נכתב בתאריך 30/4/2018 בשעה 11:53 מאת ליאור

סרטון קצר בעקבות ביקור בארה"ב לפני 10 ימים לסדרת הרצאות.

נכתב בתאריך 10/4/2018 בשעה 8:10 מאת ליאור

לאחרונה לקחתי חלק באחד האירועים המשמעותיים והמרגשים ביותר שבהם התמזל מזלי לקח חלק. מדובר באירוע שהתקיים בחוות השומר בו הציגו בוגרי החווה הרצאות קצרות בהשראת TED. עבור רובם זאת היתה הפעם הראשונה בה הם עמדו על במה וסיפרו את סיפור חייהם.

קצת רקע: חוות השומר הוא בסיס צבאי יפהפה בגליל התחתון בו עוברים טירונות, חיילים עם קשיים. צה"ל קורא להם חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) והם ידועים יותר בכינוי "נערי רפול". הם מגיעים לחוות השומר אחרי שבמהלך חייהם רוב מי שהיה סביבם לא האמין בהם. לא ההורים. לא האחים. לא החברים. לא המורים. אחרי שהרשויות שאמורות לסייע להם כמו משרד החינוך והרווחה נכשלות (למרות מאמצים רבים), מגיע הצבא ועושה מעשה מופלא שמציל, ממש ככה, נפשות של צעירים רבים כל כך.

במרכז הבסיס ניצבת חומה ועליה הכיתוב "בזכות האמונה באדם" – הסיסמא שמלווה את כל מי שנמצא במקום הזה, יום יום, שעה שעה. זאת לא רק סיסמא אלא המהות של המקום שמנסה להראות למתגייסים הצעירים – חלקם מגיע עם תיקים פליליים, חלקם מרקע של אלימות ועוני – שהם מסוגלים להצליח ויש מי שמאמין בהם.

בחודש שעבר הגעתי לחוות השומר אחרי חודשים ארוכים של הכנות, נרגש לקראת האירוע.

האירוע נפתח בגרסה מרגשת מאוד לסרט "אלא החיים שלנו" (מומלץ לצפות עד הסוף).

 

המרצה הראשון היה טוביה פנחסוביץ'.

טוביה נולד בירושלים למשפחה חרדית. בגיל 12 החליט לחזור בשאלה וברח מהבית. כשפגשתי את טוביה לראשונה, שאלתי אותו "תגיד, יש החלטה כלשהי שאתה מתחרט עליה?" הוא חייך וענה "אני לא מתחרט על שום דבר". היא סיפר לי איך הוא מוצא את הדבר הטוב בכל החלטה שקיבל וחי חיים מלאי משמעות ואושר. היום טוביה מדריך ניווט ביחידת דובדבן. הוא סיים את ההרצאה שלו במשפט המפורסם: "אולי עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי אבל גם עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי".

 

המרצה הבאה היתה נטלי ספירו

בתחילת הרצאה נטלי החזיקה בידה צנצנת פלסטיק וסיפרה איך מאלפים פרעושים: מכניסים פרעושים לצנצנת שקופה. בהתחלה הפרעושים קופצים וחוטפים מכה בראש. קופצים שוב, מקבלים עוד מכה. כך הם ממשיכים לקפוץ עד שהם לומדים עד איזה גובה הם יכולים לקפוץ בלי לקבל מכה. מאותו הרגע הם יקפצו לגובה הזה לאורך כל ימי חייהם.

היא המשיכה וסיפרה איך בגיל 8 נסעה ברכב עם אמא שלה שהיתה בהריון ועם אחיה. ואז, ברגע אחד, חייהם השתנו. ממשפחה רגילה הפכו למשפחה במצוקה בעקבות תאונת דרכים קשה שעברו. נטלי מצאה משמעות בכל הקשיים ונלחמה להגיע לשרת כמפקדת בחוות השומר והרגישה הזדהות עם רבים מהחיילים שנמצאים שם.

אחרי שהשתחררה, היא הופתעה לשמוע שאחרי הצבא אף אחד לא באמת דואג ומלווה את החיילים בהמשך דרכם באזרחות. לכן היא החליטה לעשות מעשה והקימה יחד עם ענבל אלישע את עמותת "עמית לדרך" שמלווה ומעצימה חיילי איתן משוחררים.

בסוף ההרצאה היא חזרה להחזיק את הצנצנת, הסירה את המכסה, ואיחלה לכולם לפרוץ את תקרת הזכוכית ולקפוץ כמה שיותר גבוה בחיים. אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה לאחרונה בחדשות סוף השבוע על נטלי והעמותה שהקימה – לינק.

 

המרצה הבא היה שמואל בן זכריה

שמואל נולד בירושלים למשפחה חרדית. אביו נפצע במלחמת שלום הגליל והפך לנכה צה"ל. החל מגיל 14 הוא עבד כדי לפרנס את המשפחה. הוא סיפר בהרצאה איך כל שנה הוא חוסך כדי לממן חופשה משפחתית באילת "כי אם אני לא אקח אותם לחופש, אף אחד אחר לא יעשה את זה". העבודה באה על חשבון לימודים וכך הוא מצא את עצמו נושר מהלימודים ובגיל 18 מתגייס לחוות השומר.

אחרי שהשתחרר, עמותת "עמית לדרך" הכירה לו מנטור שמלווה ומדריך אותו בחייו האזרחיים. שמואל סיפר איך המנטור דחף אותו לחזור ללימודים. העיניים שלו נצצו כאשר סיפר כיצד כל חייו נכשל בלימודים, עכשיו, אחרי שחזר ללמוד, הוא קיבל בבחינה במתמטיקה ציון 100. היא סיפר איך אחרי שנים שהוא דאג רק לאחרים הוא הבין שהוא צריך לדאוג גם לעצמו. בסוף ההרצאה הוא קרא לכולם לא לוותר לעצמם.

לאחר עלתה לבמה להקת חיל החינוך אחד מחיילי החווה, שגיא שאטה, והם שרו יחד את השיר "לפני שייגמר" (לא לפחד) של עידן רייכל. הקהל יצא מגדרו מהתלהבות.

 

הבא בתור היה ברק ביטון.

ברק גדל בשכונת יד אליהו. הסביבה בה גדל עודדה אותו להשתמט משירות צבאי ואף אחד לא האמין שיצא ממנו משהו. כשהתגייס שלחו אותו לחוות השומר וסימנו בתיקו האישי שיש לו קשיי הסתגלות רבים (ציון קה"ס גבוה). כמו רבים אחרים בחווה, גם המפקדת שלו היתה האדם הראשון שהאמין בו. זה היה הרגע שבו הוא התחיל להאמין בעצמו והתחיל להצטיין בכל מה שעשה.

כשהחליט שהוא רוצה לצאת לקורס קצינים הוא המתין למיון האחרון לפני קורס הקצינים. שבוע לפני המיונים הודיעו לו שהוא לא יוכל לעבור אותם כי יש לו בתיק האישי קה"ס גבוה ורק קב"ן (קצין בריאות נפש) יכול להוריד את זה.

אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לפגוש קב"נית. הוא היה בטוח שהיא תשמע על המוטיבציה והמהפך שעשה ומיד תיתן לו את ברכת הדרך לקורס קצינים. לתדהמתו, היא אמרה: "גם אם הייתי רוצה, אני לא יכולה לבטל את סעיף ה-קה"ס שלך. שינוי אפשרי רק אחרי שלושה חודשים שבהם תהיה בתקופת מבחן בבסיס אחר. אני מצטערת אבל זה לא אפשרי עכשיו".

בשלב הזה שבו רבים אולי היו בוחרים אולי לוותר לעצמם, ברק לא וויתר וענה לה: "תני לי רק עוד 10 דקות מזמנך. אני אספר לך מה עבר עלי בחיים. אם בסוף תחליטי שאי אפשר לעשות כלום, אני אצא ואניח לך". בסוף אותם 10 דקות שניהם ישבו בחדר בוכים. היא יצאה להתייעץ עם המפקדת שלה, חזרה ואמרה לו: "מעולם לא עשינו את זה. אנחנו מורידים לך את סעיף קשיי ההסתגלות ואתה מוזמן להמשיך לקורס קצינים".

לימים, ברק חזר לחוות השומר, הפעם כקצין. היום סרן ברק ביטון הוא קצין כושר קרבי בביה"ס ללוחמה בטרור. הנה קישור לכתבה על ברק בחדשות השבת.

הוא סיים את הרצאתו בסיפור על האחות שכתבה את הספר "חמשת החרטות של אנשים לפני המוות". הוא ציטט את החרטה שהיתה במקום הראשון: "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות".

 

אחריו דיבר מיכאל בן שטרית

מיכאל נולד וגדל בטבריה. מגיל 15 פרנס את עצמו כעובד מוסך ואף הסתבך עם החוק. הוא התגייס כנער מקא"ם וחייו השתנו כאשר גם המפקדת שלו אמרה לו שהיא מאמינה בו.

מיכאל סיפר איך אחרי הצבא הפך להיות נהג משאית. יום אחד כאשר נסע בדרכים, הוא ראה שלט ליד מכללת אחווה עם פרסומת ללימודים. ברגע אחד הוא החליט להירשם ללימודים ושינה את מסלול חייו. הוא המשיך ללמוד באוניברסיטה והפך להיות המנהל המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס במודיעין. היום הוא אחד מאנשי החינוך הבולטים בארץ.

אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה עליו בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין – לינק.

 

אחרון חביב דיבר ישראל פרץ.

ישראל סיפר איך עזב את הבית בגיל 13 וחי שנתיים ברחוב. הוא סיפר איך יצר ההישרדות מוביל צעירים חסרי בית לחפש אוכל בפחי זבל מתחת לאולמות אירועים, איך מוצאים חדרי מדרגות לישון בהם ואיך מנסים לשרוד כשאין מי שיאמין בך.

הוא המשיך לנסות ולשרוד במוסדות שונים עד שתגייס. אז הוא נשלח לטירונות בחוות השומר. ביום ההרצאה, הוא אמר לי "חכה רגע, אני רוצה להראות לך משהו". הוא הוציא בהתרגשות מכתב שכתבה המפקדת שלו.

מהרגע הזה הוא התחיל להאמין בעצמו והפך להיות חייל למופת. מאז ישראל מתקדם ומצליח בכל מה שהוא בוחר לעשות. היום הוא נהג משאית ומנהל מחסן במחלבת יניר.

 

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". המשפט המפורסם של הרב קרליבך מסכם בצורה נפלאה את המשותף לכל ההרצאות. בחוות השומר נמצאים המבוגרים האלה שעבור רבים כל כך בחברה הישראלית הם הראשונים להאמין בהם. ובזכות האמונה הזאת, בזכות האמונה באדם, חייהם משתנים לבלי הכר.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל המרצים ולצוות המופלא של חוות השומר בראשות סא"ל סמואל בומנדיל שחלם יחד איתי על האירוע הזה והוביל את החלום למציאות. תודה שנתתם לי הזדמנות להכיר, ללוות ולאמן את המרצים הנפלאים ולהיות חלק מערב בלתי נשכח.

 

נכתב בתאריך 18/3/2018 בשעה 9:35 מאת ליאור

פיטר דיאמנדיס הוא אחד מהיזמים והעתידנים הבולטים בעולם. פגשתי אותו לראשונה ב-TED ולשמחתי בהמשך הוא הפך להיות תומך נלהב של ספרי המוח המשותף.

בשנת 2008 הוא ייסד את Singularity University ביחד עם העתידן ריי קורצוייל מתוך ציפייה והכנה לרגע בו מחשבים יהיו חכמים יותר מבני אדם. את נקודת הזמן הזאת הם מכנים הסינגולאריות שתשנה את עתיד האנושות בדרכים שקשה לדמיין.

לאחרונה פיטר פרסם מסמך עם תחזית ל-20 השנים הבאות על בסיס ההערכות שלו בשילוב קבוצה של 50 אנשים שאותם כינה "האנשים הכי חכמים שאני מכיר".

לפי דיאמנדיס וחבריו, בשנת 2030, בעוד 12 שנים בלבד, מחשבים יהיו אינטליגנטים כמו או יותר מבני אדם בכל תחום. כבר היום מחשבים חכמים יותר מבני אדם בתחומים צרים כמו בשח מט או בשאלות טריוויה. אבל בשנת 2030 התחזית היא שבינה מלאכותית תהיה חכמה יותר מאינטליגנציה אנושית.

12 שנים מהיום.

פריצת הדרך הזאת תוביל לאינספור חידושים שיובילו לכך שבשנת 2038, לפחות לפי פיטר דיאמנדיס, יגיע הרגע הסינגולרי בו חיי בני אדם ישתנו לבלי הכר וקשה לחזות ולדמיין כיצד ייראו.

תחזית מרתקת, מפחידה ומלהיבה בו זמנית.

ניתן להוריד את התחזית המלאה בקישור הזה

נכתב בתאריך 20/12/2017 בשעה 8:33 מאת ליאור

בעקבות הרצאה שהעברתי לאחרונה לסטודנטים צעירים שקיבלו מלגה של קרן מושל, קיבלתי את המייל המרגש הזה בו אחת הסטודנטיות שאלה אותי איך אפשר לשמר מוטיבציה לאורך זמן רב? ביקשתי את רשותה לשתף את מה שהיא כתבה לי ואת התשובה ששלחתי לה.
 

היי ליאור,
קוראים לי מאיה (שם בדוי) ואני סטודנטית שנה ג' להנדסה ביו רפואית.
השתתפתי בשבוע שעבר בכנס פתיחת שנה ורציתי להודות לך ממש על ההרצאה שלך- היה באמת מאוד מעניין ומעורר השראה.
אם להגיד את האמת, הגעתי לכנס כשאני די שבוזה מהלימודים. בשנה שעברה (בגלל קשיים אישיים ובלימודים) נכשלתי בכמה קורסים ונוצר מצב שבו התואר שלי נגרר לעוד שנה (5 שנים במקום 4) וכל הסיטואציה הזו גרמה לי לפקפק אם אני נמצאת בתואר הנכון עבורי. ואיכשהו בהרצאה הצלחת לשנות לי את ההרגשה הזו. יצאתי באמת מפוצצת באנרגיות ומוטיבציה להתגבר על הקשיים שנוצרו ולהצליח למרות זאת. ממש תחושה שהכל אפשרי ושרק צריך שאבחר מה אני רוצה לעשות. 
גם ממש גרמת לי לחשוב כששאלת אם יש לנו חלום. מה שהבנתי הוא שהרבה פעמים אני לא פועלת, לא מעזה לחשוב בגדול ומבטלת כל מחשבה בטענה שאין סיכוי. לרוב בגלל פחד כלכלי, פחד שיצחקו עלי כשאטעה או פשוט מחוסר ביטחון ואמונה עצמית.
רציתי לשאול אותך, איך בחרת את התחום שאתה עוסק בו? איך ידעת שזה מעניין אותך וזה מה שתרצה לעשות בחיים? (כששואלים אותי מה מעניין אותי ביו רפואה לא ישר עולה לי בראש אבל אין לי גם משהו אחר על הפרק)
וגם איך משמרים את הרגשת המוטיבציה הזאת? ביום ההרצאה הרגשתי שאני יכולה להזיז הרים והיום זה כבר דעך.
ההרצאה שלך ממש פתחה לי את העיניים וגרמה לי להתחיל תהליך מחשבתי עם עצמי (לגבי כל תחומי החיים),
עוד לא הגעתי למסקנות אבל לפחות אני בדרך לשם 🙂
תודה רבה,
מאיה.

 

הנה התשובה שלי.

שלום מאיה יקרה,
 

לגבי 2 השאלות שלך, יש לי תשובה פשוטה יחסית רק לשאלה הראשונה (התשובה פשוטה, הדרך לא קלה בכלל).
 
איך מצאתי את התחום שבו אני עוסק? כשהייתי ילד, הלכתי להרבה חוגים. שנאתי את רובם. הייתי בחוג טיסנאות, ג'ודו, כדורסל ועוד ועוד. העברתי את הזמן ובחלקם ממש סבלתי. ואז, בכיתה ח', הלכתי לחוג תכנות מחשבים. מייד בשיעור הראשון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. לעסוק במחשבים ובטכנולוגיות חדשות. כעבור שנים רבות, כאשר פרשתי מהיי-טק והתחלתי לימודי דוקטורט, ידעתי שאני רוצה לחקור נושאים שקשורים לטכנולוגיות חדשות ובאותן שנים צצו הרשתות החברתיות. אבל תהליך מציאת התחום היה ארוך ולקח שנתיים של קריאה, מחשבה, שיחות עם המנחה שלי ועוד. תוך כדי השנתיים קראתי את הספר
Wisdom of the Crowd ומייד ידעתי שזה התחום שאני רוצה לחקור.
 
אם עדיין לא מצאת את התחום שגורם לך לניצוץ בעיניים זה בסדר גמור. אל תוותרי על התואר ונסי לסיים בצורה הטובה ביותר האפשרית. את בתחילת דרכך המקצועית. כל עוד לא תוותרי לעצמך, תהי סקרנית, תתנסי בדברים חדשים, בסוף אני משוכנע שתמצאי את הדבר הזה שיגרום לפרפרים בבטן ואז תדעי שזה התחום שלך.
 
עכשיו אנסה לענות על השאלה השנייה, איך משמרים את הרגשת המוטיבציה? זאת שאלה קשה יותר והאמת היא שגם אני מתלבט בה לעיתים קרובות. יש תקופות שבהם השגרה משתלטת על סדר היום, ואני מוצא את עצמי עובר ממשימה למשימה שאני צריך לעשות. יש תקופות שבהם בעקבות חולשה פיסית, מחלה או סתם שחיקה, האנרגיות יורדות. אני לא בטוח שיש לי עצה שיכולה להתאים לך כי זה מאוד אישי. אבל ברשותך אספר לך מה אני עושה במקרים כאלה ואולי זה יציף כמה מחשבות ורעיונות שמתאימים לך.
 
ראשית, אני משתדל להיות מודע למצבי הרוח ולא לתת למצבים כאלה להמשך בלי שאני מנסה לעשות מעשה כלשהו. יש הרבה דברים שאני בוחר לעשות באופן ספונטאני ואת חלקם אני מתכנן מראש.
 
חלק מהעבודה שלי היא כתיבה. בין אם מדובר במאמר אקדמי, פוסט בבלוג או כתיבת ספר. לכתוב אפשר בכל מקום. אז אני מנצל הזדמנויות שיש בעקבות פגישות או אפילו מטלות, ויוצא למקומות שמעוררים בי השראה. כך לדוגמא לפני שבועיים הייתי צריך לעבור בחינה בבניין של משרד התחבורה שנמצא מול חניון רידינג בת"א. הגעתי בבוקר, מצאתי חנייה בחניון (מי היה מאמין שיש עוד חניונים בחינם בת"א), סיימתי את הבחינה ושכרתי זוג אופניים (17 שקל בתל אופן). יצאתי עם הלפטופ שלי בתיק גב למסע מנמל תל אביב עד יפו. עצרתי כל פעם במקום אחר, פתחתי את הלפטופ, וכתבתי. מזג האויר עכשיו נפלא, הטיילת מלאה תיירים ורעש הגלים פשוט נפלא. עבורי כל ביקור בים (במיוחד בשקיעות) זאת זריקת אנרגיה. אז אני דואג לעשות את זה לפחות פעמיים בשבוע.
 
יש דברים שאני מתכנן מראש לשבירת השגרה ואני בטוח שהם ימלאו לי מצברי המוטיבציה לתקופה ארוכה. כך לדוגמא כל שנה אני משריין זמן לצפות בשידורים החיים מתוך כנס
TED העולמי שנמשך 5 ימים (קישור לפרטים). דבר נוסף שאני עושה הוא לנצל הזדמנויות לזמן איכות עם אישתי, הילדים או החברים הטובים שלי. בקרוב יש לי הרצאה בים המלח אז מייד הזמנתי את 2 החברים הכי טובים שלי ללילה משותף בים המלח.
 
לפעמים ההשראה מגיעה מדברים הכי פשוטים. לדגדג את אספי, הבן הקטן שלי. לצפות יחד עם הבן האמצעי שלי, אורי, במסטר-שף (לדלג על הפרסומות והתוכן השיווקי ככל האפשר) ולהחליט איזה מנות נבשל יחד ביום שישי. לצחוק על הבת הגדולה שלי, מאיה, שהג'ינס שלה קרוע (אני לא מבין למה ג'ינס חדש חייב להיות קרוע!).
 

לפעמים השראה מגיעה משיחות עם אנשים מעניינים. היתה לי שיחה נפלאה לאחרונה עם שומר מקסים בחניון שהסכים שאחנה במקום שמור לכמה רגעים. מכל אחד אפשר ללמוד. לפעמים השיחות הם עם אנשים שאני מעריך מאוד. כך לדוגמא יצאתי לטיול רגלי ושיחה מעוררת השראה עם יובל נח הררי והכלב שלו. בקרוב אני נפגש עם אדיר מילר ללמוד ממנו על הומור (מתרגש מאוד לקראת המפגש הזה).
 
דבר אחד בטוח,  תחושת המוטיבציה שלנו עולה ויורדת כל הזמן. קצת כמו סוללה בטלפון הנייד. התפקיד שלנו הוא לטעון את הסוללה כל פעם מחדש ואז לנצל אותה כדי להגשים את היעדים והחלומות שלנו.
 
שיהיה לך המון בהצלחה בלימודים ובכלל, בהמשך דרכך בחיים. אני מאחל לך שלא תוותרי לעצמך עד שתמצאי את מה שהכי מעניין אותך לעשות בחיים האלה. אל תוותרי על החלומות שלך.

 

 

הנה קישור להסבר על ההרצאות שאני מעביר לבני ונוער וצעירים.

נכתב בתאריך 13/11/2017 בשעה 10:30 מאת ליאור

אחד הדברים שהופכים הרצאה טובה להרצאה שגורמת לאנשים להגיד WOW זה הפעלה מפתיעה ויוצאת דופן. הפעלה שמסייעת להעביר מסר בצורה מיוחדת ומרגשת.

במטרה להעביר את הנושא חכמת ההמונים בצורה טובה, כל הרצאה שאני מעביר כוללת הדגמה והפעלה של המשתתפים. אני שואל את המשתתפים שאלה שקשורה להערכת

ההרצאה שהעברתי ב-TED התפרסמה בין היתר בזכות כך שהעלתי שור אמיתי לבמה ושאלתי את המשתתפים כמה הוא שוקל (הממוצע היה בדיוק משקל השור).

???????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

בהרצאות שאני מעביר, יש תמיד הפעלה. הנה תיאור ההפעלה הבסיסית בכל הרצאה: אני מציג למשתתפים את התמונה המפורסמת של הצלם ספנסר טוניק שצולמה בים המלח ושואל את המשתתפים כמה אנשים לדעתם מופיעים בתמונה. אני מחלק את התשובות לטווחים (בין 100 ל-300, בין 300 ל-500 וכו') ומראה כיצד הממוצע של ההערכות שלהם דומה למספר האנשים שמופיעים בתמונה.

הנה כמה דוגמאות להפעלות שקיימתי לאורך השנים ואשר יכולות לתת לכם תחושה איזה סוג של דברים אפשר לעשות…

ראשית, אם יש לכם אפשרות להביא שור, אני תמיד שמח לשחזר את הניסוי שערכתי ב-TED. הנה לדוגמא שור שעלה איתי לבמה בהרצאה להנהלת Fidelity בבוסטון.

שור (660x371)

היתה גם הרצאה שבה לא הצליחו להביא שור. אז החליטו להביא עז…

עז (660x635)

אפשר גם לשאול מה האורך של הנחש (3.55 מטר והממוצע היה 3.6 מטר).

ניסוי עם שור או בעל חיים אחר זה גימיק נחמד אבל העוצמה של חכמת ההמונים באה לידי ביטוי בעיקר בשאלות לא כמותיות לפתרון בעיות קשות. הנה דוגמא לניסוי באירוע של חברה אמריקאית גדולה שעוסקת בניהול ציי רכב שבו המשתתפים נשאלו כיצד ניתן להקטין את עלויות צי הרכב.

 

בהרצאה אחרת באמפי פארק רעננה מול 2,000 משתתפים, שחררנו כ-120 יונים שעפו מעל הקהל. שאלתי את המשתתפים כמה יונים הם ראו.

יונים (660x439)

הנה התוצאה:

ההפעלה לא חייבת לכלול בעלי חיים. בהרצאה ללקוחות היוקרה של מרצדס, שאלנו את הקהל כמה שוקל הרכב הזה.

רכב (660x448)

והפעלה דומה בכנס לקוחות של חברת Element Fleet בוושינגטון די סי.

בדומה, בהרצאה למשטרה צבאית שאלנו את המשתתפים כמה שוקל האופנוע הזה שנכנס לבמה תוך כדי ההרצאה.

אופנוע (660x408)

בהרצאה לאדריכלים במפעל לייצור מטבחים, הבאנו מנוף מהסוג שיש בתוך המפעל, עליתי עליו ושאלתי את המשתתפים באיזה גובה אני נמצא…

במנוף

ההדגמה יכולה להיות קשורה גם למקום שבו מתקיימת ההרצאה. בהרצאה שהעברתי בלאס וגאס קפצתי ממגדל בגובה 350 מטר ושאלתי את המשתתפים מה גובה המגדל. הנה הקפיצה…

הנה דוגמא אחרונה לניסוי שערכתי בשיתוף משרד המדע (גם כאן הממוצע היה מדויק).

כמה מלח יש בים המלח (1280x987) (660x509)

אז אם לכם רעיון להדגמה שיכולה להתאים באירוע שלכם, בואו נדבר על זה כדי לגרום לזה לקרות. ואם אתם חוששים שהניסוי לא יצליח, אני מבטיח לכם שאם מדובר בניסוי שבו התוצאה קשורה לחשיבה ושיקול דעת, הניסוי יצליח. ערכתי מאוד הפעלות כאלה ותמיד חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה.

למעט מקרה אחד… מקרה שבו ההפעלה נכשלה. הנה התיאור כפי שכתבתי אותו בספרי המוח המשותף:

כשחכמת ההמונים נכשלת

היזם והמשקיע יוסי ורדי מייצג את סיפור ההצלחה של ההייטק הישראלי. ב־2012 הוביל ורדי, אדם חברותי ומוכר שהתחבב על רבים בארץ ובעולם, את מושב הסיום בכנס השנתי של המדען הראשי. בתוכנייה הבטיחו שבפאנל זה, "הדוברים יציגו זווית ראייה ייחודית על המגמות והדרכים החדשניות למחקר ופיתוח". ורדי הזמין אותי להשתתף בפאנל. האמת, נלחצתי.

רציתי להדגים לקהל את המוח המשותף בזמן אמת. שור לא בא בחשבון, ובמקום חשבתי שיהיה נחמד לבדוק אם חכמת ההמונים יכולה לדייק בניחוש משקלו של אדם.

ורדי, שאוהב אתגרים, התנדב למלא את התפקיד. איך נאמר זאת, מדובר באדם עגלגל במידה מסוימת. הוא עמד במרכז הבמה והתחיל להסתובב אט אט כדי שהקהל יוכל לראות אותו במלוא תפארתו. כל אחד מהנוכחים ניחש את משקלו, ואני חישבתי במהירות את ממוצע ההערכות.

בסוף התהליך, כשהייתה בידי תשובה, פניתי אל ורדי וביקשתי ממנו לאשר האם הקהל העריך נכון את משקלו?

ורדי הניד את ראשו לאט. לא, המשקל אינו נכון ואפילו לא קרוב למשקל האמיתי. ההמון טעה. זו הייתה הפעם הראשונה שחכמת ההמונים בגדה בי. דווקא ורדי היה מאושר. הקהל העריך שמשקלו נמוך בהרבה מהמשקל האמיתי. הקהל צחק אבל אני הייתי נבוך ומבולבל.

אחרי שהפאנל הסתיים רציתי להבין למה הניסוי נכשל. מספר אנשים ששאלתי כיצד העריכו את משקלו של ורדי התנצלו והודו שבכוונה נקבו במשקל הנמוך ממה שחשבו. "מצטערים. לא רצינו להביך את יוסי ולהגיד מה אנחנו חושבים באמת."

תגובה הנובעת ממבוכה כמו בדוגמא של ורדי היא תופעה נדירה בחכמת המונים, אבל כישלון ההמונים היה הכישלון שלי. ורדי ואני חשבנו שהניסוי יהיה משעשע. ההמונים לימדו אותנו שטעינו. הם סירבו למלא את תפקידם כי חשבו שתשובה כנה תביך אותו.

לפעמים חכמת ההמונים לא עובדת. לקח ראשון: לא לשאול שאלה שהתשובה עליה עשויה להביך בפומבי.

 

נכתב בתאריך 17/10/2017 בשעה 8:32 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בטיסה מישראל ל-Washington DC.
 

מכירים את זה שאתם מתיישבים בטיסה ליד מישהו שאתם לא מכירים ופתאום נוצר חיבור מיוחד ושיחה יוצאת דופן? הפעם אספר על שיחה כזאת שהשאירה אותי עם כמה תובנות.

רקע קצר. הוזמנתי להגיע ל-DC להרצאה. אחרי הנחיתה בניו-יורק המתנתי לטיסת ההמשך ל-DC. 
 

ניצלתי את ההמתנה לשיחת וידאו עם המשפחה. יום שישי, חג שמחת תורה, בניו-יורק השעה 6 בבוקר ובישראל 13:00. איילה זוגתי והילדים בדיוק סיימו ארוחת בוקר בבנדיקט במרכז שרונה. נזכרתי בימים בהם שיחה מחו"ל הייתה פרויקט מורכב והיום תוך 2 שניות אפשר לקיים שיחת וידאו.
 

שני מושבים לידי ישב בחור שחשבתי שהוא אמריקאי. בסוף השיחה הוא פנה אלי בעברית: "שלום. אפשר לשאול אותך מה זה שנת שנאים?".
"סליחה?" עניתי, "על מה אתה מדבר?".

הוא המשך "אני מקווה שזה בסדר, אבל לא יכולתי שלא לשמוע שבסוף השיחה עם אישתך איחלת שתהיה לה שנת סנאים נעימה".
"שנ"צ נעים! לא שנת סנאים. סנאים עדיין אין לנו…".

צחקנו.

זה הרקע לשיחה מסוג השיחות בין שני זרים שמוצאים את עצמם לפתע ממתינים עד שכל אחד ימשיך לטיסה שלו.

הבחור הוא ישראלי שגר כבר שנים רבות במרכז בארה"ב. נשוי, עם 3 ילדים, כולם נולדו בארה"ב. עובד כיועץ ואיש מכירות בחברה טכנולוגית גדולה.
כמו כל שני ישראלים, תוך 5 דקות גילינו שאנחנו בני אותו גיל בערך, יש לנו חבר משותף מתקופת הצבא, מצאנו תחביב משותף (הפלגות בים) ולמדנו שיש לנו ילדים בגילאים דומים.


תוך כדי השיחה שאלתי אותו: "תגיד, מה הסיפור הזה עם חוקי הנשק שיש לכם ארה"ב?".
הוא נאנח ואפשר היה לראות שהוא מרגיש לא בנוח עם המצב. "אני יודע שקשה להסביר את זה אבל אני אנסה. אפשר לעשות הקבלה בין הנחישות והרגשות העזים של אמריקאים כלפי הזכות לשאת נשק לבין זאת של קהילת הלהט"ב בישראל בכל מה שקשור לשוויון זכויות. מדובר בתחושה עמוקה שמדובר בזכות בסיסית שמאפשר לאזרח להרגיש מוגן יותר. זכות יסוד שאסור לשלול".
"אבל תפקיד המדינה להגן על האזרחים. לכן יש משטרה", עניתי.
"נכון, אבל אמריקאים רבים משוכנעים שחופש אמיתי (freedom) בא לידי ביטוי גם בזכות להחזיק נשק. בנוסף, יש אזרחים רבים שמאמינים שעליהם לשאת נשק כדי להרתיע ממשלות עתידיות לפעול נגד רצון העם".
"וזה הגיוני לדעתך?" שאלתי.
"מה פתאום!" הוא ענה. "לא מזמן הייתי במכירת גראז' (Garage Sale) של אחד השכנים שלי. הם מכרו צעצועים ישנים, כלי מטבח, כיסא, 2 רובים ורובה סער M16! כך, בצורה שהיא כל כך טבעית מבחינתם, כלי הנשק הוצעו למכירה לשכנים וכל מי שהיה באיזור. זה הזוי. אבל מבחינתם זאת זכות בסיסית, כמו הזכות להצביע והזכות להביע דעה חופשית".

 

לפני ההרצאה ביקרתי בבניין הסנאט תוך כדי שאני מהרהר בסיפור הזה.

בפרספקטיבה של מי שעוסק בחכמת ההמונים, האם זאת דוגמא לחכמת ההמונים? העולם כולו הזדעזע ממקרה הירי האחרון בלאס וגאס בו אזרח אמריקאי רכש ללא הפרעה 47 כלי נשק ורצח כמעט 60 אזרחים.
 

הסטטיסטיקה היבשה עוד יותר מזעזעת. לפי נתוני משרד הבריאות האמריקאי, בכל יום (רגיל) נהרגים בממוצע 93 אמריקאים מירי בכלי נשק מתוכם 7 ילדים. 7 ילדים כל יום. הזוי.  
 

סקרים שנערכים בנושא מראים שחצי מהאמריקאים מרוצים מחוקי הנשק או חושבים שצריך להקל בהם עוד יותר. זאת חכמת ההמונים לפי אזרחי ארה"ב.
 

לחכמת ההמונים כמה תנאים. האם הם מתקיימת במקרה הזה? קהל גדול ומגוון – מתקיים. אבל האם בנושא הזה האמריקאים חושבים בצורה עצמאית ובאופן רציונאלי? אני לא בטוח. מדובר בנושא מאוד אמוציונאלי עבורם ואלי זאת דוגמא למקרה בו קיימת הטיה רגשית או תרבותית. מקרים בהם חשיבה לא רציונאלית מובילה לקבלת החלטה שגויה.


משם המשכתי לאנדרטה לזכרו של מרטין לותר קינג. 


החלק האחורי של גופו עדיין נמצא בתוך גוש אבן ענק. למדתי שהאמן ביקש לסמל בכך שעבודתי של מרטין לותר קינג עדיין לא הסתיימה. מילות הנאום המפורסם שלו, I have a dream, הדהדו בראשי.
למחרת התקיימה ההרצאה במרכז כנסים גדול על שפת נהר הפוטומק. המארגנים הכניסו רכב שברולט תוך כדי ההרצאה למרכז האולם ושאלתי את המשתתפים למשקל הרכב. 

(צלם Edwin Remsberg)

הפעם חכמת ההמונים עבדה וההרצאה היתה נפלאה. אני חוזר לארץ, מקום בו יש אמנם עוד הרבה מה לשפר אבל לפחות בכל מה שקשור לאחזקת נשק, ההמונים חכמים קצת יותר. אולי. 
 

בדרך לארץ, עצרתי לביקור קצר באמסטרדם. עברתי בחנות העוגיות של ורה (למי שלא קרא את הסיפור שכתבתי "מעשה בעוגייה", אני ממליץ לקרוא אותו בקישור הזה). כמו תמיד, היה תור ארוך מאוד. הפעם נוסף שלט בו כתוב שצפויה המתנה של 45 דקות.


המתנתי בסבלנות. כשהגיע תורי קניתי 4 עוגיות (סליחה מהדיאטנית שלי) ושאלתי את ורה: "איך זה שאת עדיין לא משנה את דעתך ומחליטה לפתוח סניפים נוספים?". היא חייכה וענתה: "כי רק כך אני מאושרת".
לקחתי ביס מהעוגייה. רגע קטן של אושר.

נכתב בתאריך 17/9/2017 בשעה 10:25 מאת ליאור

לפני כמה ימים חזרתי מסן פרנסיסקו בעקבות הרצאה שהעברתי באחת החברות המעניינות ביותר בתחום המזון. לחברה קוראים Hampton Creek והם מנסים להמציא מחדש את עולם המזון התעשייתי. 

הנה כמה דברים שלמדתי על המזון שאנחנו קונים היום לעומת המזון שיהיה זמין בעתיד.

המטרה העיקרית של חברות המזון (כמו כל חברה עסקית) היא להשיא רווחים. הדרך הקלה ביותר היא לייצר אוכל כמה שיותר טעים ווכמה שיותר זול. לכן מוצרי מזון תעשייתיים מלאים סוכר, שומן ועוד חומרים לא בריאים, שהם יחסית זולים לרכישה. בנוסף מוצרים רבים מבוססים על בעלי חיים בתהליכים שיש בהם אכזריות רבה. 

חברות המזון הגדולות מתהדרות בכך שהן חדשניות, משיקות מוצרים חדשים ובעקבות לחץ הציבור, פועלות (לאט מידי) להקטין את הנזק שגורם המזון שלהן לגוף האדם ולסביבה. 

אבל החדשנות האמיתית נמצאת בחברות כמו Hampton Creek . שם אוספים זרעים וצמחים מכל רחבי העולם, מבודדים את מולקולות המזון שבהם ומרכיבים מחדש מוצרי מזון בריאים, טעימים וידידותיים לסביבה. לא מדובר בהנדסה גנטית (GMO) ולא נעשה שינוי ב-DNA של הרכיבים אלא תהליך מדעי מורכב של הבנת התכונות של כל חומר וניסיון לשלב חומרים חדשים בייצור מוצרי מזון שכולנו אוכלים.

הנה וידאו קצר שצילמתי במעבדה שלהם: 

במהלך ההרצאה טעמתי את המוצר החדש שהם עומדים להשיק שנקרא Scramble. חביתה שלא מבוססת על ביצים. למרות שאין בה שביב של חלבון או חלמון ביצה, היה לה טעם מדוייק של חביתה. אני נשבע שהיא היתה טעימה יותר מהחביתה שאכלתי באותו הבוקר בבית המלון.

הנה וידאו מהטעימה שעשיתי:

החזון שלהם הוא לייצר אוכל טעים, בריא וידידותי לסביבה. הנה סרטון מקסים שמציג את החזון שלהם לבשר נקי, בשר אמיתי שלא מבוסס על התאכזרות לבעלי חיים.

ובכלל, מדובר בחברה יוצאת דופן עם אנשים מרתקים, שעובדים בסביבת עבודה מיוחדת: כך למשל, אירוח כלבי העובדים הוא דבר שבשגרה. הם עובדים בלופט ענק, מוקף מעבדות. אווירה אחרת לגמרי מההיי טק שאנחנו מכירים בארץ. עבורי זאת היתה ההרצאה הראשונה שהעברתי גם לכלבים…

 

יצאתי מהביקור מלא השראה לגבי העתיד. מי יודע, אולי הדיאטנית שלי בסוף תהיה גאה בי…

אחרי ההרצאה הספקתי לסייר מאחורי הקלעים בכלא אלקטרז. סיור מרתק בו ירדתי למרתפים החשוכים של הכלא, נכנסתי אל חריץ קטן דרכו התבצעה בריחה נועזת מהכלא ועוד. קשה להסביר כמה רעש סגירת דלתות הברזל מצמרר.

ניסיתי לדמיין איך הרגישו אסירים שנשלל מהם החופש ומידי יום הם התבוננו במראה המרהיב שמייצג את החופש במלוא הדרו בדמות קו הרקיע של סן פרנסיסקו מול האי.

זכיתי גם לצפות בשקיעה יפייפיה מעל לגשר הזהב.

בביקור הקצר הספקתי לפגוש את חבר ילדותי אורי אייזן. הפוסט שכתבתי בעקבות המפגש הזה הפך להיות הפוסט הנקרא ביותר שכתבתי אי פעם. למי שלא קרא, הנה קישור לקריאה.

שנה טובה 🙂

נכתב בתאריך 6/8/2017 בשעה 11:38 מאת ליאור

 

מאז ומתמיד אני נהנה לעקוב אחרי סיפור ההצלחה של חיים סבן. איך הפך מי שהיה תלמיד גרוע שהעיפו מבית הספר לפילנתרופ מיליארדר? 

לאחרונה האזנתי לפודקאסט של NPR שנקרא How I Built This ובו שיחה מרתקת ומלאת תובנות עם חיים סבן. בסוף הפוסט יש קישור להאזנה לשידור המלא.

 

בינתיים, הנה כמה שלושה דברים שאפשר ללמוד מחיים סבן:

 

1. החיסכון משתלם

מכירים את זה שאתם מגיעים למלון בחו"ל, רוצים ללכת לישון ומוצאים את עצמיכם בוהים בערוץ טלוויזיה מקומי בשפה שאתם לא מבינים?

סבן מספר על ביקורו ביפן בו הוא בהה במסך הטלוויזיה מחדרו בבית המלון. כך הוא צפה בפעם הראשונה את הפאוור רנג'רס בגרסה היפנית המקורית. סבן מספר שהוא נהנה לצפות בסדרה. ואז נולד במוחו רעיון שובב.

בסצנות האקשן הגיבורים לבשו מסיכות. כלומר, לא ראו את פני השחקנים. בסדרות מסוג זה, צילומי האקשן הם החלק היקר ביותר בהפקה. סבן חשב שאפשר יהיה לצלם מחדש בזול את הדיאלוגים עם דמויות אמריקאיות ואז לשלב בעריכה את האקשן שבו הדמויות מופיעות עם מסיכות מתוך הסדרה המקורית.

רכישת זכויות השידור לסדרה היפנית תאפשר לו להפיק גרסה אמריקאית בתקציב הפקה זול בהרבה מסדרות אקשן אחרות שחייבות לצלם את כל האקשן.

שובב.

 

2. שלאפינג (Schlepping)

סבן מספר איך הוא ניסה למכור את הסדרה ומשתמש במילה שלעפ (Schlep) ביידיש. אני מודה שלא הכרתי את המילה הזאת. חיפשתי מצאתי. שלאפינג זה להיגרר, לעבור ממקום למקום בחוסר רצון, לעשות משהו מבאס.

סבן ניסה למכור את הרעיון של הסדרה בית רשתות השידור השונות. "I Schlepped, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב".

בשנה הראשונה הוא נכשל. בשנה השנייה נכשל. כך גם בשלישית. כולם אמרו שאין לו סיכוי.

נסו לחשוב מה משך הזמן הארוך ביותר שניסיתם לעשות משהו ללא הצלחה עד שהתייאשתם?

רק אחרי 8 שנים (!) מפיקה אחת מרשת פוקס הביעה עניין.

שמונה שנים.

 

3. אין קשר בין ציונים להצלחה

ההצלחה של סבן היא דוגמא נוספת לכך שאין קשר בין ציונים להצלחה. בילדותו הוא היה תלמיד גרוע. מנהל בית הספר העיף אותו מבית ספר והוריו שלחו אותו לפנימייה.

גם היום כמו אז התלמידים רבים בבתי הספר מתקשים ומקבלים ציונים נמוכים. המסר שהם מקבלים הוא: "אתם לא מספיק חכמים" ו-"כדי להצליח בחיים צריך להצליח בלימודים, לכם אין לכם סיכוי להצליח".

עבור תלמידים אלה מערכת החינוך הורגת את תחושת המסוגלות והבטחון העצמי. הנה קישור לפוסט אחר שכתבתי בנושא שמעסיק אותי לאחרונה יותר ויותר.

לסיום, אני ממליץ לכם להקשיב לשידור המלא של הפודקאסט (אורכו 43 דקות).

הנה הקישור להאזנה.

 

 

נכתב בתאריך 26/7/2017 בשעה 10:08 מאת ליאור

"חוכמת ההמונים היא אתוס מסוכן, מופרך לחלוטין ומניפוליטיבי". זאת הכותרת של הכתבה שפורסמה בגלובס, על בסיס הדברים שאמר ד"ר אייל דורון.  בחודשים האחרונים הוא ממשיך לטעון טענות דומות ואתמול אף הופיע אצל גיא זוהר וסיפר שלא כדאי להסתמך על חכמת ההמון.

מידי פעם שואלים אותי מה יש לי להגיד בנושא. אז הנה מה שיש לי להגיד: מזמן לא קראתי כתבה עם כל כך הרבה טיעונים שגויים. ניכר שהמרואיין לא מבין דבר וחצי דבר בתחום חכמת ההמונים. לאחרונה הוזמנתי להרצות אחריו באירוע כלשהו, אז שמעתי אותו מסביר כיצד חכמת היחיד עדיפה על חכמת ההמונים וכיצד לא צריך לקחת ברצינות את חכמת ההמונים.

אחת הטענות המרכזיות של דורון היא ש-"חכמת ההמונים יודעת להעריך בעיקר מדידה לגובה, לרוחק, משקל וגם איזה רופא שיניים לא כדאי ללכת. שם זה התחיל ושם זה נגמר".

אני מצרף קישור לעבודת הדוקטורט שלי העוסקת בתחום חכמת ההמונים. בפרק סקירת הספרות, החל מעמוד 8, אפשר להתרשם מעשרות מחקרים שמראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות שאינן כמותיות. כך לדוגמא תוכלו להתרשם כיצד חכמת ההמונים הובילה לפריצות דרך בתחומים רבים כדוגמת רפואה, עיבוד שפה חופשית, שיפור תהליכי קבלת החלטות ועוד.

דורון מוסיף וטוען שאת ויקיפדיה כותבים מומחים מובחרים ולא ההמונים. שוב טענה לא מבוססת. בעבודת הדוקטורט שלי מצוטטים מספר חוקרים שבחנו כיצד ויקיפדיה מצליחה באמצעות חכמת ההמונים להציג ערכים בהם כמות הטעויות זהה לאנציקלופדיות אחרות שנכתבות ע"י מומחים.

טיעון נוסף שמוזכר בכתבה מבוסס על מחקר של פרופ' פול פולוס שמתאר את הבעייתיות הקיימת בתופעה שנקראת "חשיבה קבוצתית". רק יש דבר אחד שהוא שכח לציין: חשיבה קבוצתית, או באנגלית Group Think, זאת תופעה אחרת השונה באופן מהותי מחכמת המונים. Group Think היא תופעה שבה קבוצות טועות בגלל נאמנות או רצון לצמצם מחלוקות. תופעה זו בדרך כלל מתרחשת בארגונים הירארכיים בהם עובדי הארגונים חוששים להביע דעה שונה מהדעה הרווחת בארגון. עובדי הארגון לא מביעים דעה עצמאית ולכן אחד התנאים הבסיסיים הנדרשים לקיום תהליך של חכמת המונים לא מתקיים. אבל כאשר אנשים בקבוצה חושבים בצורה עצמאית ומביעים את דעתם באופן חופשי, אלה המקרים בהם נמצא בסיס מדעי לקיום חכמת המונים.

בהמשך הכתבה כתוב: "דורון הולך אחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותוהה איפה הייתה חוכמת ההמון לפני מלחמת יום כיפור". שוב חוסר הבנה בסיסי של תופעת חכמת ההמונים. מלחמת יום כיפור היא דוגמא קלאסית לחשיבה קבוצתית שבה היה חוסר רצון להביע דעה באופן חופשי מתוך מערכת הביטחון ומכאן הפספוס הגדול.

מחקר נוסף שמוזכר בכתבה הוא "מבחן שנערך ב-1858 באוניברסיטת ייל בו התוצאה הייתה הפרכה מוחלטת לאתוס של סיעור המוחות". בהמשך מוזכרים מחקרים נוספים המביעים ביקורת על תהליכי סיעור מוחות. נכון, אבל מה הקשר? סיעות מוחות (brainstorming) זאת לא חכמת המונים. בסיעור מוחות מדובר על קבוצה קטנה ולא על המונים. קבוצה שבה לאחד מחברי הקבוצה יש אפשרות להטות את הדעה של חברי הקבוצה.

אם יש משהו מניפולטיבי זה השימוש במחקרים שמתארים תופעות אחרות כדי להסביר מדוע אין כזה דבר חכמת ההמונים. הכתבה מלאה בטיעונים נוספים חסרי כל בסיס (כמו לדוגמא: וייז זאת לא דוגמא לחכמת המונים) אבל בשלב הזה אני מקווה שאתם מבינים את רוח הדברים.

בספרי "המוח המשותף" יש דוגמאות רבות לשימוש בחכמת ההמונים כמתודולוגיה ליצירתיות. זה לא תחליף ליצירתיות אישית. יצירתיות אישית היא תכונה חשובה כמובן.  אבל בהחלט יש מקרים רבים בהם קבוצות גדולות מצליחות להציג יצירתיות ולפתור בעיות שמומחים בארגונים לא מצליחים לפתור. בשנים האחרונות אני מלווה ארגונים שעושים בדיוק את זה בהצלחה רבה. פריצות דרך גדולות בהיסטוריה אכן נוצרו על ידי אנשים בודדים אבל אנשים בודדים הם גם אלה שהובילו לאסונות גדולים. 

אפילו פרופ' פולוס בעצמו (אותו חוקר שמוזכר בכתבה כדי להפריך את קיום חכמת ההמונים), מצא שיש תנאים שמאפשרים לקבוצות לשפר את היצירתיות. הנה הציטוט לאחד הממצאים ממחקריו הרבים (קישור למידע נוסף): “He and his research team have discovered many factors that influence group creativity and have been able to demonstrate conditions under which group interaction enhances creativity.”

אני לא טוען שההמונים תמיד חכמים. ההמונים יכולים לטעות כפי שגם מומחים יכולים לטעות. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל בעקבות כך שהראה כיצד אנשים בודדים טועים ("חכמת היחיד" כפי שמכנה אותה אייל דורון) ומלמד את כולנו קצת צניעות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לקבל החלטות ללא שגיאות. 

נקודה אחרונה לסיום: אייל דורון טוען שההאצה בחכמת ההמונים מביאה לכך שחכמת היחיד – היצירתיות – נעלמת. יצירתיות של יחידים היא תכונה חשובה מאין כמוה. אבל מכאן ועד הטענה ש"חכמת היחיד נעלמה" ו"חכמת ההמונים היא לחם ושעשועים", המרחק רב מידי.

לאחרונה קיבלתי את תואר הד"ר שלי, אז גם הבנתי דבר נוסף: זה שיש לך תואר ד"ר (מהחוג לאומנות התיאטרון במקרה של ד"ר אייל דורון) זה לא אומר שאתה יכול ללהג על כל נושא ועניין כאילו אתה מבין בו. אני מצידי מבטיח לא להתראיין בנושא שייקספיר.

נכתב בתאריך 29/6/2017 בשעה 7:47 מאת ליאור

הסופרת האמריקאית ריטה בראון כתבה פעם כי המתכון לאושר פשוט מאוד: מישהו לאהוב, משהו לעשות ומשהו לצפות לו. לפני 7 שנים, בשיא משבר גיל ה-40, עברתי על הצ'ק ליסט הזה. היתה לי מישהי לאהוב, היה לי משהו לעשות, אבל למה אני מצפה? על מה אני חולם?

כך התחיל המסע אל הדוקטורט.

זה פוסט ארוך, קחו אויר. פוסט שמסכם מסע של 7 שנים, מהרגע בו עזבתי קריירה ארוכה ועד סיום לימודי הדוקטורט. אז מה זה דוקטורט? איזה משברים יש בדרך? מה לומדים בעצם? איפה יש את השקיעות היפות ביותר בעולם?

אבל לפני כל זה, כמה מילים על עבודת הדוקטורט עצמה. העבודה מציעה מודל שמאפשר לאנשים לקבל החלטה מה ללמוד במטרה להתפתח מבחינה מקצועית באמצעות שימוש בחכמת ההמונים ברשתות החברתיות. העבודה נעשתה בהנחיית פרופ' דוד פסיג במחלקה לחינוך באונ' בר אילן. אתם מוזמנים להוריד אותה. החלקים שקל לקרוא הם סקירת הספרות (עמ' 3-37), המסקנות (עמ' 79) והתרומה התיאורטית (עמ' 81-83).

הנה לינק להורדת העבודה

בנוסף, הנה וידאו עם הרצאה קצרה על תהליך הכתיבה והמסקנות העיקריות.

 

ועכשיו, למסע שעברתי ולתובנות שצברתי בדרך.

 

2009-2010: משבר גיל 40

השלב הקשה ביותר החל הרבה לפני תחילת הלימודים הפורמאלים. כל מסע ארוך מתחיל בפחד, גם כאן פחד היה הגורם המרכזי. הנה קטע קצר מתוך ספרי "המוח המשותף" בו תיארתי את משבר גיל 40 שהוביל אותי אל עבר לימודי הדוקטורט:

קיץ 2008, זמן קצר אחרי יום הולדתי ה-38, תקופה נפלאה לכאורה. זוגיות נהדרת, שני ילדים נהדרים והקריירה בת 14 שנים במיקרוסופט בשיאה. החיים היו נוחים, ושגרת היומיום התבטאה בניסיון לאזן בין קריירה עמוסה בהיי־טק אל מול הרצון להיות שותף מלא בגידול הילדים ולבלות זמן עם זוגתי. מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש ובודק מה עבר עלי מאז התואר הראשון במדעי המחשב בטכניון, דרך העבודה במיקרוסופט ועד כה. העבודה במיקרוסופט היתה המשרה המלאה הראשונה שעבדתי בה בחיי, ועתה ניסיתי להבין עם עצמי מה עוד אני רוצה להספיק בחיים.

חשבתי על המסע שעברתי מאז הייתי ילד חנון, שבילה את רוב זמנו לבד בחדר מול מחשב, ושאלתי את עצמי הרבה שאלות: האם השגתי את כל מה שרציתי להשיג לפני גיל 40? מה הדברים החשובים באמת? מה מצפה לי בהמשך חיי?

אז נזכרתי בחלום ישן נושן – לעשות דוקטורט. אם אני חושב על משהו ומיד מרגיש את הדופק מאיץ, זה הסימן שלי. יש אנשים שעושים מדיטציה ולפתע מגלים משהו חדש. אחרים מתעוררים מחלום באמצע הלילה. אצלי דופק מהיר זה סימן שאני חושב על משהו מעניין.

התחלתי לחשוב איפה ללמוד ומי יכול להיות המנחה. השם הראשון שעלה בראשי היה פרופ' דוד פסיג. הרצאותיו וספריו ריתקו אותי. הכרתי אותו היכרות שטחית בעקבות מספר הרצאות שהזמנתי אותו להעביר במיקרוסופט. התקשרתי אליו, סיפרתי לו על רצוני ללמוד לתואר שלישי ושאלתי אם יסכים להיפגש.

הוא הזמין אותי לפגישה ואני הגעתי בהתלהבות גדולה. ההתלהבות נעלמה מהר מאוד. זו היתה פגישה קשה שהותירה אותי מדוכא. במשך שעה ארוכה הוא הסביר עד כמה לימודי דוקטורט זה לא מה שאני חושב. כמה קשיים יש בדרך, כמה הדרך ארוכה, כמה מאמץ זה דורש. הוא סיכם ואמר: "מה אתה צריך את כאב הראש הזה?".

יצאתי בתחושה קשה. אולי אני צריך לוותר? אולי זה לא בשבילי? אולי אחפש מנחה אחר? אוף.

בשנתיים הבאות חיפשתי וחיפשתי. דיברתי עם מעל 20 פרופסורים ודוקטורנטים מהארץ ומחו"ל בתקווה למצוא את המנחה המתאים. היום אני מבין עד כמה השנתיים האלה היו חשובות. יש החלטות שצריכות זמן כדי להבשיל.

בסיכומן של שנתיים, לא רק שלא מצאתי מנחה אחר, ההיפך קרה. רק התחזקה בי המוטיבציה ללמוד והתחושה שיש רק מנחה אחד שאני באמת רוצה וזה פרופ' פסיג.

אחרי שנתיים, חזרתי אליו ואמרתי לו: "לא יעזור לך, אני רוצה שאתה תהיה המנחה שלי".

הוא חייך וענה: "עכשיו אתה מוכן".

כעת, אחרי קבלת התואר, אני מבין שהבחירה בפרופ' פסיג כמנחה היתה ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי. מכל מפגש איתו למדתי ויצאתי עם ניצוץ בעיניים. אני מרגיש בר מזל ואסיר תודה על הזכות שניתנה לי לעבור את המסע הזה בהדרכתו.

לכל מי ששוקל לימודי דוקטורט, הבחירה שלכם במנחה והבחירה שלו בכם היא לדעתי אחד השלבים החשובים ביותר ואולי אף החשוב מכל. התקופה הארוכה שצריך להשקיע כדי למצוא מנחה נדרשת לא רק כדי למצוא מחנה אלה גם כדי להבשיל ולהיות מוכנים לצאת לדרך הארוכה.

לא מזמן שמעתי משפט יפה:

“Easy choices hard life, hard choices easy life”, Jerzy Gregorek 

הגיע הזמן שלי לקבל החלטה קשה. החלטתי לפרוש ממיקרוסופט ולהתמקד בלימודים ובקריירה עצמאית בתחום אותו למדתי. החזרתי את הרכב, המפתחות של המשרד, המחשב הנייד והכי חשוב – את תחושת הביטחון שיש במקום עבודה טוב עם משכורת חודשית נאה והפכתי להיות סטודנט. במקביל התחלתי ללמד סטודנטים לתואר שני במכללה למנהל. ללמוד וללמד במקביל זאת הדרך בה בחרתי ובה אני מקווה להמשיך כל חיי.

ההחלטה להקדיש את עיקר תשומת ליבי ללימודים ולמחקר היתה השלב הקשה ביותר מכל השלבים שאפרט בהמשך. זה השלב המפחיד ביותר. הפחד ליווה אותי מכל עבר. פחד לגבי פרנסה (עם 2 ילדים קטנים ומשכנתא). פחד מהאתגר בלימודים. ואולי הפחד הגדול ביותר היה בעצם השאלה: מי אני בכלל אם לא "ליאור ממיקרוסופט?".

מצאתי נחמה בכך שסיימתי את התואר השני שלי עם תזה כך שיכולתי להתחיל מיד במסלול הדוקטורט (מי שיש לו תואר שני ללא תזה יכול לבדוק אפשרות של לימודים למסלול של תזה ואח"כ המשך לדוקטורט).

 

2011: גילוי חכמת ההמונים

פרופ' פסיג ביקש שאגיע לקורסים שהוא מעביר ובמקביל התחלנו להיפגש כדי לחשוב על התחום אותו אחקור. הקורסים היו מרתקים. יצאתי נפעם מכל מפגש עם הרבה מחשבות ורעיונות . כאשר נפגשנו פגישות אישיות, בכל מפגש הוא ניגש לארונו עמוס הספרים, בחר אחד מהם ואמר "נראה לי שכדאי לך לקרוא את הספר הזה".

קראתי. וקראתי. ואז קראתי עוד. שוחחנו על תחומי ידע שונים, על בעיות מעניינות למחקר, על התחומים שעניינו אותי ועל התחומים שעניינו אותו. באחד המפגשים הוא הגיש לי את הספר The wisdom of Crowds  של ג'יימס סורוביצקי.

מהרגע הראשון שקראתי את הספר הבנתי שזה תחום הידע שמעניין אותי. הספר תיאר את התופעה לפני הופעת הרשתות החברתיות וכל חושי הובילו אותי לבחור בתחום הזה.

בשלב זה קיבלתי ממנו עצה נוספת ששווה זהב: "ייקח לך לפחות 5 שנים לסיים את הדוקטורט לכן אל תחפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת רק ב-5 השנים הקרובות. חפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת ב-20 השנים הקרובות".

החודשים הבאים היו מלאים בקריאה והתלבטות לגבי שאלת המחקר.

בשלב הזה הבנתי מה ההבדל בין תואר ראשון, תואר שני ותואר שלישי. התרשים הזה שהכין Matt Might (לינק לתיאור המפורט) מתאר את זה בצורה הטובה ביותר לטעמי:

חיפשתי את גבולות הידע והתלבטתי מה חשוב לחקור, איזה ידע חדש עשוי להיות בעל ערך ב-20 השנים הקרובות? שעות רבות של קריאת ספרים ומאמרים.

הסתובבתי במקומות האהובים עלי בתל אביב דוגמת הטיילת, נווה צדק או שד' רוטשילד, התיישבתי על ספסל (או כיסא נוח במקרה של שד' רוטשילד) וקראתי.

לראשונה בחיי הפכתי לתולעת ספרים.

 

2012-2013 הצעת המחקר ותפנית בעלילה

השלב הזה הוא השלב המרכזי ויש שאומרים שהוא גם הקשה ביותר מבין כל השלבים בכתיבת עבודת הדוקטורט.

אבל לפני כן, ווידוי קטן. כאשר נרשמתי ללימודי התואר השלישי, הסתבר לי שהמנחה שלי ולכן גם אני שייכים למחלקה לחינוך. אחרי שני תארים במדעים מהטכניון, מה לי ולחינוך? במשך תקופה ארוכה התביישתי להגיד שאני לומד במחלקה לחינוך. כאילו ומדובר במשהו נחות.

כמה טעיתי.

לאורך כל שנות הלימודים מצאתי עניין הולך ומתגבר בחינוך. שני התחומים הנעלים ביותר במחקר לדעתי הם מדעי החיים וחינוך. היום גאוותי על כך שהדוקטורט שלי מהמחלקה לחינוך. מצאתי את הייעוד שלי.

בחזרה להצעת המחקר. במשך חודשים ארוכים התלבטתי מה צריכה להיות שאלת המחקר. שאלת מחקר טובה צריכה לתאר את תחום הידע, את הבעיה ואת הנושא העיקרי שנבחן.

אחר כך מגיע שלב כתיבת הצעת המחקר, סקירת ספרות נרחבת ותוכנית מפורטת לפרטי פרטים של כל מה שייעשה במחקר. הצעת המחקר היא בעצם המתכון המפורט לכל מה שייעשה במחקר. לכן מדובר בשלב ארוך ומורכב. הוא כולל קריאה של מאות מחקרים וספרים. לאחר מכן מתבצעת כתיבה אקדמית של הצעת מחקר מפורטת. אם דוקטורט הופך אדם למומחה, זה השלב בו מתחילה להיבנות המומחיות.

הכתיבה אורכת זמן רב. עשרות ואף מאות טיוטות. חודשים ארוכים של כתיבה ועריכה. בדומה לכתיבת הספר, גם כאן ביצעתי חלק גדולה מהכתיבה אל מול חופי תל אביב. סופג השראה משקיעות יפהפיות בחופים היפים ביותר בעולם (טוב נו, למעט חופי הוואי).

במקביל לכתיבת הצעת המחקר, עברתי את הקורסים שנדרשים מכל סטודנט לתואר שלישי. מדובר בכמות קטנה יחסית של קורסים, מעט השלמות, קורס בנושא כתיבה אקדמית, סטטיסטיקה ועוד. שעתיים בשבוע במשך מספר שנים. לא נורא.

בתקופה הזאת התרחשה תפנית במסע שהיוותה סימן לעניין שיש בנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט. הדוקטורט הוביל אותי להעביר הרצאה ב-TED (הסיפור המלא מופיע כאן).

מייד אחרי TED התחיל מסע מקביל בכתיבת הספר Mindsharing. שוב סימן נפלא לבחירה נכונה בנושא שלא רק מרתק אותי אלה גם הפך להיות תחום עיסוקי המרכזי.

 

2014:  הנפילה

את הצעת המחקר שולחים לשיפוט של 2 קוראים מתוך האוניברסיטה ולאחר מכן ל-2 שופטים חיצוניים. השופטים מתבקשים לתת הערות לתיקון ושיפור הצעת המחקר ולאחר מכן לאשר אותה.

השופטים הפנימיים אישרו את הצעת המחקר אבל אז הגיעה הנפילה. אחרי מספר חודשי המתנה לחוות דעת של השופטים החיצוניים, קיבלתי את המכתב הבא:

קראתי את המילים "אינני יכול להמליץ על אישורה" שוב ושוב מסרב להאמין.

השופט הציג שני נימוקים מרכזיים (ולאחריהם רשימה ארוכה של הערות נוספות). התשובה להערה השנייה היתה פשוטה יחסית – עלי לחדד את המדדים לפיהם ייבחן המחקר.

ההערה הראשונה היתה מהותית. השופט סבר שחכמת ההמונים תקפה רק לגבי דברים מדידים בעוד שהמחקר מציע לבחון שאלה איכותית מורכבת. הדוגמא המפורסמת של משקל השור זכתה לפרסום רב לכן יש החושבים שחכמת ההמונים מתאימה רק בשאלות כמותיות כדוגמת משקל שור או כמות סוכריות בצנצנת. בפועל המצב שונה לחלוטין. מאות מחקרים מראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות איכותיות כדוגמת כתיבת ערכים באנציקלופדיה, פתרון בעיות מורכבות ועוד (אפשר לקרוא על כך החל מעמוד 8 בעבודה עצמה).

בשלב הזה כתבתי מכתב תשובה בו סקרתי עשרות רבות של מחקרים שבחנו את התופעה בבעיות שאינן כמותיות. מכתב התשובה היה בהיקף של הצעת מחקר מלאה ותהליך הכתיבה ארך כחצי שנה.

לשמחתי כעבור מספר חודשי המתנה הצעת המחקר אושרה.

לפני הגשת הצעת המחקר הסופית מצאתי את עצמי קורא עשרות פעמים את הטקסט, מתקן שוב ושוב, שולח את הטקסט להגהה לשונית, הגהת מקורות ועוד. זה השלב הפחות נוצץ אבל הוא הכרחי. השיפור המתמיד הופך טקסטים סבירים לחיבור שהייתי גאה לקרוא ולהגיש.

במקביל לתקופות בהן המתנתי לאישור הצעת המחקר, התכוננתי להשקת הספר שלי בארה"ב. אחת התקופות המרגשות והמופלאות שעברתי.

 

2015: כתיבת עבודת הדוקטורט

אחד האתגרים הגדולים במחקר כמותני היא גיוס כמות גדולה מספיק של מתנדבים להשתתפות במחקר. רוב הדוקטורנטים משקיעים חודשים ואף שנים במציאת משתתפים מתאימים, ביצוע הליך המחקר ומילוי שאלונים ארוכים.

לשמחתי התהליך הזה היה קל בצורה מפתיעה. פרסמתי כמה סטטוסים בפיייסבוק עם בקשה להתנדב לקחת חלק במחקר. תוך פחות מחודש הרשימה התמלאה ויכולתי לצאת לדרך בביצוע הניסוי. הנה לינק לאתר האינטרנט שבניתי עבור המשתתפים במחקר.

בשלב הזה התאהבתי במחקר. נהנתי מכל רגע. נהנתי לאסוף את הנתונים, לנתח אותם, להבין את המשמעות שלהם, לכתוב, לחשוב, לנמק, לתקן, לנמק שוב וחוזר חלילה. נהנתי גם מכל השלבים הקודמים אבל השלב הזה היה שיא היצירה. הרגשתי שהעבודה מלאת משמעות עבורי וקיוויתי שתהיה בעלת ערך גם לאחרים.

הקורס האחרון בתואר היה הקורס "שיטות חשיבה לדוקטורנטים". שם אפור שמסתיר נושא מרתק – ההיסטוריה והפילוסופיה של המחקר. את הקורס העבירה פרופ' דבורה קורט. אני מזכיר אותה כי זה היה אחד הקורסים המרתקים ביותר שעברתי מבין כל הקורסים בכל התארים שלמדתי. מה התפקיד של מחקר? מה הגישות למחקר? מי האנשים שהובילו את פריצות הדרך המשמעותיות במחקר? מה זה אומץ אקדמי?

כל דוקטורנט התבקש להציג הרצאה קצרה באורך כ-20 דקות על תחום המחקר שלו. ההרצאה שלי הפכה מ-20 דקות לשעה וחצי. בסופה ניגשו אלי כמה דוקטורנטים שלמדו איתי ואמרו: "לא תיארנו לעצמנו שדוקטורט יכול להיות כל כך מעניין וחשוב". הקורס הזה הוביל אותי להציע להתייחס לחכמת ההמונים כאל תיאוריה מדעית. קשה לי לתאר כמה התרגשתי לכתוב את החלק הזה. אין לי מושג אם מישהו יקרא אותו (החל מעמוד 83) אבל הכתיבה שלו היתה אחד השיאים בכל המסע שעברתי.

אפשר לעשות הקבלה בין דוקטורט להריון. אמנם הלימודים ארוכים יותר אבל בשני המקרים מדובר במסע שבסופו לידה. לידה של תינוק ולידה של עבודת דוקטורט. ילד ראשון הופך אותנו להורים. ספר ראשון הופך אותנו לסופרים. דוקטורט הופך אותנו למומחים וחוקרים. יש נשים שמספרות שהן פורחות בכל תקופת ההריון ויש נשים שעבורן מדובר בתקופה קשה. כך גם בדוקטורט. נפגשתי עם סטודנטים שבחרו לספר בעיקר על הקשיים הרבים בדרך. אני מודה שרוב הזמן נהנתי. גם בשלבים בהם היה קשה, הקשיים הם אלה שלימדו ופיתחו אותי יותר מכל.

במקביל לכתיבה, השקתי את המהדורה העברית של ספרי "המוח המשותף". מבין כל האירועים ברחבי העולם, האירוע הזה היה מרגש במיוחד. 

 

2016: הגשה ותיקונים

אחרי מאות סבבים של קריאה ותיקונים, הגע הזמן להגיש את העבודה לשיפוט חיצוני. ההגשה מרגשת ומפחידה. אחרי שנים ארוכות הגיע הזמן להציג את הרך הנולד ולראות מה מומחים חושבים עליו.

כל עבודת דוקטורט נשלחת ל-2 שופטים מחוץ לאוניברסיטה. השופטים מתבקשים לקרוא אותה, לשלוח הערות לתיקון וכאשר הם מוצאים לנכון, לאשר אותה.

כ-6 חודשים אחרי הגשת העבודה, קיבלתי את תשובת השופטים. התרגשתי מאוד כאשר אחד השופטים כתב שהעבודה סוחפת, מעניינת, מעמיקה וחשובה.

הנה מכתב התשובה של השופט:

 

תענוג.

התשובה של השופט השני כללה רשימה ארוכה של הערות ובקשות לתיקון. התיישבתי מיד לבצע את כל התיקונים כמיטב יכולתי.

אני מודה שזאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי "די, נמאס כבר". שוב לעבור על כל הטקסטים, שוב להוסיף ולתקן, שוב לקבוע עם סטטיסטיקאי ואז לגלות שהוא לא זמין, לחפש סטטיסטיקאי אחר, לשלוח לעריכה נוספת. הגעתי לשלב בו רציתי כבר לסיים. אבל לא היתה ברירה. אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת, הגשתי את התיקונים לשיפוט נוסף והמתנתי בסבלנות.

במקביל עברתי תקופה מופלאה בה הוזמנתי להשקות של הספר שלי בדרום קוריאה, הולנד, סין ועוד. שוב נוכחתי לדעת כמה הנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט הוא נושא חשוב וכמה הוא זוכה לעניין מסביב לעולם.

 

2017: סוף המסע

ב-2 במאי 2017 קבלתי מהאוניברסיטה מייל שכותרתו "אישור עבודת הדוקטורט":

 

ניגשתי מיד להגיש את העותק הסופי ולמלא טופס טיולים שהזכיר לי את יום העבודה האחרון שלי במיקרוסופט. עברתי עם הטופס מבניין לבניין, אוסף חתימות והרגשתי שמחה מהולה בעצב.

אלברט אינשטיין אמר: "אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע".

פתאום הבנתי שהגעתי. אחרי כמעט 20 שנים בהם הייתי סטודנט בהיקף כזה או אחר, עכשיו אני כבר לא סטודנט. ישבתי בקפיטריה במרכז הקמפוס, שתיתי קפה קר, התבוננתי סביב בעצב. לפתע הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני יושב שם בנחת. עד אותו יום, כאשר קניתי משהו בקפיטריה, תמיד המשכתי במהירות אל המקום הבא בו אני צריך להיות. הגעתי ליעד.

בתואר הראשון בטכניון למדתי למתוח את גבולות היכולת האינטלקטואלית למקומות שלא דמיינתי שאני מסוגל להגיע אליהם. בתואר השני למדתי כמה אני אוהב ללמוד, לקחת מידי שבוע פסק זמן קצר מהעבודה, להיכנס לקמפוס שאני כל כך אוהב בטכניון, ופשוט ללמוד. את מה שלמדתי בתואר השלישי אפרט עוד מעט. אבל תוך כדי מילוי טופס הטיולים הבנתי שזהו, אני כבר לא סטודנט.

 

כעבור תקופה קצרה הגיע המכתב הזה בדואר:

 

מסע של 7 שנים הסתיים עם נייר אחד בגודל A4.

קראתי את המכתב והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הנייר פחות חשוב מהמסע עצמו. כתבתי קודם כל כדי לזכור ולתת הזדמנות לילדים שלי לקרוא כשיגדלו ואולי ישקלו בעצמם ללמוד לימודי דוקטורט (אבא יהיה גאה בכם). כתבתי גם כדי לתת זריקת עידוד ואולי כמה עצות לכל מי ששוקל לצאת למסע הזה.

לסיום, הנה מה שלמדתי במסע הזה:

בדוקטורט (ובכל אתגר גדול בחיים) צריך לבחור במישהו שמעורר בנו השראה, מישהו שמרתק אותנו, מישהו שזאת תהיה זכות ללמוד ממנו ולעבור את המסע יחד איתו. במקרה שלי זה היה פרופ' פסיג. לא יכולתי לבחור בחירה טובה יותר מזאת.

מכירים את חוק 10,000 השעות של מלקולם גלדוול? "על מנת להפוך למומחה בנושא מסוים יש להתאמן בו כ-10,000 שעות". לא ספרתי את כמות השעות שהשקעתי בדוקטורט אבל 10,000 שעות זאת נשמעת לי הערכה סבירה.

למדתי כמה אני נהנה ממחקר הכמותי. לבצע ניסוי, לאסוף נתונים ולתת להם משמעות. האתגר האינטלקטואלי בכתיבת עבודה אקדמית רחבת היקף מרתק.

אונ' בר אילן מחייבת סטודנטים שלא למדו בה לעבור 2 קורסי יהדות. באתי בראש פתוח. אני שומר על מסורת יהודית בחיק המשפחה ובחרתי בקורסים שנראו לי מסקרנים (כמו מבוא לקבלה). יצאתי מהקורסים האלה מאוכזב וכועס. היו לי מרצים יהירים שפספסו את ההזדמנות שניתנה להם לקרב חילונים לדת.

דוקטורט זה מסע ארוך. יש דברים שאורכים זמן רב ובצדק. לכן בסוף תחושת הסיפוק כל כך גדולה.

יש לנו חובה כלפי ההורים שלנו. לדאוג להם ולגרום להם להיות גאים בנו. זה מה שאני מאחל שהילדים שלי יעשו בבוא העת. החלום ללמוד לימודי דוקטורט נולד גם מתוך החשיבות שהורי נתנו ללימודים אקדמיים. אני שמח שהם זכו לראות אותי מסיים את הדוקטורט וזכו אולי לעוד קצת נחת.

דבר אחרון בהחלט – הנה דף התודות שמופיע בתחילת העבודה. תודה גם לכל מי ששרד והצליח לקרוא עד כאן…

שלכם,

ד"ר ליאור צורף