לפני כמה ימים חזרתי מסן פרנסיסקו בעקבות הרצאה שהעברתי באחת החברות המעניינות ביותר בתחום המזון. לחברה קוראים Hampton Creek והם מנסים להמציא מחדש את עולם המזון התעשייתי.
הנה כמה דברים שלמדתי על המזון שאנחנו קונים היום לעומת המזון שיהיה זמין בעתיד.
המטרה העיקרית של חברות המזון (כמו כל חברה עסקית) היא להשיא רווחים. הדרך הקלה ביותר היא לייצר אוכל כמה שיותר טעים ווכמה שיותר זול. לכן מוצרי מזון תעשייתיים מלאים סוכר, שומן ועוד חומרים לא בריאים, שהם יחסית זולים לרכישה. בנוסף מוצרים רבים מבוססים על בעלי חיים בתהליכים שיש בהם אכזריות רבה.
חברות המזון הגדולות מתהדרות בכך שהן חדשניות, משיקות מוצרים חדשים ובעקבות לחץ הציבור, פועלות (לאט מידי) להקטין את הנזק שגורם המזון שלהן לגוף האדם ולסביבה.
אבל החדשנות האמיתית נמצאת בחברות כמו Hampton Creek . שם אוספים זרעים וצמחים מכל רחבי העולם, מבודדים את מולקולות המזון שבהם ומרכיבים מחדש מוצרי מזון בריאים, טעימים וידידותיים לסביבה. לא מדובר בהנדסה גנטית (GMO) ולא נעשה שינוי ב-DNA של הרכיבים אלא תהליך מדעי מורכב של הבנת התכונות של כל חומר וניסיון לשלב חומרים חדשים בייצור מוצרי מזון שכולנו אוכלים.
הנה וידאו קצר שצילמתי במעבדה שלהם:
במהלך ההרצאה טעמתי את המוצר החדש שהם עומדים להשיק שנקרא Scramble. חביתה שלא מבוססת על ביצים. למרות שאין בה שביב של חלבון או חלמון ביצה, היה לה טעם מדוייק של חביתה. אני נשבע שהיא היתה טעימה יותר מהחביתה שאכלתי באותו הבוקר בבית המלון.
הנה וידאו מהטעימה שעשיתי:
החזון שלהם הוא לייצר אוכל טעים, בריא וידידותי לסביבה. הנה סרטון מקסים שמציג את החזון שלהם לבשר נקי, בשר אמיתי שלא מבוסס על התאכזרות לבעלי חיים.
ובכלל, מדובר בחברה יוצאת דופן עם אנשים מרתקים, שעובדים בסביבת עבודה מיוחדת: כך למשל, אירוח כלבי העובדים הוא דבר שבשגרה. הם עובדים בלופט ענק, מוקף מעבדות. אווירה אחרת לגמרי מההיי טק שאנחנו מכירים בארץ. עבורי זאת היתה ההרצאה הראשונה שהעברתי גם לכלבים…
יצאתי מהביקור מלא השראה לגבי העתיד. מי יודע, אולי הדיאטנית שלי בסוף תהיה גאה בי…
אחרי ההרצאה הספקתי לסייר מאחורי הקלעים בכלא אלקטרז. סיור מרתק בו ירדתי למרתפים החשוכים של הכלא, נכנסתי אל חריץ קטן דרכו התבצעה בריחה נועזת מהכלא ועוד. קשה להסביר כמה רעש סגירת דלתות הברזל מצמרר.
ניסיתי לדמיין איך הרגישו אסירים שנשלל מהם החופש ומידי יום הם התבוננו במראה המרהיב שמייצג את החופש במלוא הדרו בדמות קו הרקיע של סן פרנסיסקו מול האי.
זכיתי גם לצפות בשקיעה יפייפיה מעל לגשר הזהב.
בביקור הקצר הספקתי לפגוש את חבר ילדותי אורי אייזן. הפוסט שכתבתי בעקבות המפגש הזה הפך להיות הפוסט הנקרא ביותר שכתבתי אי פעם. למי שלא קרא, הנה קישור לקריאה.
שנה טובה 🙂
מאז ומתמיד אני נהנה לעקוב אחרי סיפור ההצלחה של חיים סבן. איך הפך מי שהיה תלמיד גרוע שהעיפו מבית הספר לפילנתרופ מיליארדר?
לאחרונה האזנתי לפודקאסט של NPR שנקרא How I Built This ובו שיחה מרתקת ומלאת תובנות עם חיים סבן. בסוף הפוסט יש קישור להאזנה לשידור המלא.
בינתיים, הנה כמה שלושה דברים שאפשר ללמוד מחיים סבן:
1. החיסכון משתלם
מכירים את זה שאתם מגיעים למלון בחו"ל, רוצים ללכת לישון ומוצאים את עצמיכם בוהים בערוץ טלוויזיה מקומי בשפה שאתם לא מבינים?
סבן מספר על ביקורו ביפן בו הוא בהה במסך הטלוויזיה מחדרו בבית המלון. כך הוא צפה בפעם הראשונה את הפאוור רנג'רס בגרסה היפנית המקורית. סבן מספר שהוא נהנה לצפות בסדרה. ואז נולד במוחו רעיון שובב.
בסצנות האקשן הגיבורים לבשו מסיכות. כלומר, לא ראו את פני השחקנים. בסדרות מסוג זה, צילומי האקשן הם החלק היקר ביותר בהפקה. סבן חשב שאפשר יהיה לצלם מחדש בזול את הדיאלוגים עם דמויות אמריקאיות ואז לשלב בעריכה את האקשן שבו הדמויות מופיעות עם מסיכות מתוך הסדרה המקורית.
רכישת זכויות השידור לסדרה היפנית תאפשר לו להפיק גרסה אמריקאית בתקציב הפקה זול בהרבה מסדרות אקשן אחרות שחייבות לצלם את כל האקשן.
שובב.
2. שלאפינג (Schlepping)
סבן מספר איך הוא ניסה למכור את הסדרה ומשתמש במילה שלעפ (Schlep) ביידיש. אני מודה שלא הכרתי את המילה הזאת. חיפשתי מצאתי. שלאפינג זה להיגרר, לעבור ממקום למקום בחוסר רצון, לעשות משהו מבאס.
סבן ניסה למכור את הרעיון של הסדרה בית רשתות השידור השונות. "I Schlepped, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
בשנה הראשונה הוא נכשל. בשנה השנייה נכשל. כך גם בשלישית. כולם אמרו שאין לו סיכוי.
נסו לחשוב מה משך הזמן הארוך ביותר שניסיתם לעשות משהו ללא הצלחה עד שהתייאשתם?
רק אחרי 8 שנים (!) מפיקה אחת מרשת פוקס הביעה עניין.
שמונה שנים.
3. אין קשר בין ציונים להצלחה
ההצלחה של סבן היא דוגמא נוספת לכך שאין קשר בין ציונים להצלחה. בילדותו הוא היה תלמיד גרוע. מנהל בית הספר העיף אותו מבית ספר והוריו שלחו אותו לפנימייה.
גם היום כמו אז התלמידים רבים בבתי הספר מתקשים ומקבלים ציונים נמוכים. המסר שהם מקבלים הוא: "אתם לא מספיק חכמים" ו-"כדי להצליח בחיים צריך להצליח בלימודים, לכם אין לכם סיכוי להצליח".
עבור תלמידים אלה מערכת החינוך הורגת את תחושת המסוגלות והבטחון העצמי. הנה קישור לפוסט אחר שכתבתי בנושא שמעסיק אותי לאחרונה יותר ויותר.
לסיום, אני ממליץ לכם להקשיב לשידור המלא של הפודקאסט (אורכו 43 דקות).
"חוכמת ההמונים היא אתוס מסוכן, מופרך לחלוטין ומניפוליטיבי". זאת הכותרת של הכתבה שפורסמה בגלובס, על בסיס הדברים שאמר ד"ר אייל דורון. בחודשים האחרונים הוא ממשיך לטעון טענות דומות ואתמול אף הופיע אצל גיא זוהר וסיפר שלא כדאי להסתמך על חכמת ההמון.
מידי פעם שואלים אותי מה יש לי להגיד בנושא. אז הנה מה שיש לי להגיד: מזמן לא קראתי כתבה עם כל כך הרבה טיעונים שגויים. ניכר שהמרואיין לא מבין דבר וחצי דבר בתחום חכמת ההמונים. לאחרונה הוזמנתי להרצות אחריו באירוע כלשהו, אז שמעתי אותו מסביר כיצד חכמת היחיד עדיפה על חכמת ההמונים וכיצד לא צריך לקחת ברצינות את חכמת ההמונים.
אחת הטענות המרכזיות של דורון היא ש-"חכמת ההמונים יודעת להעריך בעיקר מדידה לגובה, לרוחק, משקל וגם איזה רופא שיניים לא כדאי ללכת. שם זה התחיל ושם זה נגמר".
אני מצרף קישור לעבודת הדוקטורט שלי העוסקת בתחום חכמת ההמונים. בפרק סקירת הספרות, החל מעמוד 8, אפשר להתרשם מעשרות מחקרים שמראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות שאינן כמותיות. כך לדוגמא תוכלו להתרשם כיצד חכמת ההמונים הובילה לפריצות דרך בתחומים רבים כדוגמת רפואה, עיבוד שפה חופשית, שיפור תהליכי קבלת החלטות ועוד.
דורון מוסיף וטוען שאת ויקיפדיה כותבים מומחים מובחרים ולא ההמונים. שוב טענה לא מבוססת. בעבודת הדוקטורט שלי מצוטטים מספר חוקרים שבחנו כיצד ויקיפדיה מצליחה באמצעות חכמת ההמונים להציג ערכים בהם כמות הטעויות זהה לאנציקלופדיות אחרות שנכתבות ע"י מומחים.
טיעון נוסף שמוזכר בכתבה מבוסס על מחקר של פרופ' פול פולוס שמתאר את הבעייתיות הקיימת בתופעה שנקראת "חשיבה קבוצתית". רק יש דבר אחד שהוא שכח לציין: חשיבה קבוצתית, או באנגלית Group Think, זאת תופעה אחרת השונה באופן מהותי מחכמת המונים. Group Think היא תופעה שבה קבוצות טועות בגלל נאמנות או רצון לצמצם מחלוקות. תופעה זו בדרך כלל מתרחשת בארגונים הירארכיים בהם עובדי הארגונים חוששים להביע דעה שונה מהדעה הרווחת בארגון. עובדי הארגון לא מביעים דעה עצמאית ולכן אחד התנאים הבסיסיים הנדרשים לקיום תהליך של חכמת המונים לא מתקיים. אבל כאשר אנשים בקבוצה חושבים בצורה עצמאית ומביעים את דעתם באופן חופשי, אלה המקרים בהם נמצא בסיס מדעי לקיום חכמת המונים.
בהמשך הכתבה כתוב: "דורון הולך אחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותוהה איפה הייתה חוכמת ההמון לפני מלחמת יום כיפור". שוב חוסר הבנה בסיסי של תופעת חכמת ההמונים. מלחמת יום כיפור היא דוגמא קלאסית לחשיבה קבוצתית שבה היה חוסר רצון להביע דעה באופן חופשי מתוך מערכת הביטחון ומכאן הפספוס הגדול.
מחקר נוסף שמוזכר בכתבה הוא "מבחן שנערך ב-1858 באוניברסיטת ייל בו התוצאה הייתה הפרכה מוחלטת לאתוס של סיעור המוחות". בהמשך מוזכרים מחקרים נוספים המביעים ביקורת על תהליכי סיעור מוחות. נכון, אבל מה הקשר? סיעות מוחות (brainstorming) זאת לא חכמת המונים. בסיעור מוחות מדובר על קבוצה קטנה ולא על המונים. קבוצה שבה לאחד מחברי הקבוצה יש אפשרות להטות את הדעה של חברי הקבוצה.
אם יש משהו מניפולטיבי זה השימוש במחקרים שמתארים תופעות אחרות כדי להסביר מדוע אין כזה דבר חכמת ההמונים. הכתבה מלאה בטיעונים נוספים חסרי כל בסיס (כמו לדוגמא: וייז זאת לא דוגמא לחכמת המונים) אבל בשלב הזה אני מקווה שאתם מבינים את רוח הדברים.
בספרי "המוח המשותף" יש דוגמאות רבות לשימוש בחכמת ההמונים כמתודולוגיה ליצירתיות. זה לא תחליף ליצירתיות אישית. יצירתיות אישית היא תכונה חשובה כמובן. אבל בהחלט יש מקרים רבים בהם קבוצות גדולות מצליחות להציג יצירתיות ולפתור בעיות שמומחים בארגונים לא מצליחים לפתור. בשנים האחרונות אני מלווה ארגונים שעושים בדיוק את זה בהצלחה רבה. פריצות דרך גדולות בהיסטוריה אכן נוצרו על ידי אנשים בודדים אבל אנשים בודדים הם גם אלה שהובילו לאסונות גדולים.
אפילו פרופ' פולוס בעצמו (אותו חוקר שמוזכר בכתבה כדי להפריך את קיום חכמת ההמונים), מצא שיש תנאים שמאפשרים לקבוצות לשפר את היצירתיות. הנה הציטוט לאחד הממצאים ממחקריו הרבים (קישור למידע נוסף): “He and his research team have discovered many factors that influence group creativity and have been able to demonstrate conditions under which group interaction enhances creativity.”
אני לא טוען שההמונים תמיד חכמים. ההמונים יכולים לטעות כפי שגם מומחים יכולים לטעות. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל בעקבות כך שהראה כיצד אנשים בודדים טועים ("חכמת היחיד" כפי שמכנה אותה אייל דורון) ומלמד את כולנו קצת צניעות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לקבל החלטות ללא שגיאות.
נקודה אחרונה לסיום: אייל דורון טוען שההאצה בחכמת ההמונים מביאה לכך שחכמת היחיד – היצירתיות – נעלמת. יצירתיות של יחידים היא תכונה חשובה מאין כמוה. אבל מכאן ועד הטענה ש"חכמת היחיד נעלמה" ו"חכמת ההמונים היא לחם ושעשועים", המרחק רב מידי.
לאחרונה קיבלתי את תואר הד"ר שלי, אז גם הבנתי דבר נוסף: זה שיש לך תואר ד"ר (מהחוג לאומנות התיאטרון במקרה של ד"ר אייל דורון) זה לא אומר שאתה יכול ללהג על כל נושא ועניין כאילו אתה מבין בו. אני מצידי מבטיח לא להתראיין בנושא שייקספיר.
הסופרת האמריקאית ריטה בראון כתבה פעם כי המתכון לאושר פשוט מאוד: מישהו לאהוב, משהו לעשות ומשהו לצפות לו. לפני 7 שנים, בשיא משבר גיל ה-40, עברתי על הצ'ק ליסט הזה. היתה לי מישהי לאהוב, היה לי משהו לעשות, אבל למה אני מצפה? על מה אני חולם?
כך התחיל המסע אל הדוקטורט.
זה פוסט ארוך, קחו אויר. פוסט שמסכם מסע של 7 שנים עד הדוקטורט ומתעדכן גם בשנים שלאחרי. אז מה זה דוקטורט? איזה משברים יש בדרך? מה לומדים בעצם? איפה יש את השקיעות היפות ביותר בעולם?
אבל לפני כל זה, כמה מילים על עבודת הדוקטורט עצמה. העבודה מציעה מודל שמאפשר לאנשים לקבל החלטה מה ללמוד במטרה להתפתח מבחינה מקצועית באמצעות שימוש בחכמת ההמונים ברשתות החברתיות. העבודה נעשתה בהנחיית פרופ' דוד פסיג במחלקה לחינוך באונ' בר אילן. אתם מוזמנים להוריד אותה. החלקים שקל לקרוא הם סקירת הספרות (עמ' 3-37), המסקנות (עמ' 79) והתרומה התיאורטית (עמ' 81-83).
בנוסף, הנה וידאו עם הרצאה קצרה על תהליך הכתיבה והמסקנות העיקריות.
ועכשיו, למסע שעברתי ולתובנות שצברתי בדרך.
2009-2010: משבר גיל 40
השלב הקשה ביותר החל הרבה לפני תחילת הלימודים הפורמאלים. כל מסע ארוך מתחיל בפחד, גם כאן פחד היה הגורם המרכזי. הנה קטע קצר מתוך ספרי "המוח המשותף" בו תיארתי את משבר גיל 40 שהוביל אותי אל עבר לימודי הדוקטורט:
קיץ 2008, זמן קצר אחרי יום הולדתי ה-38, תקופה נפלאה לכאורה. זוגיות נהדרת, שני ילדים נהדרים והקריירה בת 14 שנים במיקרוסופט בשיאה. החיים היו נוחים, ושגרת היומיום התבטאה בניסיון לאזן בין קריירה עמוסה בהיי־טק אל מול הרצון להיות שותף מלא בגידול הילדים ולבלות זמן עם זוגתי. מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש ובודק מה עבר עלי מאז התואר הראשון במדעי המחשב בטכניון, דרך העבודה במיקרוסופט ועד כה. העבודה במיקרוסופט היתה המשרה המלאה הראשונה שעבדתי בה בחיי, ועתה ניסיתי להבין עם עצמי מה עוד אני רוצה להספיק בחיים.
חשבתי על המסע שעברתי מאז הייתי ילד חנון, שבילה את רוב זמנו לבד בחדר מול מחשב, ושאלתי את עצמי הרבה שאלות: האם השגתי את כל מה שרציתי להשיג לפני גיל 40? מה הדברים החשובים באמת? מה מצפה לי בהמשך חיי?
אז נזכרתי בחלום ישן נושן – לעשות דוקטורט. אם אני חושב על משהו ומיד מרגיש את הדופק מאיץ, זה הסימן שלי. יש אנשים שעושים מדיטציה ולפתע מגלים משהו חדש. אחרים מתעוררים מחלום באמצע הלילה. אצלי דופק מהיר זה סימן שאני חושב על משהו מעניין.
התחלתי לחשוב איפה ללמוד ומי יכול להיות המנחה. השם הראשון שעלה בראשי היה פרופ' דוד פסיג. הרצאותיו וספריו ריתקו אותי. הכרתי אותו היכרות שטחית בעקבות מספר הרצאות שהזמנתי אותו להעביר במיקרוסופט. התקשרתי אליו, סיפרתי לו על רצוני ללמוד לתואר שלישי ושאלתי אם יסכים להיפגש.
הוא הזמין אותי לפגישה ואני הגעתי בהתלהבות גדולה. ההתלהבות נעלמה מהר מאוד. זו היתה פגישה קשה שהותירה אותי מדוכא. במשך שעה ארוכה הוא הסביר עד כמה לימודי דוקטורט זה לא מה שאני חושב. כמה קשיים יש בדרך, כמה הדרך ארוכה, כמה מאמץ זה דורש. הוא סיכם ואמר: "מה אתה צריך את כאב הראש הזה?".
יצאתי בתחושה קשה. אולי אני צריך לוותר? אולי זה לא בשבילי? אולי אחפש מנחה אחר? אוף.
בשנתיים הבאות חיפשתי וחיפשתי. דיברתי עם מעל 20 פרופסורים ודוקטורנטים מהארץ ומחו"ל בתקווה למצוא את המנחה המתאים. היום אני מבין עד כמה השנתיים האלה היו חשובות. יש החלטות שצריכות זמן כדי להבשיל.
בסיכומן של שנתיים, לא רק שלא מצאתי מנחה אחר, ההיפך קרה. רק התחזקה בי המוטיבציה ללמוד והתחושה שיש רק מנחה אחד שאני באמת רוצה וזה פרופ' פסיג.
אחרי שנתיים, חזרתי אליו ואמרתי לו: "לא יעזור לך, אני רוצה שאתה תהיה המנחה שלי".
הוא חייך וענה: "עכשיו אתה מוכן".
כעת, אחרי קבלת התואר, אני מבין שהבחירה בפרופ' פסיג כמנחה היתה ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי. מכל מפגש איתו למדתי ויצאתי עם ניצוץ בעיניים. אני מרגיש בר מזל ואסיר תודה על הזכות שניתנה לי לעבור את המסע הזה בהדרכתו.
לכל מי ששוקל לימודי דוקטורט, הבחירה שלכם במנחה והבחירה שלו בכם היא לדעתי אחד השלבים החשובים ביותר ואולי אף החשוב מכל. התקופה הארוכה שצריך להשקיע כדי למצוא מנחה נדרשת לא רק כדי למצוא מחנה אלה גם כדי להבשיל ולהיות מוכנים לצאת לדרך הארוכה.
לא מזמן שמעתי משפט יפה:
“Easy choices hard life, hard choices easy life”, Jerzy Gregorek
הגיע הזמן שלי לקבל החלטה קשה. החלטתי לפרוש ממיקרוסופט ולהתמקד בלימודים ובקריירה עצמאית בתחום אותו למדתי. החזרתי את הרכב, המפתחות של המשרד, המחשב הנייד והכי חשוב – את תחושת הביטחון שיש במקום עבודה טוב עם משכורת חודשית נאה והפכתי להיות סטודנט. במקביל התחלתי ללמד סטודנטים לתואר שני במכללה למנהל. ללמוד וללמד במקביל זאת הדרך בה בחרתי ובה אני מקווה להמשיך כל חיי.
ההחלטה להקדיש את עיקר תשומת ליבי ללימודים ולמחקר היתה השלב הקשה ביותר מכל השלבים שאפרט בהמשך. זה השלב המפחיד ביותר. הפחד ליווה אותי מכל עבר. פחד לגבי פרנסה (עם 2 ילדים קטנים ומשכנתא). פחד מהאתגר בלימודים. ואולי הפחד הגדול ביותר היה בעצם השאלה: מי אני בכלל אם לא "ליאור ממיקרוסופט?".
מצאתי נחמה בכך שסיימתי את התואר השני שלי עם תזה כך שיכולתי להתחיל מיד במסלול הדוקטורט (מי שיש לו תואר שני ללא תזה יכול לבדוק אפשרות של לימודים למסלול של תזה ואח"כ המשך לדוקטורט).
2011: גילוי חכמת ההמונים
פרופ' פסיג ביקש שאגיע לקורסים שהוא מעביר ובמקביל התחלנו להיפגש כדי לחשוב על התחום אותו אחקור. הקורסים היו מרתקים. יצאתי נפעם מכל מפגש עם הרבה מחשבות ורעיונות . כאשר נפגשנו פגישות אישיות, בכל מפגש הוא ניגש לארונו עמוס הספרים, בחר אחד מהם ואמר "נראה לי שכדאי לך לקרוא את הספר הזה".
קראתי. וקראתי. ואז קראתי עוד. שוחחנו על תחומי ידע שונים, על בעיות מעניינות למחקר, על התחומים שעניינו אותי ועל התחומים שעניינו אותו. באחד המפגשים הוא הגיש לי את הספר The wisdom of Crowds של ג'יימס סורוביצקי.
מהרגע הראשון שקראתי את הספר הבנתי שזה תחום הידע שמעניין אותי. הספר תיאר את התופעה לפני הופעת הרשתות החברתיות וכל חושי הובילו אותי לבחור בתחום הזה.
בשלב זה קיבלתי ממנו עצה נוספת ששווה זהב: "ייקח לך לפחות 5 שנים לסיים את הדוקטורט לכן אל תחפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת רק ב-5 השנים הקרובות. חפש שאלת מחקר שתהיה מעניינת ב-20 השנים הקרובות".
החודשים הבאים היו מלאים בקריאה והתלבטות לגבי שאלת המחקר.
בשלב הזה הבנתי מה ההבדל בין תואר ראשון, תואר שני ותואר שלישי. התרשים הזה שהכין Matt Might (לינק לתיאור המפורט) מתאר את זה בצורה הטובה ביותר לטעמי:
חיפשתי את גבולות הידע והתלבטתי מה חשוב לחקור, איזה ידע חדש עשוי להיות בעל ערך ב-20 השנים הקרובות? שעות רבות של קריאת ספרים ומאמרים.
הסתובבתי במקומות האהובים עלי בתל אביב דוגמת הטיילת, נווה צדק או שד' רוטשילד, התיישבתי על ספסל (או כיסא נוח במקרה של שד' רוטשילד) וקראתי.
לראשונה בחיי הפכתי לתולעת ספרים.
2012-2013 הצעת המחקר ותפנית בעלילה
השלב הזה הוא השלב המרכזי ויש שאומרים שהוא גם הקשה ביותר מבין כל השלבים בכתיבת עבודת הדוקטורט.
אבל לפני כן, ווידוי קטן. כאשר נרשמתי ללימודי התואר השלישי, הסתבר לי שהמנחה שלי ולכן גם אני שייכים למחלקה לחינוך. אחרי שני תארים במדעים מהטכניון, מה לי ולחינוך? במשך תקופה ארוכה התביישתי להגיד שאני לומד במחלקה לחינוך. כאילו ומדובר במשהו נחות.
כמה טעיתי.
לאורך כל שנות הלימודים מצאתי עניין הולך ומתגבר בחינוך. שני התחומים הנעלים ביותר במחקר לדעתי הם מדעי החיים וחינוך. היום גאוותי על כך שהדוקטורט שלי מהמחלקה לחינוך. מצאתי את הייעוד שלי.
בחזרה להצעת המחקר. במשך חודשים ארוכים התלבטתי מה צריכה להיות שאלת המחקר. שאלת מחקר טובה צריכה לתאר את תחום הידע, את הבעיה ואת הנושא העיקרי שנבחן.
אחר כך מגיע שלב כתיבת הצעת המחקר, סקירת ספרות נרחבת ותוכנית מפורטת לפרטי פרטים של כל מה שייעשה במחקר. הצעת המחקר היא בעצם המתכון המפורט לכל מה שייעשה במחקר. לכן מדובר בשלב ארוך ומורכב. הוא כולל קריאה של מאות מחקרים וספרים. לאחר מכן מתבצעת כתיבה אקדמית של הצעת מחקר מפורטת. אם דוקטורט הופך אדם למומחה, זה השלב בו מתחילה להיבנות המומחיות.
הכתיבה אורכת זמן רב. עשרות ואף מאות טיוטות. חודשים ארוכים של כתיבה ועריכה. בדומה לכתיבת הספר, גם כאן ביצעתי חלק גדולה מהכתיבה אל מול חופי תל אביב. סופג השראה משקיעות יפהפיות בחופים היפים ביותר בעולם (טוב נו, למעט חופי הוואי).
במקביל לכתיבת הצעת המחקר, עברתי את הקורסים שנדרשים מכל סטודנט לתואר שלישי. מדובר בכמות קטנה יחסית של קורסים, מעט השלמות, קורס בנושא כתיבה אקדמית, סטטיסטיקה ועוד. שעתיים בשבוע במשך מספר שנים. לא נורא.
בתקופה הזאת התרחשה תפנית במסע שהיוותה סימן לעניין שיש בנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט. הדוקטורט הוביל אותי להעביר הרצאה ב-TED (הסיפור המלא מופיע כאן, מסוף העמוד).
מייד אחרי TED התחיל מסע מקביל בכתיבת הספר Mindsharing. שוב סימן נפלא לבחירה נכונה בנושא שלא רק מרתק אותי אלה גם הפך להיות תחום עיסוקי המרכזי.
2014: הנפילה
את הצעת המחקר שולחים לשיפוט של 2 קוראים מתוך האוניברסיטה ולאחר מכן ל-2 שופטים חיצוניים. השופטים מתבקשים לתת הערות לתיקון ושיפור הצעת המחקר ולאחר מכן לאשר אותה.
השופטים הפנימיים אישרו את הצעת המחקר אבל אז הגיעה הנפילה. אחרי מספר חודשי המתנה לחוות דעת של השופטים החיצוניים, קיבלתי את המכתב הבא:
קראתי את המילים "אינני יכול להמליץ על אישורה" שוב ושוב מסרב להאמין.
השופט הציג שני נימוקים מרכזיים (ולאחריהם רשימה ארוכה של הערות נוספות). התשובה להערה השנייה היתה פשוטה יחסית – עלי לחדד את המדדים לפיהם ייבחן המחקר.
ההערה הראשונה היתה מהותית. השופט סבר שחכמת ההמונים תקפה רק לגבי דברים מדידים בעוד שהמחקר מציע לבחון שאלה איכותית מורכבת. הדוגמא המפורסמת של משקל השור זכתה לפרסום רב לכן יש החושבים שחכמת ההמונים מתאימה רק בשאלות כמותיות כדוגמת משקל שור או כמות סוכריות בצנצנת. בפועל המצב שונה לחלוטין. מאות מחקרים מראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות איכותיות כדוגמת כתיבת ערכים באנציקלופדיה, פתרון בעיות מורכבות ועוד (אפשר לקרוא על כך החל מעמוד 8 בעבודה עצמה).
בשלב הזה כתבתי מכתב תשובה בו סקרתי עשרות רבות של מחקרים שבחנו את התופעה בבעיות שאינן כמותיות. מכתב התשובה היה בהיקף של הצעת מחקר מלאה ותהליך הכתיבה ארך כחצי שנה.
לשמחתי כעבור מספר חודשי המתנה הצעת המחקר אושרה.
לפני הגשת הצעת המחקר הסופית מצאתי את עצמי קורא עשרות פעמים את הטקסט, מתקן שוב ושוב, שולח את הטקסט להגהה לשונית, הגהת מקורות ועוד. זה השלב הפחות נוצץ אבל הוא הכרחי. השיפור המתמיד הופך טקסטים סבירים לחיבור שהייתי גאה לקרוא ולהגיש.
במקביל לתקופות בהן המתנתי לאישור הצעת המחקר, התכוננתי להשקת הספר שלי בארה"ב. אחת התקופות המרגשות והמופלאות שעברתי.
2015: כתיבת עבודת הדוקטורט
אחד האתגרים הגדולים במחקר כמותני היא גיוס כמות גדולה מספיק של מתנדבים להשתתפות במחקר. רוב הדוקטורנטים משקיעים חודשים ואף שנים במציאת משתתפים מתאימים, ביצוע הליך המחקר ומילוי שאלונים ארוכים.
לשמחתי התהליך הזה היה קל בצורה מפתיעה. פרסמתי כמה סטטוסים בפיייסבוק עם בקשה להתנדב לקחת חלק במחקר. תוך פחות מחודש הרשימה התמלאה ויכולתי לצאת לדרך בביצוע הניסוי. הנה לינק לאתר האינטרנט שבניתי עבור המשתתפים במחקר.
בשלב הזה התאהבתי במחקר. נהנתי מכל רגע. נהנתי לאסוף את הנתונים, לנתח אותם, להבין את המשמעות שלהם, לכתוב, לחשוב, לנמק, לתקן, לנמק שוב וחוזר חלילה. נהנתי גם מכל השלבים הקודמים אבל השלב הזה היה שיא היצירה. הרגשתי שהעבודה מלאת משמעות עבורי וקיוויתי שתהיה בעלת ערך גם לאחרים.
הקורס האחרון בתואר היה הקורס "שיטות חשיבה לדוקטורנטים". שם אפור שמסתיר נושא מרתק – ההיסטוריה והפילוסופיה של המחקר. את הקורס העבירה פרופ' דבורה קורט. אני מזכיר אותה כי זה היה אחד הקורסים המרתקים ביותר שעברתי מבין כל הקורסים בכל התארים שלמדתי. מה התפקיד של מחקר? מה הגישות למחקר? מי האנשים שהובילו את פריצות הדרך המשמעותיות במחקר? מה זה אומץ אקדמי?
כל דוקטורנט התבקש להציג הרצאה קצרה באורך כ-20 דקות על תחום המחקר שלו. ההרצאה שלי הפכה מ-20 דקות לשעה וחצי. בסופה ניגשו אלי כמה דוקטורנטים שלמדו איתי ואמרו: "לא תיארנו לעצמנו שדוקטורט יכול להיות כל כך מעניין וחשוב". הקורס הזה הוביל אותי להציע להתייחס לחכמת ההמונים כאל תיאוריה מדעית. קשה לי לתאר כמה התרגשתי לכתוב את החלק הזה. אין לי מושג אם מישהו יקרא אותו (החל מעמוד 83) אבל הכתיבה שלו היתה אחד השיאים בכל המסע שעברתי.
אפשר לעשות הקבלה בין דוקטורט להריון. אמנם הלימודים ארוכים יותר אבל בשני המקרים מדובר במסע שבסופו לידה. לידה של תינוק ולידה של עבודת דוקטורט. ילד ראשון הופך אותנו להורים. ספר ראשון הופך אותנו לסופרים. דוקטורט הופך אותנו למומחים וחוקרים. יש נשים שמספרות שהן פורחות בכל תקופת ההריון ויש נשים שעבורן מדובר בתקופה קשה. כך גם בדוקטורט. נפגשתי עם סטודנטים שבחרו לספר בעיקר על הקשיים הרבים בדרך. אני מודה שרוב הזמן נהנתי. גם בשלבים בהם היה קשה, הקשיים הם אלה שלימדו ופיתחו אותי יותר מכל.
במקביל לכתיבה, השקתי את המהדורה העברית של ספרי "המוח המשותף". מבין כל האירועים ברחבי העולם, האירוע הזה היה מרגש במיוחד.
2016: הגשה ותיקונים
אחרי מאות סבבים של קריאה ותיקונים, הגע הזמן להגיש את העבודה לשיפוט חיצוני. ההגשה מרגשת ומפחידה. אחרי שנים ארוכות הגיע הזמן להציג את הרך הנולד ולראות מה מומחים חושבים עליו.
כל עבודת דוקטורט נשלחת ל-2 שופטים מחוץ לאוניברסיטה. השופטים מתבקשים לקרוא אותה, לשלוח הערות לתיקון וכאשר הם מוצאים לנכון, לאשר אותה.
כ-6 חודשים אחרי הגשת העבודה, קיבלתי את תשובת השופטים. התרגשתי מאוד כאשר אחד השופטים כתב שהעבודה סוחפת, מעניינת, מעמיקה וחשובה.
הנה מכתב התשובה של השופט:
תענוג.
התשובה של השופט השני כללה רשימה ארוכה של הערות ובקשות לתיקון. התיישבתי מיד לבצע את כל התיקונים כמיטב יכולתי.
אני מודה שזאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי "די, נמאס כבר". שוב לעבור על כל הטקסטים, שוב להוסיף ולתקן, שוב לקבוע עם סטטיסטיקאי ואז לגלות שהוא לא זמין, לחפש סטטיסטיקאי אחר, לשלוח לעריכה נוספת. הגעתי לשלב בו רציתי כבר לסיים. אבל לא היתה ברירה. אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת, הגשתי את התיקונים לשיפוט נוסף והמתנתי בסבלנות.
במקביל עברתי תקופה מופלאה בה הוזמנתי להשקות של הספר שלי בדרום קוריאה, הולנד, סין ועוד. שוב נוכחתי לדעת כמה הנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט הוא נושא חשוב וכמה הוא זוכה לעניין מסביב לעולם.
2017: סוף המסע
ב-2 במאי 2017 קבלתי מהאוניברסיטה מייל שכותרתו "אישור עבודת הדוקטורט":
ניגשתי מיד להגיש את העותק הסופי ולמלא טופס טיולים שהזכיר לי את יום העבודה האחרון שלי במיקרוסופט. עברתי עם הטופס מבניין לבניין, אוסף חתימות והרגשתי שמחה מהולה בעצב.
אלברט אינשטיין אמר: "אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע".
פתאום הבנתי שהגעתי. אחרי כמעט 20 שנים בהם הייתי סטודנט בהיקף כזה או אחר, עכשיו אני כבר לא סטודנט. ישבתי בקפיטריה במרכז הקמפוס, שתיתי קפה קר, התבוננתי סביב בעצב. לפתע הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני יושב שם בנחת. עד אותו יום, כאשר קניתי משהו בקפיטריה, תמיד המשכתי במהירות אל המקום הבא בו אני צריך להיות. הגעתי ליעד.
בתואר הראשון בטכניון למדתי למתוח את גבולות היכולת האינטלקטואלית למקומות שלא דמיינתי שאני מסוגל להגיע אליהם. בתואר השני למדתי כמה אני אוהב ללמוד, לקחת מידי שבוע פסק זמן קצר מהעבודה, להיכנס לקמפוס שאני כל כך אוהב בטכניון, ופשוט ללמוד. את מה שלמדתי בתואר השלישי אפרט עוד מעט. אבל תוך כדי מילוי טופס הטיולים הבנתי שזהו, אני כבר לא סטודנט.
כעבור תקופה קצרה הגיע המכתב הזה בדואר:
מסע של 7 שנים הסתיים עם נייר אחד בגודל A4.
קראתי את המכתב והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הנייר פחות חשוב מהמסע עצמו. כתבתי קודם כל כדי לזכור ולתת הזדמנות לילדים שלי לקרוא כשיגדלו ואולי ישקלו בעצמם ללמוד לימודי דוקטורט (אבא יהיה גאה בכם). כתבתי גם כדי לתת זריקת עידוד ואולי כמה עצות לכל מי ששוקל לצאת למסע הזה.
לסיום, הנה מה שלמדתי במסע הזה:
בדוקטורט (ובכל אתגר גדול בחיים) צריך לבחור במישהו שמעורר בנו השראה, מישהו שמרתק אותנו, מישהו שזאת תהיה זכות ללמוד ממנו ולעבור את המסע יחד איתו. במקרה שלי זה היה פרופ' פסיג. לא יכולתי לבחור בחירה טובה יותר מזאת.
מכירים את חוק 10,000 השעות של מלקולם גלדוול? "על מנת להפוך למומחה בנושא מסוים יש להתאמן בו כ-10,000 שעות". לא ספרתי את כמות השעות שהשקעתי בדוקטורט אבל 10,000 שעות זאת נשמעת לי הערכה סבירה.
למדתי כמה אני נהנה ממחקר הכמותי. לבצע ניסוי, לאסוף נתונים ולתת להם משמעות. האתגר האינטלקטואלי בכתיבת עבודה אקדמית רחבת היקף מרתק.
אונ' בר אילן מחייבת סטודנטים שלא למדו בה לעבור 2 קורסי יהדות. באתי בראש פתוח. אני שומר על מסורת יהודית בחיק המשפחה ובחרתי בקורסים שנראו לי מסקרנים (כמו מבוא לקבלה). יצאתי מהקורסים האלה מאוכזב וכועס. היו לי מרצים יהירים שפספסו את ההזדמנות שניתנה להם לקרב חילונים לדת.
דוקטורט זה מסע ארוך. יש דברים שאורכים זמן רב ובצדק. לכן בסוף תחושת הסיפוק כל כך גדולה.
יש לנו חובה כלפי ההורים שלנו. לדאוג להם ולגרום להם להיות גאים בנו. זה מה שאני מאחל שהילדים שלי יעשו בבוא העת. החלום ללמוד לימודי דוקטורט נולד גם מתוך החשיבות שהורי נתנו ללימודים אקדמיים. אני שמח שהם זכו לראות אותי מסיים את הדוקטורט וזכו אולי לעוד קצת נחת.
דבר אחרון בהחלט – הנה דף התודות שמופיע בתחילת העבודה. תודה גם לכל מי ששרד והצליח לקרוא עד כאן…
שלכם,
ד"ר ליאור צורף
עדכון (דצמבר 2019):
הנה וידאו מתוך הרצאה שהעברתי בדצמבר 2019 בביה"ס לחינוך באונ' בר אילן ברוח הדברים שכתבתי כאן:
עדכון (יוני 2020):
מפגש מקוון בקורס של פרופ' פסיג בתקופת קורונה. שיחה עם סטודנטים על המסלול בדרך לדוקטורט.
עדכון (מרץ 2021):
אני ממשיך לקבל פניות מאנשים שקוראים את הפוסט הזה כל הזמן. מרגש מאוד 🙂 החלטתי לכתוב כאן את התשובות שלי לשאלות שאני מקבל מידי פעם.
שאלה: יש לי כמה רעיונות למנחים, אחד מהם הוא ישראלי שחי בארה"ב. האם כל בעל PhD יכול לשמש כמנחה?
תשובה: לא. למיטב ידיעתי מנחה לדוקטורט צריך להיות פרופ' חבר סגל במוסד אקדמי שרשאי להעניק תארי PhD. ניתן לצרף מנחה נלווה נוסף בעל תואר PhD. המשמעות במקרה כזה היא שיהיו שני מנחים. בעבודת התיזה שלי בתואר השני היו שני מנחים ובדיעבד עבורי זה היה מסורבל ודרש ממני להשקיע שנתיים נוספות בגלל דרישות נפרדות של כל אחד מהמנחים.
שאלה: האם הפניה הראשונית היא למנחה הפוטנציאלי או למוסד האקדמי אליו הוא משתייך?
תשובה: אני תמיד פניתי ישירות למנחה הפוטנציאלי. בד"כ כתובת המייל של חברי סגל מפורסמות באתר של האוניברסיטה. בד"כ בפנייה הראשונה ביקשתי להיפגש ולהתייעץ. רק תוך כדי או אחרי הפגישה אפשר להחליט האם המנחה הוא אכן רלוונטי והאם זה אפשרי מבחינתו. ברוב המקרים התהליך ארוך הרבה יותר. כפי שכתבתי, עבורי תהליך הבחירה וההסכמה של המנחה ארך שנתיים. מנחים מבוקשים מקבלים הרבה בקשות, הרבה מעבר לזמן שיש להם להנחיה. לכן סביר שהם יערימו קשיים או יסרבו. כמו כל דבר בחיים, התמדה ונחישות הם תכונות חשובות מאוד.
שאלה: האם היית ממליץ להיות מונחה ע"י מנחה שחי ופועל בארץ בלבד?
תשובה: קשה לי להמליץ כי לא עבדתי עם מנחה שפועל בחו"ל.
שאלה: אם המנחה מחו"ל, האם עלי להעתיק את מגוריי לחו"ל?
תשובה: יכול להיות שתשובה שלי לא מדויקת. היא מבוססת על שיחות שקיימתי בתחילת המסע לדוקטורט. בעידן פוסט-קורונה ייתכן והאפשרויות ללימודים מרחוק בחו"ל השתנו ונפתחו אפשרויות חדשות. המידע שקיבלתי אז היה שלימודי תואר שלישי במוסד אקדמי נחשב בחו"ל מחייבים מגורים בחו"ל. הבנתי שבארה"ב לא מכירים בתיזה ולימודי תואר שלישי שם מקבילים ללימודי תואר שני ושלישי יחד. הסטודנטים מקבלים מלגת מחייה צנועה (שלא מאפשרת מגורים ומחייה למשפחה ברילוקיישן). באירופה חלק גדול מהמוסדות האקדמיים מכירים בתיזה אבל שכר הלימוד לא זול ויש פחות מלגות. שוב, ייתכן והכל השתנה וכדאי לבדוק מול המוסד האקדמי שבו אתה שוקל ללמוד.
שאלה: האם להתחיל עם בחירת מנחה או נושא למחקר? (ברור לי ששניהם קשורים זה בזה, סוג של ביצה ותרנגולת).
תשובה: נושא המחקר (שאלת המחקר) לא נקבע בשלב בחירת המנחה אלא אחרי תקופה של לימוד, קריאה ושיחות רבות עם המנחה. אני באופן אישי חשוב שכדאי ראשית לבחור מנחה. מנחה מוביל בתחומו, פורץ דרך, מסקרן ומלהיב. כמובן שצריך להיות חיבור בין המומחיות של המנחה לעולמות התוכן שמעניינים אותך. את זה ניתן להבין בפגישה משותפת. אם המנחה יהיה סבור שאתה מתאים ללימודי תואר שלישי ושיש לך ערך באג'נדה המחקרית שלו, הוא יוביל אותך למצוא את שאלת המחקר המתאימה לשניכם.
שאלה: קיימים חוקרים בולטים נוספים בתחום זה בחו"ל שהייתי שמח להיות מונחה על ידם – האם יש בכלל טעם לפנות אליהם?
תשובה: בוודאי! כפי שכתבתי, בחירת המנחה היא אחד השלבים החשובים ביותר במסע הזה. לפני כמה שנים התייעץ איתי איש צבא שלמד במכללה לביטחון לאומי (פו"מ) במסלול של מפקדים בכירים שמקביל ללימודי תואר שני עם תיזה. המלצתי לו לנסות לפנות לאחד החוקרים הבולטים בעולם, ישראלי שגר בארה"ב, פרסם מחקרים וספרים רבים. בהתחלה הוא חשש ואמר "באמת? יש סיכוי שהוא יסכים?". אמרתי שכדאי לנסות ואכן הוא הסכים והיה המנחה שלו. בדיעבד הוא סיפר על חוויה נפלאה.
עדכון (ינואר 2024):
אני ממשיך לקבל מיילים מאנשים שמתרגשים לקרוא את הפוסט הזה. ואז אני נכנס וקורא שוב.
לפעמים צריך לעבור מספיק זמן כדי שנבין את המשמעות של בחירות שאנחנו עושים. רק עכשיו, שבע שנים אחרי שסיימתי את הדוקטורט, אני מתחיל להבין את ההשפעה על חיי. ההתמחות בחכמת ההמונים סיפקה לי פרסנה טובה של מעל 10 שנים בהרצאות בנושא. אבל ההשפעה הגדולה יותר היתה דווקא על הבחירה במחלקה לחינוך. מצאתי את עצמי בוחר בחינוך כדרך חיים. הקמתי את עמותת יש מצב ואני מקדיש את חיי למען בני ובנות נוער בסיכוי. מצאתי את הייעוד שלי. אפשר לקרוא פוסט שכתבתי בנושא כאן.
אני מזמין אותך להמשיך ולשמור איתי על קשר. הנה קישור להרשמה לניוזלטר שלי. תודה רבה
מאז שחזרתי מ-TED, מידי שנה אני מפנה 4 ימים ביומן וצופה בשידור חי (או יום למחרת) בהרצאות מתוך כנס TED העולמי. בשבוע שעבר התקיים TED 2017 ובו ארבעה ימים של השראה וטעינת מצברים.
במקביל לאירוע, בערב אחד בשבוע שעבר, הצטרפו אלי כ-100 חברים ויחד צפינו בהרצאות בשידור חי. תודה לכל מי שהשתתף!
אני רוצה לספר על ההרצאות מהן למדתי דבר מה. רוב ההרצאות יפורסמו באתר TED בהמשך השנה. אבל עוד קודם לכן, הנה מה שלמדתי מהן.
מה קורה במוח של חולי אלצהיימר?
הרצאה נפלאה של Lisa Genova, חוקרת מדעי המוח וסופרת מצליחה, על מחלת האלצהיימר.
מה אפשר לעשות כדי להקטין את הסיכוי לחלות במחלה? כיצד להתמודד כאשר בן משפחה חולה במחלה?
הרצאה מרתקת שכבר ניתן לצפות בה בקישור הזה.
איך ייראו אמצעי התחבורה בעתיד?
האיש שזכה לכינוי "סטיב ג'ובס הבא", Elon Musk, בהרצאה מרתקת שכבר עלתה לאתר. לינק לצפייה.
מעבר לרעיונות פורצי הדרך ולנחישות, מרתק להתרשם מהסגנון האישי של Elon. שקט, נבוך, צנוע, חכם ונראה קצת מנותק משאר בני האדם.
התמודדות עם פחד
איך מתמודדים עם מה שמפחיד אותנו? Tim Ferris העביר בהרצאה מרתקת על התמודדות עם פחד. הוא ציטט משפט יפה:
Hard choices, easy life. Easy choices, hard life.
Ferris הציע כלי להתמודדות עם פחדים. הכלי מורכב מכמה שלבים: ראשית, עלינו לבחור דבר אחד שמפחיד אותנו. לאחר מכן עלינו לכתוב את כל הדברים הנוראים שעשויים להתרחש אם נבחר לעשות את מה שמפחיד אותנו. לכל אחד מהתרחישים האלה עלינו לכתוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקטין את הסיכוי שהתרחיש אכן יתקיים ובנוסף לכתוב מה נוכל לעשות אם הגרוע מכל אכן יתקיים ע"מ לתקן את הנזק. לסיכום, לכתוב מה יקרה אם לא נעשה את הדבר הזה שמפחיד אותנו? הנה לינק למידע נוסף.
העידן בו מחשבים חכמים יותר מבני אדם קרוב מאי פעם
הרבה הרצאות עסקו בבינה מלאכותית, עתיד בו מכונות יהיו חכמות יותר מבני אדם. Stuart Russel מאונ' ברקלי ביקש לעורר דיון לגבי התנאים שאולי ימנעו ממחשבים לגרום נזק לבני אדם, כמו לדוגמא: כל AI יבין שהוא לא מבין הכל ולכן תמיד תהיה לו אי-וודאות לגבי מסקנותיו. Noriko Arai מיפן הראתה איך אלגוריתם המבוסס על בינה מלאכותית מצליח לעבור את בחינות הכניסה של רוב האוניברסיטאות ביפן. Joseph Redman הציג אלגוריתם לזיהוי תמונות שמצליח לזהות בזמן אמיתי עשרות אובייקטים מתוך מצלמת וידאו (אנשים, בעלי חיים, חפצים ועוד). התמונה המתקבלת היא של עתיד מפחיד ומלהיב בו זמנית.
מי מפחד מרובוטים? מסתבר שכולנו צריכים לחשוש
Mark Raibert, מנכ"ל חברת הרובוטים בוסטון דיינמיקס, הציג רובוט אישי שנראה קצת דומה לבעל חיים הולך על ארבע. הרובוט יכול לסייע במשימות בבית, ללכת לאן שנגיד לו, להביא לנו חפצים ועוד. יעיל מאוד. Radhika Nagpal הציגה נחיל רובוטים שמשתפים פעולה בניהם כמו להקה של ציפורים או דגים.
הרצאות נוספות עסקו בעתיד בו רובוטים יתפסו מקומות עבודה רבים ובתחומים מגוונים. לא רק בפסי יצור אלא גם במקצועות כמו עורכי דין, רואי חשבון, עורכי חדשות ועוד.

Photo: Bret Hartman / TED
הצד האפל של חברות הטכנולוגיה
יש התפכחות כללית מההילה של חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. מרצים רבים בחרו להאיר זרקור על המאמצים של החברות כמו פייסבוק וגוגל כדי לגרום לנו ללחוץ על פרסומות. אלפי מהנדסים חושבים כיצד לתפוס את תשומת הלב שלנו. Adam Alter הציע שנחשוב על אנלוגיה מעניינת: בכל אמצעי המדיה המסורתיים יש נקודת זמן שבה אנחנו עוצרים ומקבלים החלטה האם להמשיך או לא. לדוגמא – סוף תוכנית טלוויזיה, סוף פרק בספר שאנחנו קוראים, סוף העיתון. ברשתות החברתיות אין נקודת זמן כזאת. אין Stop Cue. אין בעצם סוף ולכן אנחנו נשאבים הרבה יותר ממה שאולי היינו רוצים.
הפודקאסטרית Manoush Zomarodi סיפרה בהרצאה נפלאה שאנשים משקיעים בממוצע שעתיים ביום בטלפון ובודקים את הטלפון 75 פעמים ביום בממוצע. פעם היינו משתעממים מידי פעם. שעמום מוביל למחשבה, חיפוש עצמי ויצירתיות. אבל היום השעמום נעלם. בכל רגע משעמם אנחנו מציצים מייל בטלפון. צעירים בכלל לא יודעים מה זה שעמום. היא הציגה ניסוי שערכה ובו קראה לאנשים להסיר את האפליקציה שבה הם מבזבזים את עיקר זמנם למשך 24 שעות. התופעות שגילתה דומות לתופעות של מכורים לסמים.
Triston Harris הסביר שהדרך בה פועלות ענקיות הטכנולוגיה היא למקרית. כך לדוגמא ביוטיוב בסוף כל סרטון מתנגן סרטון חדש באופן אוטומאטי. המהנדסים בנפליקס ראו כי טוב והתחילו לנגן באופן אוטומאטי את הפרק הבא בכל סדרה. המהנדסים בפייסבוק התלהבו גם הם והחליטו לנגן אוטומאטית כל סרטון שמופיע ב-Feed. מדובר בתהליך שמניע בצורה מעגלית את כל החברות להמשיך ולחשוב על רעיונות כיצד לגרום לנו להמשיך ולהשתמש באפליקציות שלהם. ממש כמו צרכני סמים…
כלכלה שיתופית וקהילות שיתופיות
בדידות היא אולי המחלה הנפוצה ביותר בעידן שלנו, לפחות כך טוענת הארכיטקטית Grace Kim. היא מציעה פתרון לבדידות. פתרון המבוסס על קהילות מגורים שיתופיות במרכזי הערים. בניינים שבהם יש מתחמים לבילוי משותף כמו גינת משחקים בחצר פנימית ומטבח משותף בו הדיירים מבשלים ואוכלים יחד מידי פעם. בין אם פעם בחודש או פעם בשבוע, הדיירים נפגשים, חלק קטן מבשל (בתורנות) וכל השאר אוכלים ומגלים עניין אחד בשני. עניין שמוביל לפעילויות נוספות ותחושת קהילה יוצאת דופן.
עד כאן הרעיונות הבולטים ביותר לטעמי. היו עוד המון הרצאות מרתקות בנושאים כמו: מה זאת תודעה? כיצד צריך להתנהג לפליטים? איך נראים חרקים מקרוב? מה ההשפעה של מתח על הזדקנות? איך מתמודדים עם שברון לב? ועוד.
לסיום, הנה משפט יפה מתוך ההרצאה של אלוף העולם לשעבר בשח-מט, גרי קספרוב, כאשר התייחס לעתיד האנושות בעידן של בינה מלאכותית: "יש דבר אחד שרק בני אדם עושים וזה לחלום".
זאת השאלה ששאלת אותי אורי בני בן ה-9 בשבוע שעבר תוך כדי ארוחת בוקר בבית מלון באילת. הזמנתי את אורי להצטרף אלי להרצאה וניצלנו את ההזדמנות הזאת לבלות עוד קצת זמן איכות רק שנינו יחד. אבל השאלה הזאת הפתיעה אותי. שאלה כל כך פשוטה עם תשובה כל כך מורכבת.
האינסטינקט שלי היה לחזור על הקלישאה: "תמצא מה אתה הכי אוהב לעשות". אבל איך מוצאים את מה שהכי אוהבים לעשות? יש אלפי מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו בנושא הזה. ועדיין, ההתרשמות שלי היא שרוב האנשים שאני פוגש לא עובדים במה שהם הכי אוהבים לעשות.
החלטתי לספר לו איך אני מצאתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. איך אחותו הגדולה מצאה רק לאחרונה את מה שעשוי להיות הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות. אולי הספורים האלה יעשו שירות טוב יותר.
הנה מה שסיפרתי לו:
כשהייתי בגיל שלך לא היה לי מושג מה אני אוהב. הלימודים בבית הספר שעממו אותי. סבא וסבתא שלחו אותי לחוג כדורסל. הייתי הכי נמוך ולא הצלחתי לקלוע לסל אפילו פעם אחת. שלחו אותי לחוג ג'ודו ואחרי כמה פעמים חשבתי לעצמי "למה אני מגיע למקום שבו מרביצים לי?" וחזרתי הביתה לצפות בצריף של תמרי. המשכתי לחוג טיסנאות, שייפתי, שפשפתי, הדבקתי ובסוף יצא מטוס קטן מעפאן שנזרק לפח.
ואז, בכיתה ח', רשמו אותי לחוג מחשבים. אני זוכר את השיעור הראשון כאילו והוא היה אתמול. נכנסתי לכיתה (שהיתה בתוך צריף ישן), ומהרגע הראשון העיניים שלי נצצו מאושר. הזמן טס. אחרי החוג קניתי עוד המון ספרים. ישבתי שעות ללמוד ובפעם הראשונה נהנתי באמת ללמוד משהו חדש.
לשמחתי זה בדיוק מה שקרה גם למאיה אחותך. גם היא לא ידעה מה מעניין אותה. הדבר שהיא הכי אהבה היה לצפות בסדרת הטלוויזיה "האנטומיה של גריי" שעוסקת ברופאים מנתחים. כשצפיתי איתה באחד הפרקים שהציג ניתוח, הזזתי את הפנים הצידה. לא הייתי מסוגל לראות את זה. היא לעומת זאת קרנה מאושר ואמרה "יואו, איזה יופי".
היום היא תלמידה מצטיינת בקורס מתנדבים של מד"א ושואפת להיות רופאה מנתחת. כל שיעור מבחינתה הוא חגיגה. כשהיא חוזרת, רואים את הניצוץ בעיניים. יכול להיות שהיא תשנה את דעתה בהמשך (וזה כמובן בסדר גמור). בינתיים, היא מצאה את מה שהיא אוהבת לעשות בעקבות צפייה בסדרת טלוויזיה.
ואתה? יש לך עוד הרבה זמן להחליט. בינתיים תנסה דברים חדשים. וכשתמצא את הדבר הזה, אתה תדע מייד.
סיימנו לאכול ויצאנו לנסות ולרחף במנצח ים…
לפני שבוע ביקרתי בחוות השומר, בסיס יפהפה שבו עוברים טירונות חיילים עם קשיים שזכו לכינוי "נערי רפול".
במשך 6 שעות העברתי סדרה של הרצאות וזכיתי להכיר אנשים מדהימים, לא פחות. קשה לתאר במילים כמה הטירונים הצעירים חכמים ורגישים. הם סיפרו לי על הקשיים שלהם ועל החלומות שלהם. סיפרו כמה חשוב להם שמישהו יאמין בהם.
אבל הסיפור שאני רוצה לספר הוא על אחת המפקדות שלהם (ויש להם רק נשים מפקדות). ישבתי לידה במקרה בארוחת הערב (שקשוקה צהלית לתפארת). בחורה צעירה שנולדה בישראל אבל עזבה את הארץ בגיל צעיר לארה"ב. ההורים שלה רצו שיהיה לה עתיד טוב יותר, בלי מלחמות, בלי מצוקת דיור, בלי דאגות.
כשלמדה תואר ראשון בקולג' ייצגה את ישראל בקמפוס ותמיד נתקלה בקבוצות סטודנטים שהפגינו נגד ישראל. כשניסתה להתווכח איתם הם אמרו לה: "אין לך זכות לדבר. לא היית בצבא הישראלי. את לא יודעת על מה את מדברת!".
אז למרות ההתנגדות של ההורים, היא החליטה לעזוב הכל, לעלות לארץ ולהתגייס לצבא כחיילת בודדת. ביקשה להגיע לבסיס נערי רפול ולהיות מדריכה ומפקדת של טירונים. "רציתי להשפיע על החיים של מתגייסים עם קשיים וקשה לי לתאר כמה משמעותית אני עבורם. כמה הצוות כולו עושה פה עבודה חשובה ומשמעותית", כך היא סיפרה לי.
שאלתי אותה האם היא לא רוצה לחזור למשפחה ולחברים אחרי השירות. על זה היא ענתה "אין לי כבר מכנה משותף עם חבר'ה בגיל שלי. החיים שלהם נוחים אבל ריקים ממשמעות".
לא וויתרתי ושאלתי: "אבל גם בישראל רבים חושבים שלא טוב כאן. קשה לחיות בישראל הם אומרים". היא חייכה חיוך נבוך ואמרה: "בכל מקום יש קשיים. השאלה היא עם איזה קשיים אני בוחרת להתמודד. ואני בוחרת להתמודד עם הקשיים כאן ולעשות את מה שאני יכולה כדי לעזור למי שמתמודד איתם. זאת הבחירה שלי. אחרי הצבא אני נשארת פה. ההורים שלי חשבו העתיד טוב יותר באמריקה אבל רק אחרי שחייתי שם אני יודע שהכי טוב כאן" ולקחה ביס נוסף מהשקשוקה כאילו ולא אמרה שום דבר מיוחד. זה הרי ברור לה שכך הדברים צריכים להיות.
יצאתי מהבסיס מעריץ שלה, של כל סגל המפקדים ובמיוחד של הטירונים הצעירים, שמגיעים לאחד המקומות הנדירים שמאמין בהם באמת ורוצה שיצליחו.
בתמונה אתם יכולים לקרוא את מה שכתוב על אחד המבנים.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות מתוך מפגשים שקיימתי לאחרונה עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ.
המפגש הראשון היה לפני מספר שבועות אחרי שהוזמנתי להרצאה לתלמידי תיכון מצטיינים. התעקשתי שיגיעו כל התלמידים, גם (ובמיוחד) התלמידים הפחות טובים. כאשר הגעתי להרצאה בבית ספר אורט גבעתיים שבו למדתי, כל תלמידי כיתות ט' הוזמנו להגיע, המצטיינים וגם אלה עם הציונים הפחות טובים.
לימודים זה חשוב. מי שמצליח – כל הכבוד. אבל הטרגדיה היא שרבים מאלה שמקבלים ציונים נמוכים חושבים שהם לא מוצלחים ומאבדים מוטיבציה להצליח בהמשך חייהם… כל כך עצוב.
המפגש השני התרחש בשבוע שעבר עם בוגרים צעירים של תיכון ברנקו וייס בבת-ים. קבוצה של צעירים מדהימים שנזרקו מבתי ספר אחרים עד שהגיעו לבית הספר הזה.

אחד מהם שאל אותי בסוף האם יש לו סיכוי להצליח בחיים?
לפני התשובה שעניתי לו, הסבר קצר. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין ציונים בבית ספר ובאוניברסיטה לבין הצלחה החיים. הצלחה נמדדת במישורים רבים כדוגמת הצלחה בעבודה (רמת שכר, בכירות בתפקיד), בחיים האישיים (מידת אושר ומשמעות), מידת התרומה לחברה ועוד.
כל המחקרים שקראתי לא מצאו קשר בין ציונים להצלחה בחיים. הקשר היחיד שנמצא היה בין ציונים לבין הצלחה אקדמית. כלומר, מי ששואף לקריירה אקדמית, ציונים מנבאים את סיכויי ההצלחה שלו בלימודים מתקדמים יותר. אבל מכאן ועד הצלחה בחיים הדרך ארוכה. יש תלמידים מצטיינים שמצליחים בחיים יותר ויש שמצליחים פחות. יש תלמידים שלא מצליחים לסיים תיכון והופכים למנכ"לים של חברות ענק, מנהיגים ועוד.
בחזרה לבחור ששאל את השאלה. עניתי לו: "ברור!". והוספתי – "ואולי יבוא יום ותזמין אותי לעבוד עם החברה שלך".
יש דוגמאות רבות נוספות לאנשים עם שלא הצליחו בבית ספר והפכו לסיפורי הצלחה מרשימים כדוגמת אלברט אינשטיין, ריצ'ארד ברנדסון, תומס אדיסון, הנרי פורד, רוברט דה נירו, אלטון ג'ון, רונלד רייגן ועוד.
וסיפור אחרון על ג'ון גורדון. לפני שנים רבות כשהיה תלמיד תיכון הוא חלם להיות מדען. הציון שקיבל במדעים בבית הספר היה נכשל. המורה הגדילה וכתבה הסבר: "הוא לא מקשיב ומתעקב לעשות מה שהוא רוצה. הוא רוצה להיות מדען. זה מגוכך".

וסרטון אחרון למי שלא מכיר, הסיפור של המורה חן מילר.