ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

חזרתי לאחרונה מהרצאות בטוקיו-וניו-יורק וערכתי סרטונים קצרים בעקבות החוויות ב-2 הערים הנפלאות האלה.

נתחיל בביקור הראשון שלי בטוקיו. 

ועכשיו לסרטון השני בעקבות הביקור בניו-יורק.

לפני כמה ימים חזרתי מהרצאה בברצלונה. את העדכון הזה כתבתי בטיסה תוך כדי קריאת הספר Start with Why של סימון סינק (לינק למהדורה העברית).

הספר מציע לכל אחד לחשוב ולכתוב את ה-"למה" שלו / שלה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. אני מזמין אתכם לקרוא את התשובה שלי ולחשוב מה התשובה שלך לשאלה המשמעותית הזאת.

כשהייתי ילד, הייתי רוב הזמן לבד. כמעט בלי חברים. חוץ ממחשבים, בכל המקצועות היו לי ציונים נמוכים. חשבתי שאני לא חכם. כולם מסביבי אמרו לי שכדי להצליח בחיים, צריכים ציונים טובים לכן לא האמנתי שאצליח בחיים. חשבתי שאין לי חברים כי משהו בי לא בסדר. בגיל ההתבגרות זה התעצם. פחדתי מהצל של עצמי.

כעסתי על ההורים שלי שכל הזמן אמרו לי "למה אתה כל הזמן לבד? תצא לבלות עם חברים". התביישתי להגיד להם שאני לא מקובל ואין לי כמעט חברים. התביישתי להגיד להם שאני מבלה שעות מול המחשב כי אין לי משהו אחר לעשות. פחדתי להתחיל עם בנות כי מי תרצה חבר לא מוצלח כמוני. בימי שישי בערב, ידעתי שהחברים בכיתה יוצאים לבלות, אבל אני נשאר בבית, מול המחשב. נהנה ללמוד לבד תכנות אבל במקביל הייתי עצוב להיות לבד. פחדתי מהכל. מהחברים, מהבנות. מההורים. מהמורים. ובעיקר פחדתי מעצמי.

בחיי הבוגרים, אחרי שראיתי ששום דבר שאני עושה לא מצליח לשנות באופן בסיסי את ההרגשה שלי, עברתי טיפול. אט אט צברתי ביטחון לנסות דברים חדשים. לעשות יותר דברים שאני אוהב. ללכת אחרי החלומות שלי. כמו כל תהליך משמעותי, זה לקח הרבה זמן והרבה הצלחות קטנות. 20 שנה, מהרגע בו הייתי סטודנט דלפון ובודד ועד שמצאתי את עצמי נשוי באושר, עם 3 ילדים מדהימים וכלבה, מוקף בחברים, חלקם חברי נפש וחלקם מכרים (קשרים חלשים, למי ששמע אותי מספר על זה בהרצאות).

אבל הילד שהייתי נמצא בי כל הזמן. איך זה יכול להיות שתפיסת המציאות שלי היתה כל כך שגויה? איך זה יכול להיות שחשבתי שאני טיפש? שלא תהיה לי זוגיות? שלא אצליח בחיים? איך נתתי לפחד לנהל אותי כל כך הרבה שנים? איך זה שאף אחד לא זיהה את זה ולא הציע לעזור לי? האם יש עוד אנשים שחיים במצב דומה? אם יש כאלה, אני חייב לדבר איתם. וכשאפגוש אותם, אספר להם את הסיפור שלי ואולי תפיסת המציאות שלהם תשתנה. אולי הם יצליחו לשנות את חייהם או את מסלול חיי הילדים שלהם. הרצון הזה הוא הכוח שמניע אותי לעשות את כל מה שאני עושה.

היום אני מתפרנס מהרצאות בתחום חכמת ההמונים וייעוץ לארגונים שעושים בה שימוש ככלי לחדשנות. אבל הסיבה לכל מה שאני עושה היא השריטה הזאת שיש לי, האובססיה אם תרצו, לגרום לצעירים עם קשיים להאמין בעצמם. לא לוותר על החלומות שלהם. לא לתת לפחד להשתלט על ההחלטות שהם מקבלים. להבין שאם מישהו אומר להם שאין להם סיכוי לעשות את מה שהם רוצים באמת, אז הוא מדבר שטויות. עבודה קשה, התמדה ולמידה מכשלונות, יובילו אתם להצליח גם אם עכשיו זה נראה להם לא הגיוני.

אז זאת הסיבה לשאלה הגדולה "למה" אני עושה את מה שאני עושה.

האם לכם יש תשובה לשאלה הזאת? אפשר למצוא כלים שיעזרו למצוא את התשובה בקישור הזה  וכמובן לצפות בהרצאת טד שלו בנושא בקישור הזה.

תודה על תשומת הלב,

ליאור

קישור לרכישת כרטיסים להרצאתי ב-9.7 בטוקהאוס. לקבלת הנחה רשמו את הקוד 0907

בתחילת החודש טסתי לאתונה שם עליתי על יאכטה בה הפלגתי במשך שבוע בין האיים במפרץ הסארוני כחלק מהלימודים לקבלת רישיון סקיפר. בהמשך צרפתי סרט קצר שערכתי בעקבות ההרפתקה הזאת.

באחת המרינות, עגנה לידנו יאכטה ובה זוג בריטי נחמד. הם עזבו את הבית, המשפחה והקריירה ועברו לגור על סירה שרכשו. ב-6 השנים האחרונות הם חיים את החלום שלהם ומפליגים מסביב לעולם.

הייתי סקרן לשאול אותם איך הם הגיעו להחלטה הזאת ומה לומדים מי שחיים בהרפתקאה מתמדת. אז ביקשתי רשות לשאול אותם כמה שאלות והם הסכימו בשמחה. דילגתי מעל המעקה אל עבר היאכטה שלהם והנה תמצית השיחה שקיימנו.

ראשית, תכירו את פול ולוריין. זוג בריטי נחמד שמפליג מזה 6 שנים ברציפות על הסריה Freya of Wight הקרויה על שם אלת האהבה הנורדית, Freya.

מה גורם לזוג נשוי לעזוב הכל ולצאת להפליג מסביב לעולם?

"חיינו חיי משפחה רגילים לגמרי אבל יום אחד, תוך כדי חגיגת יום הולדת מיוחדת, החלטנו להפליג מסביב לעולם. לעולם לא היתה לנו יאכטה ולא הפלגנו יותר מאשר ליום אחד אבל החלטנו לא לתת לזה לעצור אותנו. תמיד אמרנו לעצמנו "עוד 5 שנים נעשה את זה". יבוא יום שבו נצא לפנסיה ואז זה יקרה. אבל אז רצה הגורל וכמה קרובי משפחה וחברים שלנו חלו ונפטרו. החלטנו לא להמתין יותר וללכת אחרי החלום שלנו. עשינו רשימה של כל מה שצריך לעשות ומצאנו לכל נושא את התשובה המתאימה. במשך שנתיים תכננו ולמדנו. עשינו רישיון סקיפר, קנינו סירה קטנה ויצאנו להפלגות קצרות כדי ללמוד ולהשתפר. אחרי שצברנו ניסיון ובטחון, קנינו את הסירה הנוכחית ושיפצנו אותה כך שתתאים לצרכים שלנו."

האם זה מתאים רק לאנשים עשירים?

"ממש לא. עזבנו את העבודה שלנו, מכרנו את הדירה שלנו, קנינו והשכרנו שתי דירות קטנות יותר. שכר הדירה מממן את כל מה שאנחנו עושים. תתפלא, אבל החיים על סירה הרבה יותר זולים מהחיים בעיר. אנחנו לא אנשים עשירים ולא צריך להיות עשיר כדי לחיות על יאכטה כמונו."

איך נראים החיים על יאכטה?

"אנחנו מחוברים לטבע. בים רואים כל הזמן צבים ודולפינים. מפליגים מיעד ליעד. לא תמיד הכל זוהר והחיים על סירה יכולים לפעמים להיות מאוד משעממים. כך קרה לנו שחיכינו במשך 30 שעות שתהיה רוח ונוכל להמשיך להפליג או להשקיע יום שלם במשימה פשוטה כמו כביסה. ההרפתקה הזאת מתאימה רק לזוגות שיכולים להיות 24*7 אחד עם השני."

מה עם המשפחה שלכם?

"הילדים שלנו כבר גדולים ויש לנו נכדים. הפרידה מהם היא הדבר הקשה ביותר. אנחנו עושים הרבה שיחות וידאו. בנוסף, כל כמה חודשים אנחנו טסים הביתה ופוגשים את הילדים והנכדים שלנו. ואז אנחנו חוזרים לסירה שלנו וממשיכים לחיות את החלום שלנו."

אפשר לקרוא את הבלוג שלהם בקישור הזה.

לסיום, הנה סרט שערכתי בעקבות ההפלגה וההרפתקה שעברתי.

סרטון קצר בעקבות ביקור בארה"ב לפני 10 ימים לסדרת הרצאות.

לאחרונה לקחתי חלק באחד האירועים המשמעותיים והמרגשים ביותר שבהם התמזל מזלי לקח חלק. מדובר באירוע שהתקיים בחוות השומר בו הציגו בוגרי החווה הרצאות קצרות בהשראת TED. עבור רובם זאת היתה הפעם הראשונה בה הם עמדו על במה וסיפרו את סיפור חייהם.

קצת רקע: חוות השומר הוא בסיס צבאי יפהפה בגליל התחתון בו עוברים טירונות, חיילים עם קשיים. צה"ל קורא להם חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) והם ידועים יותר בכינוי "נערי רפול". הם מגיעים לחוות השומר אחרי שבמהלך חייהם רוב מי שהיה סביבם לא האמין בהם. לא ההורים. לא האחים. לא החברים. לא המורים. אחרי שהרשויות שאמורות לסייע להם כמו משרד החינוך והרווחה נכשלות (למרות מאמצים רבים), מגיע הצבא ועושה מעשה מופלא שמציל, ממש ככה, נפשות של צעירים רבים כל כך.

במרכז הבסיס ניצבת חומה ועליה הכיתוב "בזכות האמונה באדם" – הסיסמא שמלווה את כל מי שנמצא במקום הזה, יום יום, שעה שעה. זאת לא רק סיסמא אלא המהות של המקום שמנסה להראות למתגייסים הצעירים – חלקם מגיע עם תיקים פליליים, חלקם מרקע של אלימות ועוני – שהם מסוגלים להצליח ויש מי שמאמין בהם.

בחודש שעבר הגעתי לחוות השומר אחרי חודשים ארוכים של הכנות, נרגש לקראת האירוע.

האירוע נפתח בגרסה מרגשת מאוד לסרט "אלא החיים שלנו" (מומלץ לצפות עד הסוף).

המרצה הראשון היה טוביה פנחסוביץ'.

טוביה נולד בירושלים למשפחה חרדית. בגיל 12 החליט לחזור בשאלה וברח מהבית. כשפגשתי את טוביה לראשונה, שאלתי אותו "תגיד, יש החלטה כלשהי שאתה מתחרט עליה?" הוא חייך וענה "אני לא מתחרט על שום דבר". היא סיפר לי איך הוא מוצא את הדבר הטוב בכל החלטה שקיבל וחי חיים מלאי משמעות ואושר. היום טוביה מדריך ניווט ביחידת דובדבן. הוא סיים את ההרצאה שלו במשפט המפורסם: "אולי עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי אבל גם עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי".

המרצה הבאה היתה נטלי ספירו

בתחילת הרצאה נטלי החזיקה בידה צנצנת פלסטיק וסיפרה איך מאלפים פרעושים: מכניסים פרעושים לצנצנת שקופה. בהתחלה הפרעושים קופצים וחוטפים מכה בראש. קופצים שוב, מקבלים עוד מכה. כך הם ממשיכים לקפוץ עד שהם לומדים עד איזה גובה הם יכולים לקפוץ בלי לקבל מכה. מאותו הרגע הם יקפצו לגובה הזה לאורך כל ימי חייהם.

היא המשיכה וסיפרה איך בגיל 8 נסעה ברכב עם אמא שלה שהיתה בהריון ועם אחיה. ואז, ברגע אחד, חייהם השתנו. ממשפחה רגילה הפכו למשפחה במצוקה בעקבות תאונת דרכים קשה שעברו. נטלי מצאה משמעות בכל הקשיים ונלחמה להגיע לשרת כמפקדת בחוות השומר והרגישה הזדהות עם רבים מהחיילים שנמצאים שם.

אחרי שהשתחררה, היא הופתעה לשמוע שאחרי הצבא אף אחד לא באמת דואג ומלווה את החיילים בהמשך דרכם באזרחות. לכן היא החליטה לעשות מעשה והקימה יחד עם ענבל אלישע את עמותת "עמית לדרך" שמלווה ומעצימה חיילי איתן משוחררים.

בסוף ההרצאה היא חזרה להחזיק את הצנצנת, הסירה את המכסה, ואיחלה לכולם לפרוץ את תקרת הזכוכית ולקפוץ כמה שיותר גבוה בחיים. אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה לאחרונה בחדשות סוף השבוע על נטלי והעמותה שהקימה – לינק.

המרצה הבא היה שמואל בן זכריה

שמואל נולד בירושלים למשפחה חרדית. אביו נפצע במלחמת שלום הגליל והפך לנכה צה"ל. החל מגיל 14 הוא עבד כדי לפרנס את המשפחה. הוא סיפר בהרצאה איך כל שנה הוא חוסך כדי לממן חופשה משפחתית באילת "כי אם אני לא אקח אותם לחופש, אף אחד אחר לא יעשה את זה". העבודה באה על חשבון לימודים וכך הוא מצא את עצמו נושר מהלימודים ובגיל 18 מתגייס לחוות השומר.

אחרי שהשתחרר, עמותת "עמית לדרך" הכירה לו מנטור שמלווה ומדריך אותו בחייו האזרחיים. שמואל סיפר איך המנטור דחף אותו לחזור ללימודים. העיניים שלו נצצו כאשר סיפר כיצד כל חייו נכשל בלימודים, עכשיו, אחרי שחזר ללמוד, הוא קיבל בבחינה במתמטיקה ציון 100. היא סיפר איך אחרי שנים שהוא דאג רק לאחרים הוא הבין שהוא צריך לדאוג גם לעצמו. בסוף ההרצאה הוא קרא לכולם לא לוותר לעצמם.

לאחר עלתה לבמה להקת חיל החינוך אחד מחיילי החווה, שגיא שאטה, והם שרו יחד את השיר "לפני שייגמר" (לא לפחד) של עידן רייכל. הקהל יצא מגדרו מהתלהבות.

הבא בתור היה ברק ביטון.

ברק גדל בשכונת יד אליהו. הסביבה בה גדל עודדה אותו להשתמט משירות צבאי ואף אחד לא האמין שיצא ממנו משהו. כשהתגייס שלחו אותו לחוות השומר וסימנו בתיקו האישי שיש לו קשיי הסתגלות רבים (ציון קה"ס גבוה). כמו רבים אחרים בחווה, גם המפקדת שלו היתה האדם הראשון שהאמין בו. זה היה הרגע שבו הוא התחיל להאמין בעצמו והתחיל להצטיין בכל מה שעשה.

כשהחליט שהוא רוצה לצאת לקורס קצינים הוא המתין למיון האחרון לפני קורס הקצינים. שבוע לפני המיונים הודיעו לו שהוא לא יוכל לעבור אותם כי יש לו בתיק האישי קה"ס גבוה ורק קב"ן (קצין בריאות נפש) יכול להוריד את זה.

אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לפגוש קב"נית. הוא היה בטוח שהיא תשמע על המוטיבציה והמהפך שעשה ומיד תיתן לו את ברכת הדרך לקורס קצינים. לתדהמתו, היא אמרה: "גם אם הייתי רוצה, אני לא יכולה לבטל את סעיף ה-קה"ס שלך. שינוי אפשרי רק אחרי שלושה חודשים שבהם תהיה בתקופת מבחן בבסיס אחר. אני מצטערת אבל זה לא אפשרי עכשיו".

בשלב הזה שבו רבים אולי היו בוחרים אולי לוותר לעצמם, ברק לא וויתר וענה לה: "תני לי רק עוד 10 דקות מזמנך. אני אספר לך מה עבר עלי בחיים. אם בסוף תחליטי שאי אפשר לעשות כלום, אני אצא ואניח לך". בסוף אותם 10 דקות שניהם ישבו בחדר בוכים. היא יצאה להתייעץ עם המפקדת שלה, חזרה ואמרה לו: "מעולם לא עשינו את זה. אנחנו מורידים לך את סעיף קשיי ההסתגלות ואתה מוזמן להמשיך לקורס קצינים".

לימים, ברק חזר לחוות השומר, הפעם כקצין. היום סרן ברק ביטון הוא קצין כושר קרבי בביה"ס ללוחמה בטרור. הנה קישור לכתבה על ברק בחדשות השבת.

הוא סיים את הרצאתו בסיפור על האחות שכתבה את הספר "חמשת החרטות של אנשים לפני המוות". הוא ציטט את החרטה שהיתה במקום הראשון: "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות".

אחריו דיבר מיכאל בן שטרית

מיכאל נולד וגדל בטבריה. מגיל 15 פרנס את עצמו כעובד מוסך ואף הסתבך עם החוק. הוא התגייס כנער מקא"ם וחייו השתנו כאשר גם המפקדת שלו אמרה לו שהיא מאמינה בו.

מיכאל סיפר איך אחרי הצבא הפך להיות נהג משאית. יום אחד כאשר נסע בדרכים, הוא ראה שלט ליד מכללת אחווה עם פרסומת ללימודים. ברגע אחד הוא החליט להירשם ללימודים ושינה את מסלול חייו. הוא המשיך ללמוד באוניברסיטה והפך להיות המנהל המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס במודיעין. היום הוא אחד מאנשי החינוך הבולטים בארץ.

אתם מוזמנים לצפות בכתבה ששודרה עליו בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין – לינק.

אחרון חביב דיבר ישראל פרץ.

ישראל סיפר איך עזב את הבית בגיל 13 וחי שנתיים ברחוב. הוא סיפר איך יצר ההישרדות מוביל צעירים חסרי בית לחפש אוכל בפחי זבל מתחת לאולמות אירועים, איך מוצאים חדרי מדרגות לישון בהם ואיך מנסים לשרוד כשאין מי שיאמין בך.

הוא המשיך לנסות ולשרוד במוסדות שונים עד שתגייס. אז הוא נשלח לטירונות בחוות השומר. ביום ההרצאה, הוא אמר לי "חכה רגע, אני רוצה להראות לך משהו". הוא הוציא בהתרגשות מכתב שכתבה המפקדת שלו.

מהרגע הזה הוא התחיל להאמין בעצמו והפך להיות חייל למופת. מאז ישראל מתקדם ומצליח בכל מה שהוא בוחר לעשות. היום הוא נהג משאית ומנהל מחסן במחלבת יניר.

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". המשפט המפורסם של הרב קרליבך מסכם בצורה נפלאה את המשותף לכל ההרצאות. בחוות השומר נמצאים המבוגרים האלה שעבור רבים כל כך בחברה הישראלית הם הראשונים להאמין בהם. ובזכות האמונה הזאת, בזכות האמונה באדם, חייהם משתנים לבלי הכר.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל המרצים ולצוות המופלא של חוות השומר בראשות סא"ל סמואל בומנדיל שחלם יחד איתי על האירוע הזה והוביל את החלום למציאות. תודה שנתתם לי הזדמנות להכיר, ללוות ולאמן את המרצים הנפלאים ולהיות חלק מערב בלתי נשכח.

פיטר דיאמנדיס הוא אחד מהיזמים והעתידנים הבולטים בעולם. פגשתי אותו לראשונה ב-TED ולשמחתי בהמשך הוא הפך להיות תומך נלהב של ספרי המוח המשותף.

בשנת 2008 הוא ייסד את Singularity University ביחד עם העתידן ריי קורצוייל מתוך ציפייה והכנה לרגע בו מחשבים יהיו חכמים יותר מבני אדם. את נקודת הזמן הזאת הם מכנים הסינגולאריות שתשנה את עתיד האנושות בדרכים שקשה לדמיין.

לאחרונה פיטר פרסם מסמך עם תחזית ל-20 השנים הבאות על בסיס ההערכות שלו בשילוב קבוצה של 50 אנשים שאותם כינה "האנשים הכי חכמים שאני מכיר".

לפי דיאמנדיס וחבריו, בשנת 2030, בעוד 12 שנים בלבד, מחשבים יהיו אינטליגנטים כמו או יותר מבני אדם בכל תחום. כבר היום מחשבים חכמים יותר מבני אדם בתחומים צרים כמו בשח מט או בשאלות טריוויה. אבל בשנת 2030 התחזית היא שבינה מלאכותית תהיה חכמה יותר מאינטליגנציה אנושית.

12 שנים מהיום.

פריצת הדרך הזאת תוביל לאינספור חידושים שיובילו לכך שבשנת 2038, לפחות לפי פיטר דיאמנדיס, יגיע הרגע הסינגולרי בו חיי בני אדם ישתנו לבלי הכר וקשה לחזות ולדמיין כיצד ייראו.

תחזית מרתקת, מפחידה ומלהיבה בו זמנית.

ניתן להוריד את התחזית המלאה בקישור הזה

בעקבות הרצאה שהעברתי לאחרונה לסטודנטים צעירים שקיבלו מלגה של קרן מושל, קיבלתי את המייל המרגש הזה בו אחת הסטודנטיות שאלה אותי איך אפשר לשמר מוטיבציה לאורך זמן רב? ביקשתי את רשותה לשתף את מה שהיא כתבה לי ואת התשובה ששלחתי לה.
 

היי ליאור,
קוראים לי מאיה (שם בדוי) ואני סטודנטית שנה ג' להנדסה ביו רפואית.
השתתפתי בשבוע שעבר בכנס פתיחת שנה ורציתי להודות לך ממש על ההרצאה שלך- היה באמת מאוד מעניין ומעורר השראה.
אם להגיד את האמת, הגעתי לכנס כשאני די שבוזה מהלימודים. בשנה שעברה (בגלל קשיים אישיים ובלימודים) נכשלתי בכמה קורסים ונוצר מצב שבו התואר שלי נגרר לעוד שנה (5 שנים במקום 4) וכל הסיטואציה הזו גרמה לי לפקפק אם אני נמצאת בתואר הנכון עבורי. ואיכשהו בהרצאה הצלחת לשנות לי את ההרגשה הזו. יצאתי באמת מפוצצת באנרגיות ומוטיבציה להתגבר על הקשיים שנוצרו ולהצליח למרות זאת. ממש תחושה שהכל אפשרי ושרק צריך שאבחר מה אני רוצה לעשות. 
גם ממש גרמת לי לחשוב כששאלת אם יש לנו חלום. מה שהבנתי הוא שהרבה פעמים אני לא פועלת, לא מעזה לחשוב בגדול ומבטלת כל מחשבה בטענה שאין סיכוי. לרוב בגלל פחד כלכלי, פחד שיצחקו עלי כשאטעה או פשוט מחוסר ביטחון ואמונה עצמית.
רציתי לשאול אותך, איך בחרת את התחום שאתה עוסק בו? איך ידעת שזה מעניין אותך וזה מה שתרצה לעשות בחיים? (כששואלים אותי מה מעניין אותי ביו רפואה לא ישר עולה לי בראש אבל אין לי גם משהו אחר על הפרק)
וגם איך משמרים את הרגשת המוטיבציה הזאת? ביום ההרצאה הרגשתי שאני יכולה להזיז הרים והיום זה כבר דעך.
ההרצאה שלך ממש פתחה לי את העיניים וגרמה לי להתחיל תהליך מחשבתי עם עצמי (לגבי כל תחומי החיים),
עוד לא הגעתי למסקנות אבל לפחות אני בדרך לשם 🙂
תודה רבה,
מאיה.

הנה התשובה שלי.

שלום מאיה יקרה,
 

לגבי 2 השאלות שלך, יש לי תשובה פשוטה יחסית רק לשאלה הראשונה (התשובה פשוטה, הדרך לא קלה בכלל).
 
איך מצאתי את התחום שבו אני עוסק? כשהייתי ילד, הלכתי להרבה חוגים. שנאתי את רובם. הייתי בחוג טיסנאות, ג'ודו, כדורסל ועוד ועוד. העברתי את הזמן ובחלקם ממש סבלתי. ואז, בכיתה ח', הלכתי לחוג תכנות מחשבים. מייד בשיעור הראשון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. לעסוק במחשבים ובטכנולוגיות חדשות. כעבור שנים רבות, כאשר פרשתי מהיי-טק והתחלתי לימודי דוקטורט, ידעתי שאני רוצה לחקור נושאים שקשורים לטכנולוגיות חדשות ובאותן שנים צצו הרשתות החברתיות. אבל תהליך מציאת התחום היה ארוך ולקח שנתיים של קריאה, מחשבה, שיחות עם המנחה שלי ועוד. תוך כדי השנתיים קראתי את הספר Wisdom of the Crowd ומייד ידעתי שזה התחום שאני רוצה לחקור.
 
אם עדיין לא מצאת את התחום שגורם לך לניצוץ בעיניים זה בסדר גמור. אל תוותרי על התואר ונסי לסיים בצורה הטובה ביותר האפשרית. את בתחילת דרכך המקצועית. כל עוד לא תוותרי לעצמך, תהי סקרנית, תתנסי בדברים חדשים, בסוף אני משוכנע שתמצאי את הדבר הזה שיגרום לפרפרים בבטן ואז תדעי שזה התחום שלך.
 
עכשיו אנסה לענות על השאלה השנייה, איך משמרים את הרגשת המוטיבציה? זאת שאלה קשה יותר והאמת היא שגם אני מתלבט בה לעיתים קרובות. יש תקופות שבהם השגרה משתלטת על סדר היום, ואני מוצא את עצמי עובר ממשימה למשימה שאני צריך לעשות. יש תקופות שבהם בעקבות חולשה פיסית, מחלה או סתם שחיקה, האנרגיות יורדות. אני לא בטוח שיש לי עצה שיכולה להתאים לך כי זה מאוד אישי. אבל ברשותך אספר לך מה אני עושה במקרים כאלה ואולי זה יציף כמה מחשבות ורעיונות שמתאימים לך.
 
ראשית, אני משתדל להיות מודע למצבי הרוח ולא לתת למצבים כאלה להמשך בלי שאני מנסה לעשות מעשה כלשהו. יש הרבה דברים שאני בוחר לעשות באופן ספונטאני ואת חלקם אני מתכנן מראש.
 
חלק מהעבודה שלי היא כתיבה. בין אם מדובר במאמר אקדמי, פוסט בבלוג או כתיבת ספר. לכתוב אפשר בכל מקום. אז אני מנצל הזדמנויות שיש בעקבות פגישות או אפילו מטלות, ויוצא למקומות שמעוררים בי השראה. כך לדוגמא לפני שבועיים הייתי צריך לעבור בחינה בבניין של משרד התחבורה שנמצא מול חניון רידינג בת"א. הגעתי בבוקר, מצאתי חנייה בחניון (מי היה מאמין שיש עוד חניונים בחינם בת"א), סיימתי את הבחינה ושכרתי זוג אופניים (17 שקל בתל אופן). יצאתי עם הלפטופ שלי בתיק גב למסע מנמל תל אביב עד יפו. עצרתי כל פעם במקום אחר, פתחתי את הלפטופ, וכתבתי. מזג האויר עכשיו נפלא, הטיילת מלאה תיירים ורעש הגלים פשוט נפלא. עבורי כל ביקור בים (במיוחד בשקיעות) זאת זריקת אנרגיה. אז אני דואג לעשות את זה לפחות פעמיים בשבוע.
 
יש דברים שאני מתכנן מראש לשבירת השגרה ואני בטוח שהם ימלאו לי מצברי המוטיבציה לתקופה ארוכה. כך לדוגמא כל שנה אני משריין זמן לצפות בשידורים החיים מתוך כנס TED העולמי שנמשך 5 ימים (קישור לפרטים). דבר נוסף שאני עושה הוא לנצל הזדמנויות לזמן איכות עם אישתי, הילדים או החברים הטובים שלי. בקרוב יש לי הרצאה בים המלח אז מייד הזמנתי את 2 החברים הכי טובים שלי ללילה משותף בים המלח.
 
לפעמים ההשראה מגיעה מדברים הכי פשוטים. לדגדג את אספי, הבן הקטן שלי. לצפות יחד עם הבן האמצעי שלי, אורי, במסטר-שף (לדלג על הפרסומות והתוכן השיווקי ככל האפשר) ולהחליט איזה מנות נבשל יחד ביום שישי. לצחוק על הבת הגדולה שלי, מאיה, שהג'ינס שלה קרוע (אני לא מבין למה ג'ינס חדש חייב להיות קרוע!).
 
לפעמים השראה מגיעה משיחות עם אנשים מעניינים. היתה לי שיחה נפלאה לאחרונה עם שומר מקסים בחניון שהסכים שאחנה במקום שמור לכמה רגעים. מכל אחד אפשר ללמוד. לפעמים השיחות הם עם אנשים שאני מעריך מאוד. כך לדוגמא יצאתי לטיול רגלי ושיחה מעוררת השראה עם יובל נח הררי והכלב שלו. בקרוב אני נפגש עם אדיר מילר ללמוד ממנו על הומור (מתרגש מאוד לקראת המפגש הזה).
 
דבר אחד בטוח,  תחושת המוטיבציה שלנו עולה ויורדת כל הזמן. קצת כמו סוללה בטלפון הנייד. התפקיד שלנו הוא לטעון את הסוללה כל פעם מחדש ואז לנצל אותה כדי להגשים את היעדים והחלומות שלנו.
 
שיהיה לך המון בהצלחה בלימודים ובכלל, בהמשך דרכך בחיים. אני מאחל לך שלא תוותרי לעצמך עד שתמצאי את מה שהכי מעניין אותך לעשות בחיים האלה. אל תוותרי על החלומות שלך.

הנה קישור להסבר על ההרצאות שאני מעביר לבני ונוער וצעירים.

אחד הדברים שהופכים הרצאה טובה להרצאה שגורמת לאנשים להגיד WOW זה הפעלה מפתיעה ויוצאת דופן. הפעלה שמסייעת להעביר מסר בצורה מיוחדת ומרגשת.

במטרה להעביר את הנושא חכמת ההמונים בצורה טובה, כל הרצאה שאני מעביר כוללת הדגמה והפעלה של המשתתפים. אני שואל את המשתתפים שאלה שקשורה להערכת

ההרצאה שהעברתי ב-TED התפרסמה בין היתר בזכות כך שהעלתי שור אמיתי לבמה ושאלתי את המשתתפים כמה הוא שוקל (הממוצע היה בדיוק משקל השור).

בהרצאות שאני מעביר, יש תמיד הפעלה. הנה תיאור ההפעלה הבסיסית בכל הרצאה: אני מציג למשתתפים את התמונה המפורסמת של הצלם ספנסר טוניק שצולמה בים המלח ושואל את המשתתפים כמה אנשים לדעתם מופיעים בתמונה. אני מחלק את התשובות לטווחים (בין 100 ל-300, בין 300 ל-500 וכו') ומראה כיצד הממוצע של ההערכות שלהם דומה למספר האנשים שמופיעים בתמונה.

הנה כמה דוגמאות להפעלות שקיימתי לאורך השנים ואשר יכולות לתת לכם תחושה איזה סוג של דברים אפשר לעשות…

ראשית, אם יש לכם אפשרות להביא שור, אני תמיד שמח לשחזר את הניסוי שערכתי ב-TED. הנה לדוגמא שור שעלה איתי לבמה בהרצאה להנהלת Fidelity בבוסטון.

היתה גם הרצאה שבה לא הצליחו להביא שור. אז החליטו להביא עז…

אפשר גם לשאול מה האורך של הנחש (3.55 מטר והממוצע היה 3.6 מטר).

בהרצאות וירטואליות קל מאוד לשלב ניסויים מסוג זה. אפשר לקיים הקלטה מראש עם בעל חיים ולשלב תוך כדי ההרצאה. הנה דוגמא מתוך הרצאת זום לחברת SAP העולמית לכ-1,000 משתתפים.

ניסוי עם שור או בעל חיים אחר זה גימיק נחמד אבל העוצמה של חכמת ההמונים באה לידי ביטוי בעיקר בשאלות לא כמותיות לפתרון בעיות קשות. הנה דוגמא לניסוי באירוע של חברה אמריקאית גדולה שעוסקת בניהול ציי רכב שבו המשתתפים נשאלו כיצד ניתן להקטין את עלויות צי הרכב.

בהרצאה אחרת באמפי פארק רעננה מול 2,000 משתתפים, שחררנו כ-120 יונים שעפו מעל הקהל. שאלתי את המשתתפים כמה יונים הם ראו.

הנה התוצאה:

ההפעלה לא חייבת לכלול בעלי חיים. בהרצאה ללקוחות היוקרה של מרצדס, שאלנו את הקהל כמה שוקל הרכב הזה.

והפעלה דומה בכנס לקוחות של חברת Element Fleet בוושינגטון די סי.

בדומה, בהרצאה למשטרה צבאית שאלנו את המשתתפים כמה שוקל האופנוע הזה שנכנס לבמה תוך כדי ההרצאה.

בהרצאה לאדריכלים במפעל לייצור מטבחים, הבאנו מנוף מהסוג שיש בתוך המפעל, עליתי עליו ושאלתי את המשתתפים באיזה גובה אני נמצא…

ההדגמה יכולה להיות קשורה גם למקום שבו מתקיימת ההרצאה. בהרצאה שהעברתי בלאס וגאס קפצתי ממגדל בגובה 350 מטר ושאלתי את המשתתפים מה גובה המגדל. הנה הקפיצה…

הנה דוגמא אחרונה לניסוי שערכתי בשיתוף משרד המדע (גם כאן הממוצע היה מדויק).

אז אם לכם רעיון להדגמה שיכולה להתאים באירוע שלכם, בואו נדבר על זה כדי לגרום לזה לקרות. ואם אתם חוששים שהניסוי לא יצליח, אני מבטיח לכם שאם מדובר בניסוי שבו התוצאה קשורה לחשיבה ושיקול דעת, הניסוי יצליח. ערכתי מאוד הפעלות כאלה ותמיד חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה.

למעט מקרה אחד… מקרה שבו ההפעלה נכשלה. הנה התיאור כפי שכתבתי אותו בספרי המוח המשותף:

כשחכמת ההמונים נכשלת

היזם והמשקיע יוסי ורדי מייצג את סיפור ההצלחה של ההייטק הישראלי. ב־2012 הוביל ורדי, אדם חברותי ומוכר שהתחבב על רבים בארץ ובעולם, את מושב הסיום בכנס השנתי של המדען הראשי. בתוכנייה הבטיחו שבפאנל זה, "הדוברים יציגו זווית ראייה ייחודית על המגמות והדרכים החדשניות למחקר ופיתוח". ורדי הזמין אותי להשתתף בפאנל. האמת, נלחצתי.

רציתי להדגים לקהל את המוח המשותף בזמן אמת. שור לא בא בחשבון, ובמקום חשבתי שיהיה נחמד לבדוק אם חכמת ההמונים יכולה לדייק בניחוש משקלו של אדם.

ורדי, שאוהב אתגרים, התנדב למלא את התפקיד. איך נאמר זאת, מדובר באדם עגלגל במידה מסוימת. הוא עמד במרכז הבמה והתחיל להסתובב אט אט כדי שהקהל יוכל לראות אותו במלוא תפארתו. כל אחד מהנוכחים ניחש את משקלו, ואני חישבתי במהירות את ממוצע ההערכות.

בסוף התהליך, כשהייתה בידי תשובה, פניתי אל ורדי וביקשתי ממנו לאשר האם הקהל העריך נכון את משקלו?

ורדי הניד את ראשו לאט. לא, המשקל אינו נכון ואפילו לא קרוב למשקל האמיתי. ההמון טעה. זו הייתה הפעם הראשונה שחכמת ההמונים בגדה בי. דווקא ורדי היה מאושר. הקהל העריך שמשקלו נמוך בהרבה מהמשקל האמיתי. הקהל צחק אבל אני הייתי נבוך ומבולבל.

אחרי שהפאנל הסתיים רציתי להבין למה הניסוי נכשל. מספר אנשים ששאלתי כיצד העריכו את משקלו של ורדי התנצלו והודו שבכוונה נקבו במשקל הנמוך ממה שחשבו. "מצטערים. לא רצינו להביך את יוסי ולהגיד מה אנחנו חושבים באמת."

תגובה הנובעת ממבוכה כמו בדוגמא של ורדי היא תופעה נדירה בחכמת המונים, אבל כישלון ההמונים היה הכישלון שלי. ורדי ואני חשבנו שהניסוי יהיה משעשע. ההמונים לימדו אותנו שטעינו. הם סירבו למלא את תפקידם כי חשבו שתשובה כנה תביך אותו.

לפעמים חכמת ההמונים לא עובדת. לקח ראשון: לא לשאול שאלה שהתשובה עליה עשויה להביך בפומבי.

את הפוסט הזה אני כותב בטיסה מישראל ל-Washington DC.
 

מכירים את זה שאתם מתיישבים בטיסה ליד מישהו שאתם לא מכירים ופתאום נוצר חיבור מיוחד ושיחה יוצאת דופן? הפעם אספר על שיחה כזאת שהשאירה אותי עם כמה תובנות.

רקע קצר. הוזמנתי להגיע ל-DC להרצאה. אחרי הנחיתה בניו-יורק המתנתי לטיסת ההמשך ל-DC. 
 

ניצלתי את ההמתנה לשיחת וידאו עם המשפחה. יום שישי, חג שמחת תורה, בניו-יורק השעה 6 בבוקר ובישראל 13:00. איילה זוגתי והילדים בדיוק סיימו ארוחת בוקר בבנדיקט במרכז שרונה. נזכרתי בימים בהם שיחה מחו"ל הייתה פרויקט מורכב והיום תוך 2 שניות אפשר לקיים שיחת וידאו.
 

שני מושבים לידי ישב בחור שחשבתי שהוא אמריקאי. בסוף השיחה הוא פנה אלי בעברית: "שלום. אפשר לשאול אותך מה זה שנת שנאים?".
"סליחה?" עניתי, "על מה אתה מדבר?".

הוא המשך "אני מקווה שזה בסדר, אבל לא יכולתי שלא לשמוע שבסוף השיחה עם אישתך איחלת שתהיה לה שנת סנאים נעימה".
"שנ"צ נעים! לא שנת סנאים. סנאים עדיין אין לנו…".

צחקנו.

זה הרקע לשיחה מסוג השיחות בין שני זרים שמוצאים את עצמם לפתע ממתינים עד שכל אחד ימשיך לטיסה שלו.

הבחור הוא ישראלי שגר כבר שנים רבות במרכז בארה"ב. נשוי, עם 3 ילדים, כולם נולדו בארה"ב. עובד כיועץ ואיש מכירות בחברה טכנולוגית גדולה.
כמו כל שני ישראלים, תוך 5 דקות גילינו שאנחנו בני אותו גיל בערך, יש לנו חבר משותף מתקופת הצבא, מצאנו תחביב משותף (הפלגות בים) ולמדנו שיש לנו ילדים בגילאים דומים.

תוך כדי השיחה שאלתי אותו: "תגיד, מה הסיפור הזה עם חוקי הנשק שיש לכם ארה"ב?".
הוא נאנח ואפשר היה לראות שהוא מרגיש לא בנוח עם המצב. "אני יודע שקשה להסביר את זה אבל אני אנסה. אפשר לעשות הקבלה בין הנחישות והרגשות העזים של אמריקאים כלפי הזכות לשאת נשק לבין זאת של קהילת הלהט"ב בישראל בכל מה שקשור לשוויון זכויות. מדובר בתחושה עמוקה שמדובר בזכות בסיסית שמאפשר לאזרח להרגיש מוגן יותר. זכות יסוד שאסור לשלול".
"אבל תפקיד המדינה להגן על האזרחים. לכן יש משטרה", עניתי.
"נכון, אבל אמריקאים רבים משוכנעים שחופש אמיתי (freedom) בא לידי ביטוי גם בזכות להחזיק נשק. בנוסף, יש אזרחים רבים שמאמינים שעליהם לשאת נשק כדי להרתיע ממשלות עתידיות לפעול נגד רצון העם".
"וזה הגיוני לדעתך?" שאלתי.
"מה פתאום!" הוא ענה. "לא מזמן הייתי במכירת גראז' (Garage Sale) של אחד השכנים שלי. הם מכרו צעצועים ישנים, כלי מטבח, כיסא, 2 רובים ורובה סער M16! כך, בצורה שהיא כל כך טבעית מבחינתם, כלי הנשק הוצעו למכירה לשכנים וכל מי שהיה באיזור. זה הזוי. אבל מבחינתם זאת זכות בסיסית, כמו הזכות להצביע והזכות להביע דעה חופשית".
 

לפני ההרצאה ביקרתי בבניין הסנאט תוך כדי שאני מהרהר בסיפור הזה.

בפרספקטיבה של מי שעוסק בחכמת ההמונים, האם זאת דוגמא לחכמת ההמונים? העולם כולו הזדעזע ממקרה הירי האחרון בלאס וגאס בו אזרח אמריקאי רכש ללא הפרעה 47 כלי נשק ורצח כמעט 60 אזרחים.
 

הסטטיסטיקה היבשה עוד יותר מזעזעת. לפי נתוני משרד הבריאות האמריקאי, בכל יום (רגיל) נהרגים בממוצע 93 אמריקאים מירי בכלי נשק מתוכם 7 ילדים. 7 ילדים כל יום. הזוי.  
 

סקרים שנערכים בנושא מראים שחצי מהאמריקאים מרוצים מחוקי הנשק או חושבים שצריך להקל בהם עוד יותר. זאת חכמת ההמונים לפי אזרחי ארה"ב.
 

לחכמת ההמונים כמה תנאים. האם הם מתקיימת במקרה הזה? קהל גדול ומגוון – מתקיים. אבל האם בנושא הזה האמריקאים חושבים בצורה עצמאית ובאופן רציונאלי? אני לא בטוח. מדובר בנושא מאוד אמוציונאלי עבורם ואלי זאת דוגמא למקרה בו קיימת הטיה רגשית או תרבותית. מקרים בהם חשיבה לא רציונאלית מובילה לקבלת החלטה שגויה.

משם המשכתי לאנדרטה לזכרו של מרטין לותר קינג. 

החלק האחורי של גופו עדיין נמצא בתוך גוש אבן ענק. למדתי שהאמן ביקש לסמל בכך שעבודתי של מרטין לותר קינג עדיין לא הסתיימה. מילות הנאום המפורסם שלו, I have a dream, הדהדו בראשי.
למחרת התקיימה ההרצאה במרכז כנסים גדול על שפת נהר הפוטומק. המארגנים הכניסו רכב שברולט תוך כדי ההרצאה למרכז האולם ושאלתי את המשתתפים למשקל הרכב. 

(צלם Edwin Remsberg)

הפעם חכמת ההמונים עבדה וההרצאה היתה נפלאה. אני חוזר לארץ, מקום בו יש אמנם עוד הרבה מה לשפר אבל לפחות בכל מה שקשור לאחזקת נשק, ההמונים חכמים קצת יותר. אולי. 
 

בדרך לארץ, עצרתי לביקור קצר באמסטרדם. עברתי בחנות העוגיות של ורה (למי שלא קרא את הסיפור שכתבתי "מעשה בעוגייה", אני ממליץ לקרוא אותו בקישור הזה). כמו תמיד, היה תור ארוך מאוד. הפעם נוסף שלט בו כתוב שצפויה המתנה של 45 דקות.

המתנתי בסבלנות. כשהגיע תורי קניתי 4 עוגיות (סליחה מהדיאטנית שלי) ושאלתי את ורה: "איך זה שאת עדיין לא משנה את דעתך ומחליטה לפתוח סניפים נוספים?". היא חייכה וענתה: "כי רק כך אני מאושרת".
לקחתי ביס מהעוגייה. רגע קטן של אושר.