החלטנו לא להמתין יותר וללכת אחרי החלום שלנו. עשינו רשימה של כל מה שצריך לעשות ומצאנו לכל נושא את התשובה המתאימה. במשך שנתיים תכננו ולמדנו. עשינו רישיון סקיפר, קנינו סירה קטנה ויצאנו להפלגות קצרות כדי ללמוד ולהשתפר. אחרי שצברנו ניסיון ובטחון, קנינו את הסירה הנוכחית ושיפצנו אותה כך שתתאים לצרכים שלנו."

האם זה מתאים רק לאנשים עשירים?

"ממש לא. עזבנו את העבודה שלנו, מכרנו את הדירה שלנו, קנינו והשכרנו שתי דירות קטנות יותר. שכר הדירה מממן את כל מה שאנחנו עושים. תתפלא, אבל החיים על סירה הרבה יותר זולים מהחיים בעיר. אנחנו לא אנשים עשירים ולא צריך להיות עשיר כדי לחיות על יאכטה כמונו."

איך נראים החיים על יאכטה?

"אנחנו מחוברים לטבע. בים רואים כל הזמן צבים ודולפינים. מפליגים מיעד ליעד. לא תמיד הכל זוהר והחיים על סירה יכולים לפעמים להיות מאוד משעממים. כך קרה לנו שחיכינו במשך 30 שעות שתהיה רוח ונוכל להמשיך להפליג או להשקיע יום שלם במשימה פשוטה כמו כביסה. ההרפתקה הזאת מתאימה רק לזוגות שיכולים להיות 24*7 אחד עם השני."

מה עם המשפחה שלכם?

"הילדים שלנו כבר גדולים ויש לנו נכדים. הפרידה מהם היא הדבר הקשה ביותר. אנחנו עושים הרבה שיחות וידאו. בנוסף, כל כמה חודשים אנחנו טסים הביתה ופוגשים את הילדים והנכדים שלנו. ואז אנחנו חוזרים לסירה שלנו וממשיכים לחיות את החלום שלנו."

אפשר לקרוא את הבלוג שלהם בקישור הזה.

לסיום, הנה סרט שערכתי בעקבות ההפלגה וההרפתקה שעברתי.

נכתב בתאריך 30/4/2018 בשעה 11:53 מאת ליאור

סרטון קצר בעקבות ביקור בארה"ב לפני 10 ימים לסדרת הרצאות.

נכתב בתאריך 10/4/2018 בשעה 8:10 מאת ליאור

לאחרונה לקחתי חלק באחד האירועים המשמעותיים והמרגשים ביותר שבהם התמזל מזלי לקח חלק. מדובר באירוע שהתקיים בחוות השומר בו הציגו בוגרי החווה הרצאות קצרות בהשראת TED. עבור רובם זאת היתה הפעם הראשונה בה הם עמדו על במה וסיפרו את סיפור חייהם.

קצת רקע: חוות השומר הוא בסיס צבאי יפהפה בגליל התחתון בו עוברים טירונות, חיילים עם קשיים. צה"ל קורא להם חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) והם ידועים יותר בכינוי "נערי רפול". הם מגיעים לחוות השומר אחרי שבמהלך חייהם רוב מי שהיה סביבם לא האמין בהם. לא ההורים. לא האחים. לא החברים. לא המורים. אחרי שהרשויות שאמורות לסייע להם כמו משרד החינוך והרווחה נכשלות (למרות מאמצים רבים), מגיע הצבא ועושה מעשה מופלא שמציל, ממש ככה, נפשות של צעירים רבים כל כך.

במרכז הבסיס ניצבת חומה ועליה הכיתוב "בזכות האמונה באדם" – הסיסמא שמלווה את כל מי שנמצא במקום הזה, יום יום, שעה שעה. זאת לא רק סיסמא אלא המהות של המקום שמנסה להראות למתגייסים הצעירים – חלקם מגיע עם תיקים פליליים, חלקם מרקע של אלימות ועוני – שהם מסוגלים להצליח ויש מי שמאמין בהם.

בחודש שעבר הגעתי לחוות השומר אחרי חודשים ארוכים של הכנות, נרגש לקראת האירוע.

האירוע נפתח בגרסה מרגשת מאוד לסרט "אלא החיים שלנו" (מומלץ לצפות עד הסוף).

 

המרצה הראשון היה טוביה פנחסוביץ'.

טוביה נולד בירושלים למשפחה חרדית. בגיל 12 החליט לחזור בשאלה וברח מהבית. כשפגשתי את טוביה לראשונה, שאלתי אותו "תגיד, יש החלטה כלשהי שאתה מתחרט עליה?" הוא חייך וענה "אני לא מתחרט על שום דבר". היא סיפר לי איך הוא מוצא את הדבר הטוב בכל החלטה שקיבל וחי חיים מלאי משמעות ואושר. היום טוביה מדריך ניווט ביחידת דובדבן. הוא סיים את ההרצאה שלו במשפט המפורסם: "אולי עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי אבל גם עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי".

 

המרצה הבאה היתה נטלי ספירו

בתחילת הרצאה נטלי החזיקה בידה צנצנת פלסטיק וסיפרה איך מאלפים פרעושים: מכניסים פרעושים לצנצנת שקופה. בהתחלה הפרעושים קופצים וחוטפים מכה בראש. קופצים שוב, מקבלים עוד מכה. כך הם ממשיכים לקפוץ עד שהם לומדים עד איזה גובה הם יכולים לקפוץ בלי לקבל מכה. מאותו הרגע הם יקפצו לגובה הזה לאורך כל ימי חייהם.

היא המשיכה וסיפרה איך בגיל 8 נסעה ברכב עם אמא שלה שהיתה בהריון ועם אחיה. ואז, ברגע אחד, חייהם השתנו. ממשפחה רגילה הפכו למשפחה במצוקה בעקבות תאונת דרכים קשה שעברו. נטלי מצאה משמעות בכל הקשיים ונלחמה להגיע לשרת כמפקדת בחוות השומר והרגישה הזדהות עם רבים מהחיילים שנמצאים שם.

אחרי שהשתחררה, היא הופתעה לשמוע שאחרי הצבא אף אחד לא באמת דואג ומלווה את החיילים בהמשך דרכם באזרחות. לכן היא החליטה לעשות מעשה והקימה יחד עם ענבל אלישע את עמותת "עמית לדרך" שמלווה ומעצימה חיילי איתן משוחררים.

בסוף ההרצאה היא חזרה להחזיק את הצנצנת, הסירה את המכסה, ואיחלה לכולם לפרוץ את תקרת הזכוכית ולקפוץ כמה שיותר גבוה בחיים. אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה לאחרונה בחדשות סוף השבוע על נטלי והעמותה שהקימה – לינק.

 

המרצה הבא היה שמואל בן זכריה

שמואל נולד בירושלים למשפחה חרדית. אביו נפצע במלחמת שלום הגליל והפך לנכה צה"ל. החל מגיל 14 הוא עבד כדי לפרנס את המשפחה. הוא סיפר בהרצאה איך כל שנה הוא חוסך כדי לממן חופשה משפחתית באילת "כי אם אני לא אקח אותם לחופש, אף אחד אחר לא יעשה את זה". העבודה באה על חשבון לימודים וכך הוא מצא את עצמו נושר מהלימודים ובגיל 18 מתגייס לחוות השומר.

אחרי שהשתחרר, עמותת "עמית לדרך" הכירה לו מנטור שמלווה ומדריך אותו בחייו האזרחיים. שמואל סיפר איך המנטור דחף אותו לחזור ללימודים. העיניים שלו נצצו כאשר סיפר כיצד כל חייו נכשל בלימודים, עכשיו, אחרי שחזר ללמוד, הוא קיבל בבחינה במתמטיקה ציון 100. היא סיפר איך אחרי שנים שהוא דאג רק לאחרים הוא הבין שהוא צריך לדאוג גם לעצמו. בסוף ההרצאה הוא קרא לכולם לא לוותר לעצמם.

לאחר עלתה לבמה להקת חיל החינוך אחד מחיילי החווה, שגיא שאטה, והם שרו יחד את השיר "לפני שייגמר" (לא לפחד) של עידן רייכל. הקהל יצא מגדרו מהתלהבות.

 

הבא בתור היה ברק ביטון.

ברק גדל בשכונת יד אליהו. הסביבה בה גדל עודדה אותו להשתמט משירות צבאי ואף אחד לא האמין שיצא ממנו משהו. כשהתגייס שלחו אותו לחוות השומר וסימנו בתיקו האישי שיש לו קשיי הסתגלות רבים (ציון קה"ס גבוה). כמו רבים אחרים בחווה, גם המפקדת שלו היתה האדם הראשון שהאמין בו. זה היה הרגע שבו הוא התחיל להאמין בעצמו והתחיל להצטיין בכל מה שעשה.

כשהחליט שהוא רוצה לצאת לקורס קצינים הוא המתין למיון האחרון לפני קורס הקצינים. שבוע לפני המיונים הודיעו לו שהוא לא יוכל לעבור אותם כי יש לו בתיק האישי קה"ס גבוה ורק קב"ן (קצין בריאות נפש) יכול להוריד את זה.

אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לפגוש קב"נית. הוא היה בטוח שהיא תשמע על המוטיבציה והמהפך שעשה ומיד תיתן לו את ברכת הדרך לקורס קצינים. לתדהמתו, היא אמרה: "גם אם הייתי רוצה, אני לא יכולה לבטל את סעיף ה-קה"ס שלך. שינוי אפשרי רק אחרי שלושה חודשים שבהם תהיה בתקופת מבחן בבסיס אחר. אני מצטערת אבל זה לא אפשרי עכשיו".

בשלב הזה שבו רבים אולי היו בוחרים אולי לוותר לעצמם, ברק לא וויתר וענה לה: "תני לי רק עוד 10 דקות מזמנך. אני אספר לך מה עבר עלי בחיים. אם בסוף תחליטי שאי אפשר לעשות כלום, אני אצא ואניח לך". בסוף אותם 10 דקות שניהם ישבו בחדר בוכים. היא יצאה להתייעץ עם המפקדת שלה, חזרה ואמרה לו: "מעולם לא עשינו את זה. אנחנו מורידים לך את סעיף קשיי ההסתגלות ואתה מוזמן להמשיך לקורס קצינים".

לימים, ברק חזר לחוות השומר, הפעם כקצין. היום סרן ברק ביטון הוא קצין כושר קרבי בביה"ס ללוחמה בטרור. הנה קישור לכתבה על ברק בחדשות השבת.

הוא סיים את הרצאתו בסיפור על האחות שכתבה את הספר "חמשת החרטות של אנשים לפני המוות". הוא ציטט את החרטה שהיתה במקום הראשון: "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות".

 

אחריו דיבר מיכאל בן שטרית

מיכאל נולד וגדל בטבריה. מגיל 15 פרנס את עצמו כעובד מוסך ואף הסתבך עם החוק. הוא התגייס כנער מקא"ם וחייו השתנו כאשר גם המפקדת שלו אמרה לו שהיא מאמינה בו.

מיכאל סיפר איך אחרי הצבא הפך להיות נהג משאית. יום אחד כאשר נסע בדרכים, הוא ראה שלט ליד מכללת אחווה עם פרסומת ללימודים. ברגע אחד הוא החליט להירשם ללימודים ושינה את מסלול חייו. הוא המשיך ללמוד באוניברסיטה והפך להיות המנהל המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס במודיעין. היום הוא אחד מאנשי החינוך הבולטים בארץ.

אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה עליו בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין – לינק.

 

אחרון חביב דיבר ישראל פרץ.

ישראל סיפר איך עזב את הבית בגיל 13 וחי שנתיים ברחוב. הוא סיפר איך יצר ההישרדות מוביל צעירים חסרי בית לחפש אוכל בפחי זבל מתחת לאולמות אירועים, איך מוצאים חדרי מדרגות לישון בהם ואיך מנסים לשרוד כשאין מי שיאמין בך.

הוא המשיך לנסות ולשרוד במוסדות שונים עד שתגייס. אז הוא נשלח לטירונות בחוות השומר. ביום ההרצאה, הוא אמר לי "חכה רגע, אני רוצה להראות לך משהו". הוא הוציא בהתרגשות מכתב שכתבה המפקדת שלו.

מהרגע הזה הוא התחיל להאמין בעצמו והפך להיות חייל למופת. מאז ישראל מתקדם ומצליח בכל מה שהוא בוחר לעשות. היום הוא נהג משאית ומנהל מחסן במחלבת יניר.

 

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". המשפט המפורסם של הרב קרליבך מסכם בצורה נפלאה את המשותף לכל ההרצאות. בחוות השומר נמצאים המבוגרים האלה שעבור רבים כל כך בחברה הישראלית הם הראשונים להאמין בהם. ובזכות האמונה הזאת, בזכות האמונה באדם, חייהם משתנים לבלי הכר.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל המרצים ולצוות המופלא של חוות השומר בראשות סא"ל סמואל בומנדיל שחלם יחד איתי על האירוע הזה והוביל את החלום למציאות. תודה שנתתם לי הזדמנות להכיר, ללוות ולאמן את המרצים הנפלאים ולהיות חלק מערב בלתי נשכח.

 

נכתב בתאריך 18/3/2018 בשעה 9:35 מאת ליאור

פיטר דיאמנדיס הוא אחד מהיזמים והעתידנים הבולטים בעולם. פגשתי אותו לראשונה ב-TED ולשמחתי בהמשך הוא הפך להיות תומך נלהב של ספרי המוח המשותף.

בשנת 2008 הוא ייסד את Singularity University ביחד עם העתידן ריי קורצוייל מתוך ציפייה והכנה לרגע בו מחשבים יהיו חכמים יותר מבני אדם. את נקודת הזמן הזאת הם מכנים הסינגולאריות שתשנה את עתיד האנושות בדרכים שקשה לדמיין.

לאחרונה פיטר פרסם מסמך עם תחזית ל-20 השנים הבאות על בסיס ההערכות שלו בשילוב קבוצה של 50 אנשים שאותם כינה "האנשים הכי חכמים שאני מכיר".

לפי דיאמנדיס וחבריו, בשנת 2030, בעוד 12 שנים בלבד, מחשבים יהיו אינטליגנטים כמו או יותר מבני אדם בכל תחום. כבר היום מחשבים חכמים יותר מבני אדם בתחומים צרים כמו בשח מט או בשאלות טריוויה. אבל בשנת 2030 התחזית היא שבינה מלאכותית תהיה חכמה יותר מאינטליגנציה אנושית.

12 שנים מהיום.

פריצת הדרך הזאת תוביל לאינספור חידושים שיובילו לכך שבשנת 2038, לפחות לפי פיטר דיאמנדיס, יגיע הרגע הסינגולרי בו חיי בני אדם ישתנו לבלי הכר וקשה לחזות ולדמיין כיצד ייראו.

תחזית מרתקת, מפחידה ומלהיבה בו זמנית.

ניתן להוריד את התחזית המלאה בקישור הזה

נכתב בתאריך 20/12/2017 בשעה 8:33 מאת ליאור

בעקבות הרצאה שהעברתי לאחרונה לסטודנטים צעירים שקיבלו מלגה של קרן מושל, קיבלתי את המייל המרגש הזה בו אחת הסטודנטיות שאלה אותי איך אפשר לשמר מוטיבציה לאורך זמן רב? ביקשתי את רשותה לשתף את מה שהיא כתבה לי ואת התשובה ששלחתי לה.
 

היי ליאור,
קוראים לי מאיה (שם בדוי) ואני סטודנטית שנה ג' להנדסה ביו רפואית.
השתתפתי בשבוע שעבר בכנס פתיחת שנה ורציתי להודות לך ממש על ההרצאה שלך- היה באמת מאוד מעניין ומעורר השראה.
אם להגיד את האמת, הגעתי לכנס כשאני די שבוזה מהלימודים. בשנה שעברה (בגלל קשיים אישיים ובלימודים) נכשלתי בכמה קורסים ונוצר מצב שבו התואר שלי נגרר לעוד שנה (5 שנים במקום 4) וכל הסיטואציה הזו גרמה לי לפקפק אם אני נמצאת בתואר הנכון עבורי. ואיכשהו בהרצאה הצלחת לשנות לי את ההרגשה הזו. יצאתי באמת מפוצצת באנרגיות ומוטיבציה להתגבר על הקשיים שנוצרו ולהצליח למרות זאת. ממש תחושה שהכל אפשרי ושרק צריך שאבחר מה אני רוצה לעשות. 
גם ממש גרמת לי לחשוב כששאלת אם יש לנו חלום. מה שהבנתי הוא שהרבה פעמים אני לא פועלת, לא מעזה לחשוב בגדול ומבטלת כל מחשבה בטענה שאין סיכוי. לרוב בגלל פחד כלכלי, פחד שיצחקו עלי כשאטעה או פשוט מחוסר ביטחון ואמונה עצמית.
רציתי לשאול אותך, איך בחרת את התחום שאתה עוסק בו? איך ידעת שזה מעניין אותך וזה מה שתרצה לעשות בחיים? (כששואלים אותי מה מעניין אותי ביו רפואה לא ישר עולה לי בראש אבל אין לי גם משהו אחר על הפרק)
וגם איך משמרים את הרגשת המוטיבציה הזאת? ביום ההרצאה הרגשתי שאני יכולה להזיז הרים והיום זה כבר דעך.
ההרצאה שלך ממש פתחה לי את העיניים וגרמה לי להתחיל תהליך מחשבתי עם עצמי (לגבי כל תחומי החיים),
עוד לא הגעתי למסקנות אבל לפחות אני בדרך לשם 🙂
תודה רבה,
מאיה.

 

הנה התשובה שלי.

שלום מאיה יקרה,
 

לגבי 2 השאלות שלך, יש לי תשובה פשוטה יחסית רק לשאלה הראשונה (התשובה פשוטה, הדרך לא קלה בכלל).
 
איך מצאתי את התחום שבו אני עוסק? כשהייתי ילד, הלכתי להרבה חוגים. שנאתי את רובם. הייתי בחוג טיסנאות, ג'ודו, כדורסל ועוד ועוד. העברתי את הזמן ובחלקם ממש סבלתי. ואז, בכיתה ח', הלכתי לחוג תכנות מחשבים. מייד בשיעור הראשון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. לעסוק במחשבים ובטכנולוגיות חדשות. כעבור שנים רבות, כאשר פרשתי מהיי-טק והתחלתי לימודי דוקטורט, ידעתי שאני רוצה לחקור נושאים שקשורים לטכנולוגיות חדשות ובאותן שנים צצו הרשתות החברתיות. אבל תהליך מציאת התחום היה ארוך ולקח שנתיים של קריאה, מחשבה, שיחות עם המנחה שלי ועוד. תוך כדי השנתיים קראתי את הספר
Wisdom of the Crowd ומייד ידעתי שזה התחום שאני רוצה לחקור.
 
אם עדיין לא מצאת את התחום שגורם לך לניצוץ בעיניים זה בסדר גמור. אל תוותרי על התואר ונסי לסיים בצורה הטובה ביותר האפשרית. את בתחילת דרכך המקצועית. כל עוד לא תוותרי לעצמך, תהי סקרנית, תתנסי בדברים חדשים, בסוף אני משוכנע שתמצאי את הדבר הזה שיגרום לפרפרים בבטן ואז תדעי שזה התחום שלך.
 
עכשיו אנסה לענות על השאלה השנייה, איך משמרים את הרגשת המוטיבציה? זאת שאלה קשה יותר והאמת היא שגם אני מתלבט בה לעיתים קרובות. יש תקופות שבהם השגרה משתלטת על סדר היום, ואני מוצא את עצמי עובר ממשימה למשימה שאני צריך לעשות. יש תקופות שבהם בעקבות חולשה פיסית, מחלה או סתם שחיקה, האנרגיות יורדות. אני לא בטוח שיש לי עצה שיכולה להתאים לך כי זה מאוד אישי. אבל ברשותך אספר לך מה אני עושה במקרים כאלה ואולי זה יציף כמה מחשבות ורעיונות שמתאימים לך.
 
ראשית, אני משתדל להיות מודע למצבי הרוח ולא לתת למצבים כאלה להמשך בלי שאני מנסה לעשות מעשה כלשהו. יש הרבה דברים שאני בוחר לעשות באופן ספונטאני ואת חלקם אני מתכנן מראש.
 
חלק מהעבודה שלי היא כתיבה. בין אם מדובר במאמר אקדמי, פוסט בבלוג או כתיבת ספר. לכתוב אפשר בכל מקום. אז אני מנצל הזדמנויות שיש בעקבות פגישות או אפילו מטלות, ויוצא למקומות שמעוררים בי השראה. כך לדוגמא לפני שבועיים הייתי צריך לעבור בחינה בבניין של משרד התחבורה שנמצא מול חניון רידינג בת"א. הגעתי בבוקר, מצאתי חנייה בחניון (מי היה מאמין שיש עוד חניונים בחינם בת"א), סיימתי את הבחינה ושכרתי זוג אופניים (17 שקל בתל אופן). יצאתי עם הלפטופ שלי בתיק גב למסע מנמל תל אביב עד יפו. עצרתי כל פעם במקום אחר, פתחתי את הלפטופ, וכתבתי. מזג האויר עכשיו נפלא, הטיילת מלאה תיירים ורעש הגלים פשוט נפלא. עבורי כל ביקור בים (במיוחד בשקיעות) זאת זריקת אנרגיה. אז אני דואג לעשות את זה לפחות פעמיים בשבוע.
 
יש דברים שאני מתכנן מראש לשבירת השגרה ואני בטוח שהם ימלאו לי מצברי המוטיבציה לתקופה ארוכה. כך לדוגמא כל שנה אני משריין זמן לצפות בשידורים החיים מתוך כנס
TED העולמי שנמשך 5 ימים (קישור לפרטים). דבר נוסף שאני עושה הוא לנצל הזדמנויות לזמן איכות עם אישתי, הילדים או החברים הטובים שלי. בקרוב יש לי הרצאה בים המלח אז מייד הזמנתי את 2 החברים הכי טובים שלי ללילה משותף בים המלח.
 
לפעמים ההשראה מגיעה מדברים הכי פשוטים. לדגדג את אספי, הבן הקטן שלי. לצפות יחד עם הבן האמצעי שלי, אורי, במסטר-שף (לדלג על הפרסומות והתוכן השיווקי ככל האפשר) ולהחליט איזה מנות נבשל יחד ביום שישי. לצחוק על הבת הגדולה שלי, מאיה, שהג'ינס שלה קרוע (אני לא מבין למה ג'ינס חדש חייב להיות קרוע!).
 

לפעמים השראה מגיעה משיחות עם אנשים מעניינים. היתה לי שיחה נפלאה לאחרונה עם שומר מקסים בחניון שהסכים שאחנה במקום שמור לכמה רגעים. מכל אחד אפשר ללמוד. לפעמים השיחות הם עם אנשים שאני מעריך מאוד. כך לדוגמא יצאתי לטיול רגלי ושיחה מעוררת השראה עם יובל נח הררי והכלב שלו. בקרוב אני נפגש עם אדיר מילר ללמוד ממנו על הומור (מתרגש מאוד לקראת המפגש הזה).
 
דבר אחד בטוח,  תחושת המוטיבציה שלנו עולה ויורדת כל הזמן. קצת כמו סוללה בטלפון הנייד. התפקיד שלנו הוא לטעון את הסוללה כל פעם מחדש ואז לנצל אותה כדי להגשים את היעדים והחלומות שלנו.
 
שיהיה לך המון בהצלחה בלימודים ובכלל, בהמשך דרכך בחיים. אני מאחל לך שלא תוותרי לעצמך עד שתמצאי את מה שהכי מעניין אותך לעשות בחיים האלה. אל תוותרי על החלומות שלך.

 

 

הנה קישור להסבר על ההרצאות שאני מעביר לבני ונוער וצעירים.