ארכיון קטגוריית: ‘באה לי מחשבה’
בזמן האחרון אני לומד בדרך חדשה לגמרי…
פעם, כאשר הייתי מעוניין ללמוד על נושא המחקר שלי, השקעתי זמן ומאמץ בחיפוש אחרי מקורות מהם אפשר ללמוד. החל מחיפוש מידע באינטרנט, קריאת מגזינים וספרות מקצועית וכלה בחיפוש קורסים ומרצים מומחים בנושא.
היום, נוספה לזה דרך חדשה לגמרי.
כמו שאתם יודעים, אני חוקר ומרצה את נושא חכמת ההמונים.
בגלל שאתם יודעים את זה, רבים מכם כותבים לי ומספרים לי על מאמרים חדשים, כתבות אשר עוסקות בנושא וכל מה שלדעתכם יכול ללמד אותי.
כך אני מוצא את עצמי מקבל כמעט כל יום פוסט חדש על הקיר, הודעה בטוויטר או מייל ממישהו שרוצה להפנות את תשומת ליבי למשהו שכדאי לי ללמוד עליו.
עבורי זאת דרך חדשה ללמוד. במקום שאני אחפש את המידע, המידע מגיע אלי.
הנה דוגמא למייל שקיבלתי לאחרונה מהשופט בדימוס אביגדור סלטון שלימד אותי את הקשר בין חכמת ההמונים למערכת המשפט בארה"ב:
From: Avigdor Salton
Sent: Tuesday, January 10, 2012 3:48 PM
To: Lior Zoref
Subject: חכמת המונים
למר ליאור צורף, שלום רב.
הבוקר הזדמן לי לצפות בערוץ 10 וכך התוודעתי לראשונה אליך ואל-TED.
באתר שלך בקשת הצעות והערות, בין השאר, להרצאה שלך.
על כן, לתמיכה ברעיון של חכמת ההמונים אני מבקש להוביל אותך לעולם המשפט.
במדינות בהן נוהגת השיטה של שפיטה בסיוע מושבעים [כמו באנגליה ובארה"ב, למשל] , הרעיון הבסיסי הוא שההמון [ לצורך ענייננו = מושבעים] אינו פחות טוב או פחות מוכשר לבחון ולקבוע עובדות [להבדיל מקביעת התוצאה המשפטית לפי הנחיית השופט המקצועי הבקיא בהוראות החוק שאותן יש להחיל על המקרה הקונקרטי], משופט שגם הוא בשר ודם ואינו קורא כליות ולב יותר [או הרבה יותר] מבן אנוש.
לכן ממשיכה שיטה זו של מושבעים להתקיים גם בימינו [גם אם הבסיס ההיסטורי להנהגתה התרופף ואולי אף חדל להתקיים].
השופט היהודי-אמריקאי, סם ליבוביץ, בספר הביוגראפי "בית דין" “courtroom” שחובר ע"י העיתונאי-סופר Qwentin Reynolds מספר באותו ספר, כי נהג לעשות רישום לגבי התוצאות אליהן הגיעו המושבעים בתיקים פליליים בהם הוא דן, ומצא כי ברוב המקרים [ אם זכרוני אינו מטעני- קרוב ל95% ] התוצאה שאותה רשם לעצמו באופן פרטי בצד,זהה לתוצאה אליה הגיעו המושבעים!
מה שמלמד , כי חכמת ההמונים אינה פחות טובה מזו של האדם המקצועי.
אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך.
בברכה,
אביגדור סלטון
אתמול אחה"צ ראיתי את הסטטוס של ערן גפן שסיפר שהוא עולה על טיסה מניו-יורק ללוס אנג'לס וסיפר שיש לו אינטרנט אלחוטי במטוס.
מייד התקשרתי אליו בסקייפ וניהלנו שיחת וידאו חלקה תוך כדי כך שהוא נותן לי להציץ מהנוף דרך החלון.
אינטרנט אלחוטי במטוסים זה לא דבר חדש. הניסיונות הראשונים היו לפני שנים רבות וכנראה שהקדימו את זמנם. גם באל-על היה אינטרנט במטוסים שהופסק כמו גם בחברות תעופה רבות אחרות.
אבל בתקופה האחרונה, לאט לאט, יותר ויותר חברות תעופה מספקות אינטרנט אלחוטי לכל המחלקות בעלות סבירה של 5-10$.
אפשר להתווכח אם זה טוב או רע (אני מודה שאני אוהב את הניתוק שיש מהעולם למשך כמה שעות), אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש כאן הזדמנות יוצאת דופן לסוג חדש של אפליקציות.
אחרי השיחה עם ערן, כתבתי את הסטטוס הזה ואז התחיל דיון מרתק ביישומים שאפשר לפתח כדי לעשות מהפיכה בחווית הטיסה.
הנה כמה דוגמאות (אתם מוזמנים להציץ בסטטוס ולראות עוד רעיונות וגם מי כתב כל רעיון).
* חיפוש פרטנר למונית אחרי הנחיתה. לרווקים – חיפוש פרטנר לדייט בשחקים.
* היכרות עם נוסעים אחרים במטוס בהתאם לתחומי העניין המקצועיים או האישיים שלהם. אפשר לחבר את זה ל-Linkedin ובצורה אוטומאטית לראות מי עוד במטוס עוסק באותו תחום.
* משחק לדירוג של הדיילים והטייס. הזוכה מקבל לייק. תחרות מי נרדם ראשון 🙂
* החלפת עיתונים ומגזינים.
* לעשות קניות בדיוטי פרי דרך המחשב. בארה"ב אפשר לקנות בדיוטיפרי ולקבל את המוצר בדואר.
* Augmented Reality בשילוב עם Google Earth שמאפשר להציץ לכיוון תחתית המטוס ולראות מעל מה בדיוק טסים. אפשר גם לטייל באיזור.
* וכמובן שכל המושג "מחשוב ענן" תופס משמעות חדשה שנמצאים ממש בתוך הענן…
אני בטוח שיש עוד המון רעיונות. יש יזמים בקהל? אני מריח סטארטאפ…
טיסה נעימה.
את הפוסט הזה אני כותב בגובה 10,000 מטר בדרך חזרה מניו-יורק לת"א.אתמול הגשמתי חלום.
עליתי על הבמה באירוע שנקרא TED Full Spectrum Auditions והעברתי TED Talk מול קהל של כ-200 טדסטרים (אנשים שהשתתפו בעבר ב-TED).
בשבועיים האחרונים, אנשים שראו אותי כל כך מתרגש הציעו לי לקחת כדורי הרגעה.
ואני… הסתובבתי שם בשיא ההתרגשות וכל מה שרציתי זה לחוות את ההתרגשות הזאת במלואה.
התרגשות נפלאה, תחושה עילאית של הגשמת חלום.
בסוף ההרצאה, כשעמדתי מול הקהל תוך כדי מחיאות הכפיים הסוערות, הרגשתי שזה זה. זה בדיוק מה שחלמתי שיקרה.
ואז, תוך כדי שאני יורד מהבמה, החבר'ה מטד הכינו לי משהו שהפתיע אותי לחלוטין…
בסוף האירוע ניגשו אלי המנהלים של TED ומשתתפים רבים נוספים ואמרו שזאת היתה הרצאה יוצאת מהכלל, ראשונה מסוגה בטד ובהחלט גרמה להם לחשוב.
אז הנה הווידאו עם ההרצאה שלי (תקפצו לדקה 58:00):
הלקח החשוב ביותר שיש לי מכל החוויה הזאת היא שכל אחד צריך לחלום ובגדול. עזבו אתכם מסיסמאות בומבסטיות, פשוט תחלמו על משהו ספציפי שאתם רוצים להגיע ולעשות.
ואז… הקסם האמיתי מתרחש כאשר תספרו ת החלום שלכם לחברים שלכם. ואם יש לכם כמות גדול של חברים/מכרים במדיה החברתית, תופתעו לגלות עד כמה הם נכונים לעזור לכם להגשים את החלום.
עזבו אתכם מסטטוסים בסגנון "התעוררתי" ותחשבו יותר בכיוון של "החלום שלי הוא ___".
שוב תודה לכל אלו שעזרו בבניית המצגת ובכל התהליך שעברתי בהכנות.
אל תפסיקו לחלום…
אני כבר מתחיל לבשל את החלום הבא!
היום נפלה בחלקי הזכות להעביר את הרצאת הפתיחה בכנס שיווק דיגיטלי פורץ דרך של איגוד השיווק הישראלי.
בסוף ההרצאה הצגתי את הרעיון שגורם לי בזמן האחרון להרבה השראה ולכן בחרתי להקדיש את הפוסט הזה כולו לאותו רעיון.
אם מישהו היה אומר לנו לפני כמה חודשים שפייסבוק וטוויטר יהיו הפלטפורמה שתאפשר למהפיכה במצריים להתרחש, רבים היו אומרים לו שהוא לא שפוי.
אם מישהו יגיד לנו היום שהמדיה החברתית תהיה הפלטפורמה תוביל למהפיכה כלכלית ושינוי בשיטה הקפיטליסטית, בוודאי רבים מכם יגידו שהוא משוגע.
אבל מי שאומר את הדברים האלה הוא אלכס בוגוסקי, האיש שחזה את מהפיכת השיווק הדיגיטלי בשנת 2003 (זוכרים את הקמפיין התרנגולת של ברגר קינג?) ואחד מאנשי הפרסום המוערכים ביותר בעולם.
בוגוסקי, שהיה שותף במשרד הפרסום Crispin, Porter + Bogusky, פרש לאחרונה מעולם הפרסום והוא מקדיש את חייו לקידום הרעיון הזה.
בבסיס הרעיון עומדת הטענה שהערך שמותגים מייצרים עבור חברות נשאר רק בגבולות בעלי המניות ולא חוזר חזרה לחברה. הצרכנים הם הכוח הגדול ביותר בכלכלה המודרנית. העידן הדיגיטלי מאפשר לצרכנים להתאגד ולהכריח את החברות והמותגים לפעול בצורה שונה.
שינוי כזה יוביל לכך שחלק משמעותי מהרווחים של החברות יוקדש למטרות חברתיות ולמען הדורות הבאים. הוא קורא לזה קפיטליזם לייט.
במקום שתהיה רק שורה תחתונה אחת והיא הרווח, יהיו עוד מדדים לפיהם חברות עסקיות ימדדו.
הוא הקים גוף שנקרא COMMON ואשר שם לעצמו למטרה לשתף מידע ולאפשר לגופים רבים שמעוניינים לעסוק בקידום הרעיון להחליף דעות ולפעול בצורה משותפת.
אלכס בוגוסקי חשף את הרעיון לראשונה ב-"שידורי הניסיון" שלו שנקראים FearLess לפני מספר שבועות בשידור חי. בוידאו הזה (מומלץ) צפו כבר מעל 50,000 אנשים.
הנה וידאו קצר שמציג את הרעיון.
אני מלא השראה והתלהבות מהשינוי שהרשתות החברתיות יכולות לעשות בשיטה הקפיטליסטית. כמו שאומרים: I'm in.
כשהייתי ילד והופיע מכשיר הווקמן, ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני מקשיב לו במשך כל כך הרבה שעות.
אני מניח שאם הייתי רואה את אמא שלי מסתובבת עם ווקמן ורוקדת לצלילי ה-Dire Straits, הייתי מסתכל עליה ואומר "אמא, זה לא לאנשים בגילך!".
זה בדיוק המבט שקיבלתי מילדה בת 12 לפני כמה ימים…
פגשתי אותה במפגש משפחתי ודיברנו על הפעילות של בני נוער בפייסבוק.
אחרי כמה דקות של שיחה קולחת, היא כיווצה את הגבות ושאלה אותי: "תגיד, מה אנשים בגילך עושים בפייסבוק?"
הבעת הפנים שלה היתה מלאת פליאה כאילו ואמרה: "איזה זכות יש לאנשים בגילך להיות שם!"….
פייסבוק הפך להיות המייצג העיקרי של פער הדורות בעידן הנוכחי.
ילדים לא מבינים איך אפשר לחיות בלעדיו בעוד שחלק מהמבוגרים לא מבינים מה לעזאזל קורה שם… (וחלק מהם נכנסים בסערה ומכורים לא פחות מהילדים).
השבוע התקיים השבוע הלאומי לגלישה בטוחה, פרויקט חשוב שהיתה לי הזכות להיות בין המייסדים שלו כשהייתי במיקרוסופט (קראו לזה אז היום הלאומי לאינטרנט בטוח).
אתמול הוזמנתי להעביר הרצאה לתלמידי כיתות ד' בבית ספר יצחק רבין בהוד השרון.
הגעתי חצי שעה לפני תחילת השיעור כדי לוודא שהכל בסדר. אחרי שהעתקתי את המצגת למחשב, המנהלת הנחמדה הציעה לי להמתין בחדר המורים.
בחדר המורים עברתי 2 חוויות שהפתיעו אותי מאוד.
ראשית, שאלתי איפה אפשר להכין קפה? אמרו לי "אין קפה". אמרתי, אין בעייה, אשמח גם לכוס תה. אמרו לי "אין גם תה… כל אחד מהמורים מביא מהבית שקית תה עבור עצמו". אחת המורות נגשה לתיק שלה, הוציאה את שקית התה שלה ונתנה אותה לי.
די נדהמתי…
כמה עצוב לראות מערכת חינוך שבה המורים אפילו לא יכולים לשתות כוס תה בלי לדאוג לעצמם לשקית תה מהבית. מעבר לדוגמא הנקודתית, זה ממחיש את מצב ומעמד המורים בישראל.
החוויה השניה היתה קשורה לשיחת חולין עם אחת המורות ששמעה שבאתי לדבר על גלישה בטוחה בעידן של פייסבוק ואמרה: "פייסבוק זה דבר איום ונורא! לא פלא שאנשים מתאבדים שם!…"
שוב לקחתי נשימה ארוכה וניסיתי לעכל כמה פחד יש לאותה מורה…
ואז נכנסתי לכיתה והתחלתי את המצגת והשיחה עם כ-100 ילדי כיתות ד'.
מה אגיד… הם היו מקסימים, חכמים, מבינים, מנומסים, מתוחכמים. הופתעתי מאוד לגלות שכולם בפייסבוק מכיתה ג'… (למי שלא יודע, אפשר להירשם לפייסבוק רק אם מצהירים שהגיל הוא מעל גיל 13).
סיפרתי להם שכשהייתי בגיל שלהם, לא הייתי כל כך מקובל מבחינה חברתית. הייתי חנון (כלומר עדיין חנון). לא אהבתי לשחק כדורגל וגם הכי נמוך בכיתה. אז, אם היו ילדים שרצו לעשות עלי חרם (והיו לא מעט כאלה), המידע הגיע למקסימום 10 ילדים נוספים. היום, החרם מגיע תוך דקות לכל השכבה…
פתאום אחד הילדים שאל אותי "אז כל ההפסקה היית לבד ושיחקת בסלולרי?"
הסברתי לו שלא היה טלפון סלולרי כשהייתי בבית ספר והרגשתי ממש זקן…
והנה ילד נוסף הרים את האצבע ושאל אותי: "תגיד, למה פייסבוק זה מקום כל כך איום ונורא?"
מייד נזכרתי במה שהמורה אמרה בחדר המורים והבנתי שכנראה שיש מורים שמרוב פחד וחוסר היכרות, משדרים את תחושת הפחד לתלמידים.
בשלב הזה ניסיתי לתקן את הנזק ולשים דברים פרופורציה. פייסבוק זה מקום שקורים בו דברים נפלאים ומופלאים. אבל בהחלט יש בו סכנות (עליהם דיברתי בהרחבה בהמשך השיעור).
סיימתי את השיעור בתחושת סיפוק גדולה וחשבתי לעצמי, אז מה באמת אנשים בגילי עושים בפייסבוק?
אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר כמו הילדים. נמצאים בקשר עם חברים ובני משפחה. מגדירים את עצמנו. מתמכרים לתגובות. מייצרים שיחות. אבל את כל זה אנחנו אולי עושים עם קצת יתר מודעות עצמית וזהירות.
למה?
כי חיינו מספיק שנים בלי זה כדי להבין שבכל חידוש טכנולוגי יש יתרונות אבל יש גם סכנות.
ואם יש לנו תפקיד כלשהו כהורים בעידן הדיגיטלי אז כנראה שהוא לתת לילדים השראה לנצל את כל מה שיש לעידן הזה להציע אבל גם לשים להם בדרך כמה תמרורי אזהרה.
הבנתוש?
זוכרים את הסרט אודיסאה בחלל?… במרכז יצירת המופת של ארתור סי קלארק נמצא מחשב שנקרא HAL. מחשב עם אינטליגנציה מלאכותית שיודע להבין, לחשוב, לדבר וגם להביע רגשות.
מאז שיצא הסרט בשנת 1968, אנחנו עדים לדוגמאות רבות בהם מחשבים מבצעים משימות אשר דורשות מידה רבה של אינטיליגנציה.
מחשבים מטיסים מטוסים, מקבלים החלטות לגבי השקעות בשוק ההון, מזהים תמונות ועוד. ב-1997, Deep Blue של IBM ניצח במשחק שח מט את אלוף העולם גארי קספרוב.
אבל מאז ועד היום לא היה מחשב אמיתי שהתקרב ולו במעט ליכולות הבידיוניות של HAL.
כל זה היה נכון עד אתמול…
אתמול נערך הקרב הראשון בין Watson, מחשב העל החדש של IBM, לבין אלופי משחק החשיבה Jeopardy, שעשועון הטריוויה הפופולארי בארה"ב.
השאלות שנשאלות במשחק הזה קשות ומורכבות מאוד. המנצחים בתחרות הזאת הם אנשים אינטליגנטים עם ידע רחב ויכולת ניתוח מרשימה.
אז מה קרה אתמול? (לינק לכתבה מפורטת) Watson ניהל קרב צמוד עם המתמודדים. לעיתים ניצח ולעיתים נוצח. התחרות ממשיכה בימים הקרובים, אז נדע האם המחשב הצליח לנצח את אלופי העולם.
Watson הוא בעצם Super Computer אשר פועל על 90 שרתים שעובדים במקביל. הוא לא מביע רגשות ויש לו עוד דרך ארוכה לעבור.
אבל הוא מייצג את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה בני אדם יכולים לדבר אל המחשב, לשאול שאלה מורכבת ולקבל תשובות חכמות ומדויקות.
מהבחינה הזאת, Watson וההשתתפות ב-Jeopardy זה אירוע בעל חשיבות היסטורית. אירוע שממחיש את כל מה שחוקרי העתיד אומרים שנים רבות. האנושות מתקרבת בצעדי ענק לקראת העידן שבו מחשבים יהיו אינטליגנטים.
ככאלה, הם ישפרו את האינטליגנציה שלנו בני האדם. בנוסף ל- Augmented Reality נהיה עדים ל-Augmented Intelligence. מחשבים שמשפרים את היכולת שלנו לחשוב, להבין ולקבל החלטות.
האמרה של אלברט אינשטיין, I never think of the future – it comes soon enough, לא נשמעה מעולם מתאימה כל כך. העתיד מתקרב במהירות מדהימה והוא חזק יותר מסרטי המדע הבדיוני שראינו אי פעם…
"איך אנחנו יכולים להפוך את הנושאים שאנחנו עוסקים בהם ליותר מעניינים?". את השאלה הזו אני שומע בהרצאות לא מעט. לרוב אלו ששואלים את השאלה הזו מגיעים מתחום השיווק, הפרסום או המכירות. היום השאלה הזו הייתה אתגר גדול יותר. השואלים היו כולם חברי עמותות, גורמים שפועלים למען הקהילה. "יש לנו משרדי פרסום שעוזרים לנו ללא תשלום ועדיין ברוב המקרים אנחנו לא מצליחים לייצר קמפיינים מספיק טובים" הם אמרו לי.
את ההרצאה העברתי לחברי האגודה לזכויות האזרח ולפעילים נוספים מעמותות לזכויות אדם וחשבתי על הדרך שבה מקדמים היום אג'נדות חברתיות באמצעות המדיה החברתית. במקרה שלהם, מה שקורה היום עם האזרחים במצרים, שמתפרצים אחרי שנים של דיכוי חברתי וכלכלי, רלוונטי מאד. ההתפרצות, שהיסודות להתארגנות שלה נולדו גם במדיה חברתית, מעניינת גם את הגופים והעמותות הללו.
בזמן ההרצאה נזכרתי בפוסט הזה שכתבתי לפני שנה ודיבר על הפוטנציאל שיש למדיה חברתית בפעילות של עמותות ושאלתי את עצמי מה השתנה בתחום מאז…
הגורם היחיד בשנה החולפת שגרם לעמותות להיכנס לזירת המדיה החברתית זה בנק לאומי בקמפיין "מיליון סיבות טובות" (הנוכחים בהרצאה שיתפו אותי היום אודות דעתם על הקמפיין הזה. יש להם ביקורת לא מעטה). אבל מעבר לזה, רובם עדיין בתחילת הדרך. מי שעוד בלטה השנה בפעילות במדיה חברתית היא רותם אילן, מי שעומדת בראש עמותת Israeli Children, שפועלת להשארת הילדים של העובדים הזרים בארץ. גם הם עובדים יפה מאד במדיה החברתית, ואף ארגנו באמצעותה הפגנה אחת גדולה והרבה מחאה.
אחד מהאתגרים שהמשתתפים בהרצאה העלו היה האתגר להפוך את הנושא שבו הם מטפלים למספיק מעניין. צודקים, זה באמת אתגר גדול…. והאמת היא שאם מתבוננים ברוב הקמפיינים של החברות המסחריות, גם הם לא ממש מעניינים. אבל להבדיל מחברה מסחרית שיכולה להפגיז את המדיה עם קמפיין בינוני ומקסימום לצאת בקמפיין נוסף, לעמותות אין את האפשרות הזאת.
שאלתי את המשתתפים את השאלה הבאה "תגידו, למה אתם לא שואלים את הפעילים שלכם מה לעשות? למה אתם לא מבקשים מהם רעיונות יצירתיים לקמפיינים?".
בשלב הזה הייתה שתיקה מביכה בקהל…
לרוב העמותות יש קהל של אוהדים/פעילים שתומך תמיכה נלהבת באג'נדה שאותה הם מקדמים.
אחד הדברים שחכמים שהם חייבים לעשות זה לשתף את אותם לאורך כל השנה בפעילויות ולבקש את דעתם בכל מה שקשור לרעיונות יצירתיים לקמפיינים או פעילויות בשטח.
אז נכון, כדי שזה יהיה אפקטיבי, העמותות צריכות שיהיו להם מספיק אוהדים. אבל גם זה לא כל כך מסובך כי לרובן יש מאגר מיילים ו-newsletter כזה או אחר. במקום להשקיע ב-newsletter הם צריכים להעביר את פעילים להיות אוהדים של הדף של העמותה בפייסבוק. בדף הם צריכים לספר סיפורים מעניינים אשר קשורים לאג'נדה של העמותה ולהתייעץ עם האוהדים. הם יהיו אלה שיובילו את העמותה לפעילות נכונה ומשמעותית.
להבדיל מחברות מסחריות אשר מטעמי תחרות נמנעות משיתוף, עמותות חייבות לשתף את הציבור כמעט בכל מה שהם עושות. את הרעיון הגדול לקמפיין הזה סביר שהם יקבלו מהמוני האוהדים שלהם ולא ממשרד הפרסום. ואחרי שיהיה הרעיון הגדול, למשרד הפרסום יהיה תפקיד מרכזי בהפיכתו לקמפיין רחב ומשמעותי.
עכשיו לגילוי נאות. AIG הם אחד מלקוחותי. אני לא יודע מי מכם שם לב לקמפיין האחרון שלהם שקורא לגולשים לתת רעיונות לפרסומת. הם מקבלים מאות ואפילו אלפי רעיונות מידי יום. חלק מהרעיונות הם רעיונות גדולים, יצירתיים ופורצי דרך. אז נכון, מדובר בחברה מסחרית ולכן הפעילות מלווה בפרסים יקרי ערך, אבל במקרה על עמותות, אין לי ספק שאנשים ישמחו לתת רעיונות בלי פרס כספי.
עוד כמה ימים מסתיימת לה שנת 2010 והעיתונים מלאים בסיכומי שנה.
תרשו לי להציע את הגרסה שלי לסיכום השנה, אבל בסגנון טיפה שונה…
הנה כמה דברים שקרו לי לראשונה בשנה האחרונה:
הבן שלי לקח עיתון, לחץ עליו ואמר "אבא, העיתון מקולקל".
הטלפון הנייד שלי התחיל להודיע מי מהחברים שלי נמצא קרוב למקום שבו אני נמצא.
כשרציתי לקנות רכב, שאלתי את החברים שלי בפייסבוק והם אפשרו לי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר.
הם גם החליטו איך עלי להתנהג בתחום הביטוח הפנסיוני, איך ייראה הבלוג החדש שלי, עיצבו את כרטיס הביקור החדש שלי ועוד.
שוחחתי שיחת טלפון תוך כדי נסיעה ברכב עם חבר טוב שגר בסן פרנסיסקו במשך שעה. רק שבמקום לשלם על זה כסף, עשיתי את זה דרך האינטרנט ובחינם.
התחלתי להעביר בשידור חי את ההרצאות שלי בקורס שאני מלמד במכללה למנהל. בשעה שבכיתה יש כ-30 סטודנטים, בשידור החי צופים מעל 200 בניהם צלם החתונה שלי בגר ברמת הגולן וחבר אחר שגר בסיאטל.
הפסקתי לחלוטין לראות פרסומות בטלוויזיה.
האנשים שמגישים את החדשות בטלוויזיה התחילו לדבר איתי והם לא עושים את זה דרך הטלוויזיה.
פרשתי ממיקרוסופט וגיליתי שאני מוכר הרבה יותר ממה שחשבתי. ושזה מביא לי פרנסה לא רעה…
הבנתי שעצם העובדה שאני חנון ושכשהייתי ילד, הייתי "ילד כאפות" בלי חברים, הביאה אותי להיות מי שאני היום (תודה לאל).
שמחתי לראות ש-Time בחרו באיש השנה "ילד כאפות" בן 26 ש-"נותן כאפות" עם הרשת החברתית שלו לחברות הגדולות והחזקות ביותר בעולם.
וגם התמכרתי למשהו חדש… זריקת ציפורים ברוגטקה.
אומרים שכמות החידושים שסבא וסבתא שלנו חוו במשך כל ימי חיהם זהה לכמות החידושים שאנחנו חווים בשבוע…
אבל כאשר שחיים במהפיכה, קשה להבין את העוצמה שלה…
סוף שנה זה זמן טוב לנשום, לקחת אויר ולהבין עד כמה המהפיכה הטכנולוגית והחברתית שעוברת על האנושות גדולה ומשמעותית. ועד כמה זאת זכות גדולה להיות חלק מהמהפיכה הזאת…
כמו רבים אחרים, גם אני התמכרתי לסדרה "מחוברים". סדרה מצוינת שסיפקה להמון אנשים את יצר המציצנות.
להבדיל מתוכניות ריאליטי אחרות כדוגמת האח הגדול, מחוברים סיפקה לנו הצצה לחיים האמיתיים של אנשים. פתאום גילינו שגם בלי (או יותר נכון מעט) מניפולציות, בלי הדחות ובלי משימות, צפייה בחיים של המחוברים היתה חוויה מרתקת וממכרת.
זה לטעמי סוד ההצלחה של פייסבוק.
פייסבוק מאפשר לנו הצצה למהלך החיים של אנשים אחרים. הם נקראים "חברים" למרות שבפועל רובם מכרים מדרכה כזאת או אחרת.
במקום לצלם, אנשים כותבים מה עובר עליהם. במקום במאי ועורך, האלגוריתם של פייסבוק בוחר את החלקים המעניינים ביותר (ע"ס כמות הלייקים והתגובות).
אז נכון, זה פחות דרמאטי ופחות אמוציונאלי מוידאו, אבל זה בהחלט ממכר. אנחנו מתמכרים לראות מה עובר על החברים שלנו בפייסבוק.
ועכשיו תרשו לי להפליג ולחשוב כיצד יכול להיראות העתיד של פייסבוק בעידן שבו הטכנולוגייה תאפשר להציץ לחיים בצורה שדומה למה שראינו במחוברים.
תארו לעצמיכם שיהיו אנשים שיבחרו לשדר בשידור חי את החיים שלהם. הם יעשו את זה באמצעות מצלמת הוידאו בטלפון הנייד שלהם וישדרו כל הזמן.
האלגוריתם של פייסבוק (או של הסטארטאפ שיהווה אתגר לפייסבוק) יבחר את קטעי הוידאו המעניינים ביותר וישדר אותם לכל מי שבחר לעקוב אחרי אותם מחוברים.
מיליוני אנשים ישדרו את החיים שלהם בצורה רציפה. אלה שייצרו דראמה ושיחה יהפכו לדור החדש של כוכבי הפריים טיים. רק שהפריים טיים כאן יהיה מבוסס על האינטרנט.
נשמע לכם מדע בדיוני?
לא ממש.
זה מה שיוסי ואני ניסינו לעשות בפרק האחרון של שידורי הניסיון.
כמו שאתם יודעים, גם יוסי וגם אני מתפרנסים (טפו טפו) יפה. שידורי הניסיון זה תחביב משותף שלנו במסגרתו אנחנו בודקים את גבולות המדיה בעידן הדיגיטלי.
כשהתחלנו לצלם, צילמנו עם המצלמה הזאת:
את הפרק האחרון כבר צילמנו רק באמצעות האייפון תוך כדי שיחת סקייפ טרנס-אטלנטית.
אמנם עדיין לא הגענו למצב שבו ניתן לשדר את זה בשידור חי באיכות מספיק טובה, אבל אין לי ספק שהיום הזה יגיע.
וכשהוא יגיע, עולם התוכן בטלוויזיה יעבור מהפיכה. במקום אנשים מוכשרים כמו אבי ניר שמחליטים מה נראה ובמאים מבריקים כמו דורון צברי, הרשת החברתית תצמח להיות זאת שתראה לנו קטעי וידאו ערוכים מתוך החיים של החברים שלנו.
בכל מקרה, כל זה היה הקדמה לפרק האחרון של שידורי הניסיון. פרק שצילמנו באמצעות האייפון שלנו במחווה של שידורי הניסיון למחוברים.
ההדלפה הגדולה ביותר בהיסטורה נחשפה לפני ימים ספורים דרך אתר Wikileaks.org.
מעבר למשמעות של המידע עצמו, נולד בתודעת הציבור מותג חדש הלא הוא Wikileaks.
מזה שנים רבות יש אתרי אינטרנט שמציגים הדלפות אבל עכשיו זאת הפעם הראשונה שיש מקום שנחשב אמין, פופולארי וכזה שבו הסיכון למדליף הוא הנמוך ביותר מבין כל המקומות אליהם ניתן להדליף.
אני מניח שאם ענת קם היתה צריכה לבחור היום לאן להדליף את המסמכים שהיו ברשותה, היא היתה שוקלת פעמיים האם לפנות לאורי בלאו. אולי גם אורי בלאו היה מעדיף שענת תפנה ל-Wikileaks ואז הוא היה עושה שימוש במסמכים שפורסמו שם.
נראה את היועץ המשפטי מבקש מ-Wikileaks לגרוס את כל המסמכים שנמצאים ברשותם…
תארו לכם ש-Wikileaks היה קיים בתקופה שועננו התחיל לשקול האם כדאי לו להדליף את המידע שהיה ברשותו. יכול להיות שאם Wikileaks היה קיים בתקופתו, הוא היה נשאר אלמוני עד היום.
בכל מקרה, יכול להיות שאם Wikileaks היה קיים בתקופתו, הוא היה נשאר אלמוני עד היום.
אני לא נוקט עמדה לגבי עצם המעשה של ההדלפה. ישנם מקרים שבהם ההדלפות חשובות מאוד ופעמים שבהם הם מסכנות חיי אדם.
אבל דבר אחד בטוח – קרה משהו משמעותי השבוע.
הסיכון הכרוך בביצוע הדלפה ירד בצורה משמעתית. הרבה אנשים שחוששים מסכנת ההדלפה יקבלו בטחון עצמי, יעשו שימוש ב-Wikileaks וסביר שכמות ההדלפות תגדל בצורה משמעותית.
לכן Wikileaks יהפוך להיות הסיוט הגדול ביותר של כוחות הבטחון בישראל ובמדינות רבות בעולם.
גם הצנזור הצבאי יהפוך להיות פחות רלוונטי. הדלפות על צה"ל ל-Wikileaks עוקפות את הצנזור, ומאפשרות לעיתונות הישראלית לצטט מקורות זרים, ולצורך העניין Wikileaks עונה על ההגדרה 'מקורות זרים'.
בדיוק כמו שהמדיה החברתית גורמת למהפיכה בתחום השקיפות במגזר העסקי, Wikileaks יגרום לשקיפות במגזר הציבורי.
כלב השמירה החדש של הדמוקרטיה עובר לבונקר והוא פועל דרך האינטרנט.
כלב טוב?
תלוי את מי שואלים.