ארכיון קטגוריית: ‘Uncategorized’

נכתב בתאריך 3/5/2017 בשעה 15:12 מאת ליאור

מאז שחזרתי מ-TED, מידי שנה אני מפנה 4 ימים ביומן וצופה בשידור חי (או יום למחרת) בהרצאות מתוך כנס TED העולמי. בשבוע שעבר התקיים TED 2017 ובו ארבעה ימים של השראה וטעינת מצברים.

במקביל לאירוע, בערב אחד בשבוע שעבר, הצטרפו אלי כ-100 חברים ויחד צפינו בהרצאות בשידור חי. תודה לכל מי שהשתתף!

אני רוצה לספר על ההרצאות מהן למדתי דבר מה. רוב ההרצאות יפורסמו באתר TED בהמשך השנה. אבל עוד קודם לכן, הנה מה שלמדתי מהן.

 

מה קורה במוח של חולי אלצהיימר?

הרצאה נפלאה של Lisa Genova, חוקרת מדעי המוח וסופרת מצליחה, על מחלת האלצהיימר.

מה אפשר לעשות כדי להקטין את הסיכוי לחלות במחלה? כיצד להתמודד כאשר בן משפחה חולה במחלה?

הרצאה מרתקת שכבר ניתן לצפות בה בקישור הזה.

 

איך ייראו אמצעי התחבורה בעתיד?

האיש שזכה לכינוי "סטיב ג'ובס הבא", Elon Musk, בהרצאה מרתקת שכבר עלתה לאתר. לינק לצפייה.

מעבר לרעיונות פורצי הדרך ולנחישות, מרתק להתרשם מהסגנון האישי של Elon. שקט, נבוך, צנוע, חכם ונראה קצת מנותק משאר בני האדם.

 

התמודדות עם פחד

איך מתמודדים עם מה שמפחיד אותנו? Tim Ferris העביר בהרצאה מרתקת על התמודדות עם פחד. הוא ציטט משפט יפה:

Hard choices, easy life. Easy choices, hard life.

Ferris הציע כלי להתמודדות עם פחדים. הכלי מורכב מכמה שלבים: ראשית, עלינו לבחור דבר אחד שמפחיד אותנו. לאחר מכן עלינו לכתוב את כל הדברים הנוראים שעשויים להתרחש אם נבחר לעשות את מה שמפחיד אותנו. לכל אחד מהתרחישים האלה עלינו לכתוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקטין את הסיכוי שהתרחיש אכן יתקיים ובנוסף לכתוב מה נוכל לעשות אם הגרוע מכל אכן יתקיים ע"מ לתקן את הנזק. לסיכום, לכתוב מה יקרה אם לא נעשה את הדבר הזה שמפחיד אותנו? הנה לינק למידע נוסף.

 

העידן בו מחשבים חכמים יותר מבני אדם קרוב מאי פעם

הרבה הרצאות עסקו בבינה מלאכותית, עתיד בו מכונות יהיו חכמות יותר מבני אדם. Stuart Russel מאונ' ברקלי ביקש לעורר דיון לגבי התנאים שאולי ימנעו ממחשבים לגרום נזק לבני אדם, כמו לדוגמא: כל AI יבין שהוא לא מבין הכל ולכן תמיד תהיה לו אי-וודאות לגבי מסקנותיו. Noriko Arai מיפן הראתה איך אלגוריתם המבוסס על בינה מלאכותית מצליח לעבור את בחינות הכניסה של רוב האוניברסיטאות ביפן. Joseph Redman הציג אלגוריתם לזיהוי תמונות שמצליח לזהות בזמן אמיתי עשרות אובייקטים מתוך מצלמת וידאו (אנשים, בעלי חיים, חפצים ועוד). התמונה המתקבלת היא של עתיד מפחיד ומלהיב בו זמנית.

 

מי מפחד מרובוטים? מסתבר שכולנו צריכים לחשוש

Mark Raibert, מנכ"ל חברת הרובוטים בוסטון דיינמיקס, הציג רובוט אישי שנראה קצת דומה לבעל חיים הולך על ארבע. הרובוט יכול לסייע במשימות בבית, ללכת לאן שנגיד לו, להביא לנו חפצים ועוד. יעיל מאוד. Radhika Nagpal הציגה נחיל רובוטים שמשתפים פעולה בניהם כמו להקה של ציפורים או דגים.

הרצאות נוספות עסקו בעתיד בו רובוטים יתפסו מקומות עבודה רבים ובתחומים מגוונים. לא רק בפסי יצור אלא גם במקצועות כמו עורכי דין, רואי חשבון, עורכי חדשות ועוד.

  Photo: Bret Hartman / TED

 

הצד האפל של חברות הטכנולוגיה

יש התפכחות כללית מההילה של חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. מרצים רבים בחרו להאיר זרקור על המאמצים של החברות כמו פייסבוק וגוגל כדי לגרום לנו ללחוץ על פרסומות. אלפי מהנדסים חושבים כיצד לתפוס את תשומת הלב שלנו. Adam Alter הציע שנחשוב על אנלוגיה מעניינת: בכל אמצעי המדיה המסורתיים יש נקודת זמן שבה אנחנו עוצרים ומקבלים החלטה האם להמשיך או לא. לדוגמא – סוף תוכנית טלוויזיה, סוף פרק בספר שאנחנו קוראים, סוף העיתון. ברשתות החברתיות אין נקודת זמן כזאת. אין Stop Cue. אין בעצם סוף ולכן אנחנו נשאבים הרבה יותר ממה שאולי היינו רוצים.

הפודקאסטרית  Manoush Zomarodi סיפרה בהרצאה נפלאה שאנשים משקיעים בממוצע שעתיים ביום בטלפון ובודקים את הטלפון 75 פעמים ביום בממוצע. פעם היינו משתעממים מידי פעם. שעמום מוביל למחשבה, חיפוש עצמי ויצירתיות. אבל היום השעמום נעלם. בכל רגע משעמם אנחנו מציצים מייל בטלפון. צעירים בכלל לא יודעים מה זה שעמום. היא הציגה ניסוי שערכה ובו קראה לאנשים להסיר את האפליקציה שבה הם מבזבזים את עיקר זמנם למשך 24 שעות. התופעות שגילתה דומות לתופעות של מכורים לסמים.

Triston Harris הסביר שהדרך בה פועלות ענקיות הטכנולוגיה היא למקרית. כך לדוגמא ביוטיוב בסוף כל סרטון מתנגן סרטון חדש באופן אוטומאטי. המהנדסים בנפליקס ראו כי טוב והתחילו לנגן באופן אוטומאטי את הפרק הבא בכל סדרה. המהנדסים בפייסבוק התלהבו גם הם והחליטו לנגן אוטומאטית כל סרטון שמופיע ב-Feed. מדובר בתהליך שמניע בצורה מעגלית את כל החברות להמשיך ולחשוב על רעיונות כיצד לגרום לנו להמשיך ולהשתמש באפליקציות שלהם. ממש כמו צרכני סמים…

 

כלכלה שיתופית וקהילות שיתופיות

בדידות היא אולי המחלה הנפוצה ביותר בעידן שלנו, לפחות כך טוענת הארכיטקטית Grace Kim. היא מציעה פתרון לבדידות. פתרון המבוסס על קהילות מגורים שיתופיות במרכזי הערים. בניינים שבהם יש מתחמים לבילוי משותף כמו גינת משחקים בחצר פנימית ומטבח משותף בו הדיירים מבשלים ואוכלים יחד מידי פעם. בין אם פעם בחודש או פעם בשבוע, הדיירים נפגשים, חלק קטן מבשל (בתורנות) וכל השאר אוכלים ומגלים עניין אחד בשני. עניין שמוביל לפעילויות נוספות ותחושת קהילה יוצאת דופן.

 

עד כאן הרעיונות הבולטים ביותר לטעמי. היו עוד המון הרצאות מרתקות בנושאים כמו: מה זאת תודעה? כיצד צריך להתנהג לפליטים? איך נראים חרקים מקרוב? מה ההשפעה של מתח על הזדקנות? איך מתמודדים עם שברון לב? ועוד.

 

לסיום, הנה משפט יפה מתוך ההרצאה של אלוף העולם לשעבר בשח-מט, גרי קספרוב, כאשר התייחס לעתיד האנושות בעידן של בינה מלאכותית: "יש דבר אחד שרק בני אדם עושים וזה לחלום".

נכתב בתאריך 24/4/2017 בשעה 13:27 מאת ליאור

זאת השאלה ששאלת אותי אורי בני בן ה-9 בשבוע שעבר תוך כדי ארוחת בוקר בבית מלון באילת. הזמנתי את אורי להצטרף אלי להרצאה וניצלנו את ההזדמנות הזאת לבלות עוד קצת זמן איכות רק שנינו יחד. אבל השאלה הזאת הפתיעה אותי. שאלה כל כך פשוטה עם תשובה כל כך מורכבת.

 האינסטינקט שלי היה לחזור על הקלישאה: "תמצא מה אתה הכי אוהב לעשות". אבל איך מוצאים את מה שהכי אוהבים לעשות? יש אלפי מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו בנושא הזה. ועדיין, ההתרשמות שלי היא שרוב האנשים שאני פוגש לא עובדים במה שהם הכי אוהבים לעשות.

החלטתי לספר לו איך אני מצאתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. איך אחותו הגדולה מצאה רק לאחרונה את מה שעשוי להיות הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות. אולי הספורים האלה יעשו שירות טוב יותר.

הנה מה שסיפרתי לו:

כשהייתי בגיל שלך לא היה לי מושג מה אני אוהב. הלימודים בבית הספר שעממו אותי. סבא וסבתא שלחו אותי לחוג כדורסל. הייתי הכי נמוך ולא הצלחתי לקלוע לסל אפילו פעם אחת. שלחו אותי לחוג ג'ודו ואחרי כמה פעמים חשבתי לעצמי "למה אני מגיע למקום שבו מרביצים לי?"  וחזרתי הביתה לצפות בצריף של תמרי. המשכתי לחוג טיסנאות, שייפתי, שפשפתי, הדבקתי ובסוף יצא מטוס קטן מעפאן שנזרק לפח.

ואז, בכיתה ח', רשמו אותי לחוג מחשבים. אני זוכר את השיעור הראשון כאילו והוא היה אתמול. נכנסתי לכיתה (שהיתה בתוך צריף ישן), ומהרגע הראשון העיניים שלי נצצו מאושר. הזמן טס. אחרי החוג קניתי עוד המון ספרים. ישבתי שעות ללמוד ובפעם הראשונה נהנתי באמת ללמוד משהו חדש.

לשמחתי זה בדיוק מה שקרה גם למאיה אחותך. גם היא לא ידעה מה מעניין אותה. הדבר שהיא הכי אהבה היה לצפות בסדרת הטלוויזיה "האנטומיה של גריי" שעוסקת ברופאים מנתחים. כשצפיתי איתה באחד הפרקים שהציג ניתוח, הזזתי את הפנים הצידה. לא הייתי מסוגל לראות את זה. היא לעומת זאת קרנה מאושר ואמרה "יואו, איזה יופי".

היום היא תלמידה מצטיינת בקורס מתנדבים של מד"א ושואפת להיות רופאה מנתחת. כל שיעור מבחינתה הוא חגיגה. כשהיא חוזרת, רואים את הניצוץ בעיניים. יכול להיות שהיא תשנה את דעתה בהמשך (וזה כמובן בסדר גמור). בינתיים, היא מצאה את מה שהיא אוהבת לעשות בעקבות צפייה בסדרת טלוויזיה.

ואתה? יש לך עוד הרבה זמן להחליט. בינתיים תנסה דברים חדשים. וכשתמצא את הדבר הזה, אתה תדע מייד.

סיימנו לאכול ויצאנו לנסות ולרחף במנצח ים…

נכתב בתאריך 4/4/2017 בשעה 9:35 מאת ליאור

לפני שבוע ביקרתי בחוות השומר, בסיס יפהפה שבו עוברים טירונות חיילים עם קשיים שזכו לכינוי "נערי רפול".

במשך 6 שעות העברתי סדרה של הרצאות וזכיתי להכיר אנשים מדהימים, לא פחות. קשה לתאר במילים כמה הטירונים הצעירים חכמים ורגישים. הם סיפרו לי על הקשיים שלהם ועל החלומות שלהם. סיפרו כמה חשוב להם שמישהו יאמין בהם.

אבל הסיפור שאני רוצה לספר הוא על אחת המפקדות שלהם (ויש להם רק נשים מפקדות). ישבתי לידה במקרה בארוחת הערב (שקשוקה צהלית לתפארת). בחורה צעירה שנולדה בישראל אבל עזבה את הארץ בגיל צעיר לארה"ב. ההורים שלה רצו שיהיה לה עתיד טוב יותר, בלי מלחמות, בלי מצוקת דיור, בלי דאגות.

כשלמדה תואר ראשון בקולג' ייצגה את ישראל בקמפוס ותמיד נתקלה בקבוצות סטודנטים שהפגינו נגד ישראל. כשניסתה להתווכח איתם הם אמרו לה: "אין לך זכות לדבר. לא היית בצבא הישראלי. את לא יודעת על מה את מדברת!".

אז למרות ההתנגדות של ההורים, היא החליטה לעזוב הכל, לעלות לארץ ולהתגייס לצבא כחיילת בודדת. ביקשה להגיע לבסיס נערי רפול ולהיות מדריכה ומפקדת של טירונים. "רציתי להשפיע על החיים של מתגייסים עם קשיים וקשה לי לתאר כמה משמעותית אני עבורם. כמה הצוות כולו עושה פה עבודה חשובה ומשמעותית", כך היא סיפרה לי.

שאלתי אותה האם היא לא רוצה לחזור למשפחה ולחברים אחרי השירות. על זה היא ענתה "אין לי כבר מכנה משותף עם חבר'ה בגיל שלי. החיים שלהם נוחים אבל ריקים ממשמעות".

לא וויתרתי ושאלתי: "אבל גם בישראל רבים חושבים שלא טוב כאן. קשה לחיות בישראל הם אומרים". היא חייכה חיוך נבוך ואמרה: "בכל מקום יש קשיים. השאלה היא עם איזה קשיים אני בוחרת להתמודד. ואני בוחרת להתמודד עם הקשיים כאן ולעשות את מה שאני יכולה כדי לעזור למי שמתמודד איתם. זאת הבחירה שלי. אחרי הצבא אני נשארת פה. ההורים שלי חשבו העתיד טוב יותר באמריקה אבל רק אחרי שחייתי שם אני יודע שהכי טוב כאן" ולקחה ביס נוסף מהשקשוקה כאילו ולא אמרה שום דבר מיוחד. זה הרי ברור לה שכך הדברים צריכים להיות.

יצאתי מהבסיס מעריץ שלה, של כל סגל המפקדים ובמיוחד של הטירונים הצעירים, שמגיעים לאחד המקומות הנדירים שמאמין בהם באמת ורוצה שיצליחו.

בתמונה אתם יכולים לקרוא את מה שכתוב על אחד המבנים.

 

נכתב בתאריך 19/3/2017 בשעה 8:58 מאת ליאור

 

בשבוע שעבר חוויתי חוויה יוצאת דופן עם הבן שלי בברצלונה בעקבותיה יצרתי את הסרטון הזה.
 
הסרט הוא תזכורת על החשיבות ביצירת חוויות במקום קניית במוצרים, הוא דוגמא נוספת לייצרת חוויות 1:1 כל פעם עם ילד אחר (לינק לפוסט שכתבתי בנושא) ויש בו גם מסר קטן לגבי הצלחה בחיים.
 

נכתב בתאריך 19/2/2017 בשעה 12:06 מאת ליאור

אני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות מתוך מפגשים שקיימתי לאחרונה עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ.

המפגש הראשון היה לפני מספר שבועות אחרי שהוזמנתי להרצאה לתלמידי תיכון מצטיינים. התעקשתי שיגיעו כל התלמידים, גם (ובמיוחד) התלמידים הפחות טובים. כאשר הגעתי להרצאה בבית ספר אורט גבעתיים שבו למדתי, כל תלמידי כיתות ט' הוזמנו להגיע, המצטיינים וגם אלה עם הציונים הפחות טובים.

אמרתי להם בקול ברור וצלול: זה שחלק מכם פחות טובים בלימודים, לא אומר שאתם לא יכולים להצליח בחיים! אפשר היה להרגיש איך אף אחד מעולם לא אמר להם את זה. את ההפתעה על הפנים שלהם החליפה שמחה כאשר הם עצרו אותי, מחאו כפיים ושרקו.

 

לימודים זה חשוב. מי שמצליח – כל הכבוד. אבל הטרגדיה היא שרבים מאלה שמקבלים ציונים נמוכים חושבים שהם לא מוצלחים ומאבדים מוטיבציה להצליח בהמשך חייהם… כל כך עצוב.

המפגש השני התרחש בשבוע שעבר עם בוגרים צעירים של תיכון ברנקו וייס בבת-ים.  קבוצה של צעירים מדהימים שנזרקו מבתי ספר אחרים עד שהגיעו לבית הספר הזה.

 

 
(תמונה: מוטי מרדכי אלחנתי)

 

אחד מהם שאל אותי בסוף האם יש לו סיכוי להצליח בחיים?

לפני התשובה שעניתי לו, הסבר קצר. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין ציונים בבית ספר ובאוניברסיטה לבין הצלחה החיים. הצלחה נמדדת במישורים רבים כדוגמת הצלחה בעבודה (רמת שכר, בכירות בתפקיד), בחיים האישיים (מידת אושר ומשמעות), מידת התרומה לחברה ועוד.

כל המחקרים שקראתי לא מצאו קשר בין ציונים להצלחה בחיים. הקשר היחיד שנמצא היה בין ציונים לבין הצלחה אקדמית. כלומר, מי ששואף לקריירה אקדמית, ציונים מנבאים את סיכויי ההצלחה שלו בלימודים מתקדמים יותר. אבל מכאן ועד הצלחה בחיים הדרך ארוכה. יש תלמידים מצטיינים שמצליחים בחיים יותר ויש שמצליחים פחות. יש תלמידים שלא מצליחים לסיים תיכון והופכים למנכ"לים של חברות ענק, מנהיגים ועוד.

בחזרה לבחור ששאל את השאלה. עניתי לו: "ברור!". והוספתי – "ואולי יבוא יום ותזמין אותי לעבוד עם החברה שלך".

יש דוגמאות רבות נוספות לאנשים עם שלא הצליחו בבית ספר והפכו לסיפורי הצלחה מרשימים כדוגמת אלברט אינשטיין, ריצ'ארד ברנדסון, תומס אדיסון, הנרי פורד, רוברט דה נירו, אלטון ג'ון, רונלד רייגן ועוד.

וסיפור אחרון על ג'ון גורדון. לפני שנים רבות כשהיה תלמיד תיכון הוא חלם להיות מדען. הציון שקיבל במדעים בבית הספר היה נכשל. המורה הגדילה וכתבה הסבר: "הוא לא מקשיב ומתעקב לעשות מה שהוא רוצה. הוא רוצה להיות מדען. זה מגוכך".

 

בשנת 2012 ג'ון גורדון זכה בפרס נובל ברפואה.
 

 

וסרטון אחרון למי שלא מכיר, הסיפור של המורה חן מילר.

 

 
הלוואי מישהו היה מספר לי את כל זה כשאני קיבלתי ציונים נמוכים…
נכתב בתאריך 5/1/2017 בשעה 10:52 מאת ליאור

כתבתי את הפוסט הזה בעקבות מבול הבקשות שאני מקבל להרצאות בהתנדבות. החלטתי לספר על אחד הדברים שמניעים אותי ועל המשמעות שיש למקומות בהם אני מרצה בהתנדבות. גם כדי להסביר לכל אלה שאני מסרב להם, מה הסיבה.

זה ארוך אז קחו אוויר…

כשהייתי ילד, חשבתי שאני לא חכם ולא מוצלח. בתיכון היו לי ציונים נמוכים, הלכתי להרבה מורים פרטיים ועדיין לא הצלחתי ברוב המקצועות. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי שאין לי סיכוי.

לקראת סוף השירות הצבאי התחלתי ללמוד בבי"ס פרטי במטרה לשפר את תעודת הבגרות. פתאום קיבלתי 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה. רק אז הבנתי שרוב המורים בבית הספר שבו למדתי היו איומים ונוראים (ויסלחו לי כל המורים שקוראים את זה. יש המון מורים נפלאים, אבל אני לא זכיתי ללמוד עם הרבה מורים כאלה לצערי).

אחרי ששיפרתי את תעודת הבגרות, התקבלתי לטכניון וסיימתי שם תואר ראשון ושני בהצטיינות והמשכתי ללימודי דוקטורט. אבל עדיין נותרה בי הצלקת של הילד שחשב שהוא לא חכם ולא מוצלח. ילד שהמורים חשבו שאין לו סיכוי. חסר בטחון עצמי, בלי חברים ובלי ההבנה שכל זה יכול להשתנות!

ככל שמתמזל מזלי לפגוש אנשים מצליחים ברחבי העולם, אני מופתע לשמוע כמה מהם היו תלמידים גרועים. חלקם היו דחויים מבחינה חברתית. רבים חשבו שאין להם שום כישרון ואין סיכוי גדול שיצליחו להגיע להישגים משמעותיים בהמשך חייהם.

אף אחד לא סיפר להם ולי שמהלך חיינו יכול לעבור שינוי כל כך גדול. לא סיפרו לי שיש מורים טובים ומורים פחות טובים. לא סיפרו לי שהשעות הרבות שאני משקיע בתחביב שאהבתי כל כך (מחשבים) יהיו הבסיס לקריירה נפלאה. לא אמרו לי שגם אם עושים עלי חרם וצוחקים עלי, הכל יכול להשתנות. לא לימדו אותי כמה חשוב להתמיד ולהיות נחוש להצליח. אף אחד לא הסביר שדווקא התקופה הקשה תיתן לי כל כך הרבה משמעות בעתיד.

ואתם יודעים מה עצוב? שגם היום כמעט ולא מדברים על הדברים האלה עם ילדים ובני נוער שלא מצליחים בבית הספר. עם מי כן מדברים? עם המצטיינים. מתייגים אותם כ-"מחוננים", "מדעני העתיד", "מנהיגי הדורות הבאים". יש אינסוף קרנות, מלגות, תוכניות לימודים מיוחדות ועמותות שדואגות להם. אני לא הייתי אפילו מועמד לאף אחת מהתוכניות האלה. רק התבוננתי מהצד בכל המצטיינים וחשבתי לעצמי שאין מה לעשות. הם יצליחו בחיים ואני לא. That’s life.

פגשתי במקרה לא מזמן מישהי שלמדה איתי בתיכון ובאה לשמוע הרצאה שלי. סיפרתי לה איך הצלחתי לשפר את ציוני בגרות אחרי הצבא ואיך רק אז הבנתי שהיו לנו מורים גרועים ושאולי אני לא כל כך טיפש. בשלב הזה היא החלה לבכות… היא סיפרה שגם לה המורים נתנו הרגשה שהיא לא חכמה. עד היום היא חושבת שהיא לא חכמה או מוכשרת במיוחד. לכן מעולם לא ניסתה לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב ולא הלכה אחרי החלומות שלה.

מערכת החינוך מלאה במורים נפלאים ותלמידים שמצליחים לפרוח עם ציונים טובים וחיי חברה מלאים. אני לא הייתי אחד מאלה וכשאני מגיע להרצאות בפנימיות או בבתי ספר פחות נוצצים, אני מגלה שיש כל כך הרבה תלמידים כמוני.

כמעט כל שבוע מזמינים אותי להרצאה לתלמידים מצטיינים. "אין לך מושג כמה הם נפלאים. הם דור העתיד" אומרים לי בגאווה. ואז מספרים על כל המרצים הנפלאים שכבר באו לדבר איתם. זוכי פרס נובל, מדליסטים אולימפיים ועוד ועוד. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד השקעה במצטיינים. חשוב להמשיך ולטפח בהם מצוינות ומוטיבציה להצלחה. אבל נראה לי שיש מספיק אנשים טובים שבאים לדבר איתם.

הלב שלי נמצא במקום אחר. כשאני חוזר מהרצאה בפנימייה ורואה נער שמתווכח עם המורה, אומר לה שלא בא לו לשבת בהרצאה והיא מכריחה אותו לשבת בשקט, אני יודע שהגעתי למקום שבו אני צריך להיות. ואז, בסוף ההרצאה, הוא ניגש עם עיניים נוצצות לספר כמה הוא מזדהה ואומר תודה בשקט.

זה המקום שלי.

זה מה שנותן לי משמעות.

זה הייעוד שלי.

מאז שחזרתי מ-TED, החלטתי להקדיש 20% מזמן שלי להרצאות בהתנדבות. מאז זה גדל מידי שנה ובשנה האחרונה הקדשתי כמעט מחצית מזמני להרצאות בהתנדבות ופעילות התנדבותית בעמותות שונות. אני מקבל המון הזמנות להרצאות. עמותות, מורים, שופטים וגופים ציבוריים עם מעט משאבים.

כולם חשובים.

אבל אני בוחר ללכת עם הצלקת שעדיין יש בי למקום שבו אולי צריכים אותי יותר מכל מקום אחר. אני בוחר ללכת ולדבר עם ילדים עם הישגים נמוכים. אלה שלא מזמינים בדרך כלל להרצאות. להסתכל להם בעיניים ולספר להם את כל מה שלא סיפרו לי וכל כך הייתי צריך לשמוע. להגיד להם שלא יוותרו על החלומות שלהם.

אז אם הזמנתם אותי להרצאה בהתנדבות וסירבתי בנימוס, סליחה. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים את הסיבה. ואם הזמנתם אותי לדבר עם תלמידים מצטיינים ואתם בכל זאת רוצים שאגיע, אני מסכים לעשות אתכם עסק – אני מגיע בתנאי שלפחות חצי מהמשתתפים יהיו התלמידים הפחות מוצלחים. ואנא מכם, תנו להם לשבת מקדימה. במפגש איתי, הם הכוכבים…

זהו.

סליחה על החפירה.

נ.ב.1 אם אתם מכירים אנשים בבתי ספר חלשים ובפנימיות, תרגישו חופשי להעביר להם את הפוסט הזה ולבקש מהם שיצרו איתי קשר. אגיע אליהם בשמחה.

נ.ב.2 אם אתם מכירים בני נוער שהפוסט הזה רלוונטי עבורם, אתם מוזמנים לשתף או להעביר להם.

נכתב בתאריך 28/12/2016 בשעה 13:23 מאת ליאור

ההחלטה על שינוי קריירה היא החלטה כבדת משקל.

אצלי התהליך ארך שנתיים ארוכות מהרגע בו שקלתי לפרוש מקריירה ארוכה במיקרוסופט ועד שהיה לי האומץ לעשות את הצעד, לפרוש מההי-טק ולהתחיל בלימודי דוקטורט.

עד כמה הקריירה שלי מגדירה אותי? מה יהיה עם המשכנתא? האם אני נוהג באחריות? מה באמת אני רוצה לעשות? מה יאפשר לי להתפרנס בכבוד אבל גם יהיה משמעותי עבורי ועבור אחרים? מה אני הכי אוהב לעשות? האם אוכל להתפרנס מזה? מה יגידו החברים ובני המשפחה שלי?

עסקתי לא מעט בנושא הזה בספרי המוח המשותף ובעבודת הדוקטורט. רוב האנשים נוהגים לשתף בהתלבטות זו רק בני משפחה ומספר מועט של חברים. יש חשש טבעי לשתף מעגלים רחבים יותר שכן במקרים רבים עדיין נמצאים במקום עבודה שאותו שוקלים לעזוב. רבים מאלה שאין להם מקור פרנסה קבוע, מתביישים בכך ומוצאים את עצמם בתחושת חוסר בטחון. אפשר בהחלט להבין למה.

המחקר המפורסם "עוצמת הקשרים החלשים" (לינק) של פרופ' מרק גראנובטר הראה ש-80% מהאנשים מוצאים עבודה באמצעות הקשרים החלשים שלהם ולא בעזרת החברים הטובים. מעבר לזה, בני המשפחה והחברים שאוהבים אותנו, דואגים לנו ושותפים לפחד שלנו.

תרשו לי להציע לכם 2 דרכים שיש בהם סיכוי לעזור להתמודד עם הפחד, לקבל מוטיבציה וגם רעיונות שעשויים לעזור.

הדרך הראשונה היא שימוש בחכמת ההמונים באופן אנונימי לגמרי. במקרה הזה אפשר לקבל מוטיבציה ועצות כלליות אבל לא הצעות עבודה מעשיות.

במקרים כאלה אני ממליץ בחום על אתר הישראלי AskPeople.co.il. האתר מאפשר להתייעץ באופן אנונימי במגוון נושאים כמו מערכות יחסים, לימודים, פיננסים, קריירה ועוד.

הנה דוגמא לאחת השאלות שהופיעו באתר לאחרונה:

ask1

(הנה קישור לקריאת הטקסט המלא וצפייה בעצות)

אנשים לא רק כותבים עצות אלה גם מדרגים את העצות האחרות. העצות שזכו למירב הלייקים מופיעות בראש העמוד. הנה 2 העצות שזכו למירב הלייקים בשאלה הזאת (מתוך 22 עצות):

ask2

האתר המקביל באנגלית נקרא Quora וגם בו יש אפשרות להתייעץ באופן אנונימי עם קהילה גלובאלית גדולה.

הדרך השנייה מתאימה למי שכבר לא עובד ויכול לשתף את ההתלבטות שלו באופן פומבי, מי שמסוגל למצוא את האמיץ כדי לשתף את ההתלבטות בשמו האמיתי, בכנות ובפגיעות. היתרון בדרך זו בכך שהיא יכולה להוביל לפגישות, ראיונות והצעות מעשיות למציאת הקריירה החדשה. אם 80% מהאנשים מוצאים עבודה באמצעות מכרים ולא חברים טובים, אז למה לא לפנות לכמה שיותר מכרים? לכל מי שפעיל בפייסבוק, הדרך היעילה ביותר היא לכתוב ולשתף את החברים בפייסבוק. רובם הרי הם לא החברים הטובים שלנו.

את הפוסט הזה אני מקדיש לבחורה שהתקשרה אלי לפני שבועיים ושיתפה אותי במצבה. היא סיפרה שהיא מחפשת פרנסה ושינוי בקריירה. בשלב מסוים, היא החלה לבכות. ליבי יצא אליה.

תקופת החגים היא זמן מצוין לעצור ולחשוב על העתיד. בדיוק כמו שאנחנו נוהגים לבקש חוות דעת שנייה בבעיות רפואיות משמעותיות, חכמת ההמונים יכולה לספק חוות דעת שנייה, שלישית והרבה יותר מכך.

חג שמח.

נכתב בתאריך 7/12/2016 בשעה 14:53 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בגובה 12,500 מטר בדרימליינר של יונייטד בדרך חזרה מפיניקס אריזונה ואז מסן פרנסיסקו לתל אביב. 13 שעות טיסה בהן יש לי זמן לעכל את החוויה שעברה עלי ולכתוב את הפוסט הזה.

20161205_053209 (640x360)

הכל התחיל לפני כמעט 40 שנה…

הייתי בכיתה ב'. ילד נמוך, חנון במלוא מובן המילה. שנאתי כדורגל ולכן לא היו לי חברים בנים. הבנות שמרו על מרחק כי "איכס בן". פתאום הגיע לכיתה שלנו ילד חדש שעבר לגור בשכונה. קראו לו אורי איייזן והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.

הנה תמונה ישנה של שנינו:

ori eisen1

לאח של אורי, מיכה, היה חדר מוסיקה אקוסטי בבית. אורי ואני היינו יושבים שעות בחדר ומנגנים. אורי ניגן גיטרה ואני בפסנתר. ניגנו שירים של הביטלס ושירים נוספים שאהבנו. אני זוכר כאילו וזה היה אתמול איך ניגנו את imagine של ג'ון לנון ואני הייתי מאושר.

לאבא של אורי היה את אחד המחשבים הראשונים בארץ. היינו יושבים שעות יחד, נפעמים ממה שהמחשב ידע לעשות. הדפסנו במדפסת סיכות "תמונות" לאורך דפים ארוכים. למדנו להפעיל מודם חדש שהגיע ובאמצעותו ראינו לראשונה איך מחשבים יכולים לתקשר.

אבל מעל הכל, פתאום היה לי חבר. חבר טוב. חבר כזה שכיף לבלות איתו ולצאת איתו להרפתקאות ולגלות עולמות חדשים.

ואז, בסביבות גיל 10 אורי פתאום הפסיק להיות חבר שלי. הוא נשאר בכיתה אבל נמנע להיות בכל קשר איתי. לא היה לי מושג למה והתביישתי לשאול אותו מה קרה. התביישתי בזה שאני שוב לבד ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא להורים שלי. כשהם שאלו איך היה בבית ספר אמרתי להם "בסדר". אבל היה הכל ההיפך מבסדר. היה לי רע. הייתי לבד. כך השנים עברו ונשארתי לבד. חושב לעצמי כמה קשה ועצוב זה להיות ילד. בזמן הפנוי (והיה לי הרבה זמן כזה) ולמדתי לבד לתכנת. נשאבתי לעולם המחשבים מתוך סקרנות ואהבה גדולה אבל גם מתוך צורך לעשות משהו לבדי.

השנים עברו, הכישורים החברתיים שלי היו בקרשים. נשארתי חנון מוזר ומחוצ'קן שמתעניין רק במחשבים. למדתי במגמת מחשבים בתיכון אורט גבעתיים. היו לי ציונים נמוכים. רק הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שהיו לי את המורים הכי גרועים בתולדות מערכת החינוך לדורותיה. בלי חברים ועם ציונים נמוכים, חשבתי שאני סתם עוד אחד. לא יוצלח. לא חכם. לא חברותי. לא כלום. לא הבנתי שזה יכול להשתנות. מבחינתי זה המצב וכך גם יהיה לנצח.

כעבור 35 שנה מצאתי כותב את עבודת הדוקטורט, זוכה להרצות ב-TED ומתכנן להשיק הספר בארה"ב. יום אחד אני מקבל את ההודעה הבאה מאורי:

It will be nice to meet you and talk about the good old days…

הייתי בשוק.

אורי? חבר שלי? מאיפה צצת עכשיו? בוודאי שאני רוצה להיפגש איתך! אני חייב לשאול למה? למה הפסקת להיות חבר שלי?… כך חשבתי לעצמי.

אורי גר עם משפחתו בארה"ב כבר שנים רבות. בהזדמנות הראשונה שבה טסתי להרצאה בניו-יורק, אורי בא לפגוש אותי. ביום בו נפגשנו, הוא הגיע כאורח להקשיב לי מרצה. בהרצאה אני תמיד מציג את עצמי ומתייחס לכך שהייתי ילד חנון בלי חברים. בשלב הזה לא ידעתי שאורי מקשיב בשורה האחרונה ומתחיל לבכות. הוא הבין פתאום שהוא היה החבר היחיד שלי.

אחרי ההרצאה, ישבנו בבית קפה לשיחה ארוכה אל תוך הלילה. אורי סיפר לי שהוא התחיל להיות חבר שלי כי הוא הגיע לבית הספר באמצע השנה ואני הייתי הילד היחיד בלי חברים לכן היה לו קל להיות חבר שלי. כעבור כמה שנים, החברים האחרים בכיתה התעקשו שאם הוא ימשיך להיות חבר שלי, הם יפסיקו להיות חברים שלו. אז הוא הצטרף לחרם וניתק איתי כל קשר. בלי שהוא מבין שאני נשאר לגמרי לבד.

ישבנו יחד. אורי הסביר ואז ביקש סליחה. איזו מילה חזקה.

בכינו.

האמת היא שגם עכשיו שאני נזכר ברגע הזה, תוך כדי שאני יושב במחלקת עסקים אי שם מעל אירופה, הדמעות זולגות.

הנה קטע מהשיחה שצולמה (ועל כך תודה ענקית לדני דויטש, יונתן ניר ודני מנקין):

כמובן שסלחתי ומאז אנחנו חברים טובים. כמה טובים? קשה לתאר את זה במילים. לפעמים צריך להפסיד משהו כדי להעריך אותו. ורק שנינו יודעים להעריך את מה שהפסדנו.

אורי גר עם משפחתו המקסימה באריזונה הרחוקה. יש לו קריירה מפוארת ומוצלחת מאוד בתחום אבטחת מידע עם התמחות בזיהוי מקרים של הונאות ברשת.

הוא הקים עמותה נפלאה שנקראת Ball To All. העמותה מחלקת כדורי רגל לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות ולשחק כדורגל. ארגון שמבוסס כולו על התנדבות של שגרירים בכל העולם שמזהים איזורים של עוני ומצוקה ומחלקים לילדים כדורגל. זה קורה באפריקה, בישובים ערביים ובאיזורים מוכי פליטים. הנה תמונה של אורי עם שמעון פרס ובנו המקסים, דן אחרי שסיכמו על שיתוף פעולה עם מרכז פרס לשלום.

 

14517486_1232074843501248_5129129069130759106_n (480x640)

העמותה מקיימת מידי שנה אירוע לגיוס תרומות. כך גם השנה. והנה יום אחד אני מקבל את המייל הזה ממנו:

I had Michael Phelps cancel (as the keynote speaker) and you are the first person I thought to invite…

אתם מבינים? מייקל פלפס היה אמור להיות המרצה באירוע. הוא ביטל ואורי שואל אם אסכים לבוא ולהיות המרצה באירוע?

כמעט והתעלפתי.

לפני 4 ימים ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי נרגש בדרכי ל-24 שעות בסקוטסדייל אריזונה.

בערב האירוע ביתו של אורי התמלא באורחים, תורמים, מקורבים ומתנדבים. חלקם הגיעו בטיסה ממדינות שונות ברחבי ארה"ב והיה גם אחד שטס 17 שעות ועמד משקשק ברחבת הדשא בחוץ. נזכרתי בימים שבהם היינו נכנסים לנגן בחדר הקטן של מיכה. מה הייתי נותן כדי לחזור רק לדקה אחת לימים ההם. רק לדקה אחת. הייתי אומר לילד שבי שאלה הרגעים הנדירים היפים ביותר בילדות שלי. רגעים שעומדים להסתיים, אז כדאי להעריך אותם כל עוד הם קורים. טוב. שוב הדמעות מתחילות לרדת… מזל שמחלקים במטוס הרבה מפיות…

הערב התחיל. אורי הציג אותי כמרצה מומחה בתחום חכמת ההמונים בלי אף מילה על החברות שלנו. באתי להעביר הרצאה על נושא מעניין והמשתתפים היו מלאי סקרנות ועניין.

ההרצאה עברה נפלא. הקהל התעניין, צחק, שאל ובכלל, היתה אווירה קסומה.

IMG_0536 (640x190)

15304463_10154974982524245_9148613675717554361_o (394x640)

לקראת הסוף, הראתי לכולם את התמונה הישנה ההיא של אורי ושלי ושאלתי אותם, האם למישהו יש מושג מי היה החבר שסיפרתי עליו בתחילת ההרצאה?

ואז זה קרה. הרגע בשבילו טסתי חצי עולם. סיפרתי להם הכל. סיפרתי על החברות שהיתה לנו, על החרם, על בקשת הסליחה ועל הקשר יוצא הדופן שנרקם מאז. אמרתי להם שאני מרגיש היום שאורי הוא הרבה יותר מחבר. הוא קצת מלאך ששומר עלי ומציע עזרה בכל מה שאני עושה.

הערב הסתיים עם תגובות נפלאות. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים אחרי הרצאה. חתמתי בשמחה על הספר שלי שהם קיבלו במתנה. והתחבקתי עוד.

20161203_195805 (640x360)

IMG_0541 (640x372)

20161203_202208 (640x360)

15349561_10155463242969908_1578230672674032138_n (611x351)

בסוף הערב, אחרי שהאורחים עזבו (ותרמו סכום ששבר את כל שיאי התרומות לעמותה באירועים הקודמים), נזכרנו שוב בימים ההם שבהם היינו בני 8-9, נכנסים לחדר הקטן ומנגנים.

ואז אורי בא ואמר – ייאלה. הגיע הזמן לנגן. הוא הוביל אותי לחדר מוסיקה קטן בקצה הבית שבו יש כלי נגינה.

אורי הושיט יד לגיטרה ואני התיישבתי ליד הפסנתר החשמלי. התחלנו לנגן. הזמן כאילו עצר מלכת. היינו שוב שני ילדים, שני חברים שמנגנים ונהנים ביחד.

20161203_221832 (640x360)

הערב נגמר. המעגל נסגר.

חזרתי הביתה עמוס בחוויות אבל גם עם כדורגל אחד. מתנה מאורי לבן שלי בן ה-8, הגיל שבו הייתי כשהסיפור הזה התרחש.

ואיך קוראים לבן שלי?…

אורי.

אוריש לי

כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנה מההרצאות בחו"ל. כל הרצאה היא הרפתקה מיוחדת במינה. חבר אחר, ערן, הציע שאפנה אליכם בהצעה שתמליצו על ההרצאה שלי למכרים שלכם בחו"ל. הוא אמר "כמו שסוכן לוקח עמלה נאה, למה לא לתת עמלה דומה לחברים שיובילו להזמנת הרצאה בחו"ל?". אז הנה אני מנסה. אתם מוזמנים לפנות אלי בפרטי אם זה מעניין אתכם.

לסיום, כמה תובנות –

אז אם פגעתם פעם במישהו וזה לא הגיע לו, תעשו לי טובה, גם אם זה קרה לפני 40 שנה, חפשו אותו ובקשו ממנו סליחה. לסליחה יש כוחות על. היא מרפאת פצעים ומביאה כל כך הרבה אהבה.

אם מישהו פגע בכם והוא חוזר לבקש מכם סליחה, נסו לפנות בלבכם מקום למחילה. הלב שלכם יגדל.

ואם יש לכם ילדים, אני חייב לבקש מכם עוד משהו. תבדקו כל הזמן שלא עושים עליהם חרם. הטלפונים החכמים הפכו להיות כלי נשק חזק יותר מכל מטוס או צוללת. הילדים מתכתבים ב-SnapChat בלי שיש לנו ההורים מושג מה קורה שם (כל ההתכתבות נמחקת). היום הרבה יותר קל לעשות חרם מאשר פעם.

ואם אתם רוצים לעשות מעשה קטן וטוב, כנסו לאתר העמותה http://www.balltoall.org/ ותתרמו. כל 10$ שתתרמו הופכים לכדורגל אחד שנשלח לילדים שעבורם הכדור הוא ההזדמנות היחידה לשחק, לצחוק ולחלום על עתיד טוב יותר.  

ולאורי חבר שלי. אורי יקר. אני מקווה שאתה יודע כמה אני אוהב אותך ויודע להעריך את החברות ביננו. תודה על כל מה שאתה עושה.

20161203_092511 (640x360)

 

נכתב בתאריך 16/11/2016 בשעה 9:53 מאת ליאור

חזרתי מביקור קצר בלונדון לרגל הרצאה שהעברתי בועידה של חברת Earnix לבכירים בחברות פיננסיות גדולות שהגיעו מ-23 מדינות באירופה וארה"ב.

לפני ההרצאה, הקשבתי להרצאות אחרות ואני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות מתוך אחת ההרצאות הנפלאות ששמעתי.

ההרצאה היתה של ג'ייסון סטוקווד, מנכ"ל ענקית הביטוח Simply Business, חברת הביטוח הגדולה באנגליה. החברה זוכה שנה אחר שנה במקום הראשון בדירוג החברות שהכי טוב לעבוד בהם באנגליה.

בדומה ל-Zappos האמריקאית, גם ב-Simply Business עושים מאמצים רבים כדי לגרום לעובדים להיות מאושרים. ג'ייסון שיתף בהרצאה את מה שהוא למד ומה שהוא מנסה ליישם כדי לספר את מידת האושר של עובדיו.

נגיע לנוסחה עוד מעט. בינתיים הנה כמה נתונים מעניינים שהוא הציג.

85% מהאנשים שעובדים כשכירים בארגונים לא אוהבים את העבודה שלהם.

אני סקרן לדעת מה התשובה שלכם לשאלה הזאת?…

לא די בכך שרוב האנשים לא אוהבים את העבודה שלהם, בשנים הבאות מקצועות רבים יוחלפו ע"י רובוטים ובינה מלאכותית.

סטוקווד הציג טבלה מרתקת שפורסמה בגיליון מיוחד על ה-Economist וכותרתה "הסיכוי שרובוטים יחליפו את המקצוע שלכם ב-20 השנים הבאות".

earnix0

לפי הטבלה הזאת, אם אתם חולמים על קריירה בטלמרקטינג או בראיית חשבון, תחשבו שוב…  מצד שני, רופאי שיניים ומרפאים בעיסוק ישמרו על המקצוע שלהם שנים רבות.

אז מה מאפיין את האנשים שאוהבים את העבודה שלהם? האם אפשר לבטא את המאפיינים האלה בנוסחה?

לדעת סטוקווד זה אפשרי והוא אף הציג את הנוסחה שלו לאושר. לא מדובר במחקר מדעי אלה בייצוג גרפי המבוסס על דעתו האישית ועדיין מדובר בגרף מעניין שגרם לי לחשוב.

אז הנה הנוסחה לאושר עפ"י ג'ייסון סטוקווד:

earnix2

earnix3

הסבר: ציר Y מתאר את מידת העניין, ציר X את הזמן. לפי סטוקווד, יש שלושה גורמים עיקריים לאושר של בני אדם (p + h + g): מראה חיצוני, חוש הומור ואינטיליגנציה וגורם אחד מרכזי שמקטין את מידת האושר (i) – כמות ההרגלים המעצבנים.

אפשר ליישם את הרעיון הזה גם בזוגיות. הנוסחה לאושר במערכת יחסים היא:

earnix4

אחת המסקנות המתבקשות היא שאולי היא בנוסף ל- "השקיעה בזוגיות", דרך יעילה להעלאת מידת האושר היא לחשוב על דרכים להקטין או לקבל עזרה בכל הסידורים המעצבנים שיש לנו בחיי היום יום.

עד כאן מה שלמדתי בהרצאתו הנפלאה של סטוקווד. אחרי שהקשבתי לעוד כמה הרצאות, במהלך ארוחת ערב חגיגית העברתי את ההרצאה שלי לקהל הנפלא. 

twobytwo_Earnix_Summit_2016-32

זוגתי התלוותה אלי לנסיעה ובזמנים שלא הרצתי, בילינו יחד. הנה כמה טיפים מאיתנו. לא מדובר באטרקציות התיירותיות המוכרות אלה דברים מיוחדים שבחרנו לעשות בקפידה.

בשנים האחרונות נפרסו בלונדון המון מסלולי אופניים ונקודות להשכרה במחיר זול (בדומה לתל-אופן). אם מזג האויר מאפשר זאת, אין כמו טיול אופניים. המסלול יכול להתחיל בצפייה באומנות רחוב וגרפיטי בשכונת Shoreditch דרך גדות התמזה, גשר London Bridge ומרכז לונדון. אפשר לקנות מצרכים בדרך ולעשות פיקניק בשלכת ב-Hide Park.

earnix5

עוד כמה טיפים (נכון לסוף 2016):

חנות ספרים עתיקים מעוררת השראה – Maggs (ליד Green Park).

מסעדה כיפית – The Duck & Rice (להזמין כמובן את ה-Duck).

קומדיית מצבים מצחיקה – The Comedy About a Bank Robbery

עד כאן מלונדון. תודה רבה לחברים מ-Earnix על ההזמנה להציג בכנס שלהם.

נכתב בתאריך 18/10/2016 בשעה 11:49 מאת ליאור

לפני כמה ימים חזרתי מחופשה משפחתית נפלאה על סיפון הספינה החדשה והגדולה בעולם, Harmony of the Seas. זאת ההפלגה הראשונה שלנו ורוב האנשים שאני מכיר מעולם לא הפליגו על ספינה גדולה. לכן החלטתי לשתף אתכם במה שקורה על ספינה כזאת ובכמה תובנות.

מי שמכיר אותי יודע שאני מאמין ביצירת חוויות (להבדיל מרכישת מוצרים). לכן, כאשר איילה זוגתי ואני שמענו על השקת הספינה הגדולה בעולם, החלטנו שזאת הזדמנות מצוינת לחוויה מיוחדת.

סיפרנו לילדים שאנחנו נוסעים לחופשה רגועה ביוון. בשדה התעופה, רגע לפני מסירת המזוודות, סיפרנו לילדים שיש שינוי קטן בתוכנית ואנחנו טסים לברצלונה להפלגה. כך הם נראו ברגע שבו הם קיבלו את הבשורה.

20161009_064831(1) (640x360)

Harmony of the Seas הושקה לפני ארבעה חודשים. הגודל שלה כפול מעזריאלי. יש בה 18 קומות והיא יכולה להכיל כ-9,000 אורחים ואנשי צוות. מדובר בעיר על המים שכוללת עשרות מסעדות, בריכות, מגלשות מים, אולמות קולנוע, תיאטרון, מגרש כדורסל, אולם החלקה על הקרח ועוד ועוד.

harmony (640x351)

אבל מבחינתי האטרקציה העיקרית נמצאת כשמסתכלים החוצה. ים כחול אינסופי, זריחות ושקיעות מדהימות, רעש הגלים ורוח נעימה. הנה כמה תמונות (את כולן צילמתי עם הטלפון).

20161011_074828 (640x360)

20161015_185442 (640x350)

20161015_125721 (640x360)

20161012_074921 (640x360)

20161011_182039 (640x360)

מבחינת הדיאטנית שלי מדובר באירוע קשה. האוכל למבוגרים ברמה של מסעדות טובות והילדים חגגו עם כמויות אינסופיות של כל מה שהם אוהבים. כולל מכונת גלידה לשימוש חופשי. אספי שלנו לא זז ממנה…

20161012_164723 (640x360)

השילוב בין נוף יפהפה ואוכל מעולה לא מבשר טובות. לפחות לא לדיאטנית.

20161010_090059 (640x360)

אחרי כל האוכל, ניסינו לשמור על כושר. יש מסלול ריצה שמקיף את הספינה ואורך סיבוב כ-800 מטר. אבל האטרקציה היא כמובן הנוף תוך כדי הריצה…

20161015_124538 (640x360)

ויש גם שלטים להגברת המוטיבציה…

20161015_125621 (640x360)

חדר כושר ענק עם כל המכשירים האפשריים. כולל חדר נפרד לשיעורי ספינינג…

20161015_130816 (640x360)

הנה הקפטן של הספינה (זוכרים אם קפטן סטובינג?). שאלתי אותו איזה דברים בלתי צפויים קרו לו ולצוות תוך כדי ההפלגות. הוא סיפר על נוסעת מבוגרת שהשיניים התותבות שלה נפלו בטעות לאסלה ואז היא הורידה את המיים. הנוסעת שאלה אם הם יכולים למצוא את השיניים שלה. הקפטן הציע להביא אותה לרופא שיניים בנמל הקרוב אבל היא התעקשה. בשלב הזה קראו לשרברב הראשי שהצליח לאתר את השיניים בביוב המרכזי (יש בספינה צנרת באורך 240 ק"מ). הם שטפו את השיניים והחזירו לנוסעת שהכניסה אותם לפה בשמחה גדולה. יאק….

20161015_112530_HDR (640x360)

עוד הוא סיפר על הטכנולוגיות החדשות בספינה. המים והפסולת בספינה ממוחזרים בצורה מלאה כולל מתקן טיהור שפכים שהופך מים אפורים למי שתייה. הפסולת המוצקה שנשארת נשרפת כך שהספינה לא משאירה בים פסולת מכל סוג.

בקרקעית הספינה יש מתקן שמשחרר בועות אוויר קטנות על מנת להקטין את החיכוך עם המים ולהפוך ולביא לניצולת גבוהה יותר תוך כדי השיט.

יש אינטרנט מהיר בכל מקום (צריך לקנות חבילה בתשלום נוסף). שימושי במיוחד לשיחות באמצעות Whatsapp עם הילדים כשהם נמצאים לבד ברחבי הספינה.

עוד כמה פרטים לגבי הספינה – היא שוקלת 227 אלף טון, יש בה 6 גנרטורים שמספקים 92MW כל אחד, היא כוללת מייצבים מיוחדים נגד זעזועים, היא מסוגלת לייצר 4100 טון מיים נקיים ביממה, יש בה מעל 10,000 צמחים ו-52 עצים. יש בספינה 22 שפים ו-222 טבחים. בשבוע ממוצע נאכלים 18,000 פיצות ו-32,000 ליטר גלידה.

מידי יום מצאנו את עצמנו מתבוננים בפליאה באיזורים שונים בספינה תוך כדי שאנחנו אומרים לעצמנו "לא יאומן".

יום אחד מאיה שלנו השתעלה שיעול טורדני. אז גילינו שיש בספינה חצי בית חולים עם 3 רופאים, 10 חדרי אישפוז, מתקן צילום רנטגן ועוד.

20161013_185148 (640x360)

ועוד לא דיברנו על כך שכמעט כל יום עוגנים בנמל אחר ויוצאים לטייל. כך טיילנו בפאלמה, מרסיי, נאפולי, רומא ועיירות חוף מקסימות באיזור La Spezia (היפה מכולן – Riomaggiore).

מבחינת העלויות, לא מדובר בחופשה זולה אבל גם לא הרבה יותר יקרה מחופשה מקבילה בבתי מלון. המחיר מושפע כמובן מסוג החדרים ולא לשכוח את הטיסות. עלות לאדם בחדר פשוט (ללא חלון) בסביבות 1,000$ ל-7 ימים. הילדים שלנו לדוגמא ישנו בחדר ללא חלון וגילו שיש להם חלון וירטואלי. זה מסך שמקרין בלייב את מה שקורה בחוץ. כלומר, תוך כדי הפלגה רואים את הגלים מחוץ לספינה. כך זה נראה…

20161015_113412 (640x360)

אי אפשר בלי כמה טיפים למי ששוקל להצטרף להפלגה כזאת –

אתר Cruise Critic פרסם לאחרונה את הדירוג של ההפלגות הטובות ביותר בעולם – הנה לינק.

החבילות שמוכרים סוכני נסיעות (ולאחרונה גם אל-על) יקרות. כדאי לבדוק הזמנה ישירות.

סוכני המכירות מוכרים חבילות עם 2 לילות לפני ההפלגה. זה מייקר ולא בטוח שהכרחי. אנחנו טסנו בטיסה סדירה באותו יום של ההפלגה עם טווח בטחון של 5 שעות. לקחנו בחשבון שאם יהיה איחור גדול מזה, נטוס 45 דקות מברצלונה לפלמה ונצטרף לספינה למחרת. הגענו בלי בעיה.

במהלך ההפלגה השארנו טיפים לאנשי צוות. בסוף גילינו שיש חיוב אוטומאטי של 13 יורו לאדם ליום עבור שירות.

יש גם חסרונות בהפלגה כזאת – הספינה עמוסה ויש זמנים בהם מרגישים את הצפיפות (יש איזורים נפרדים למבוגרים בלבד בהם פחות צפוץ ובעיקר שקט), הספינה מאוד יציבה ואנחנו לא הרגשנו בחילות אבל מי שסובל ממחלת ים אולי יהיה רגיש יותר וכמובן לא מדובר בחופשה זולה.

לסיום, הנה כמה תמונות שלנו בספינה ומחוצה לה.

זורקים מטבעות (640x360)\ \

20161015_180832 (640x361)

20161014_164414 (640x360)

20161013_152616 (640x360)

20161013_143334 (640x360)

20161012_183542 (640x360)

20161012_170456 (640x360)

20161011_181655 (640x360)

20161011_134618 (640x360)

20161011_123550 (640x360)

20161010_123458 (640x360)

20161010_122430 (640x361)