ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

היום הזה אמור היה להיות רגוע.

הרצאה בקונסוליה הישראלית בניו-יורק, ראיונות ומענה לשאלות של עיתונאים (הנה לינק לדוגמא לכתבה ב-Huffington Post).

ואכן זה התחיל רגוע, אבל אז קרו כמה דברים בלתי צפויים.

את הבוקר פתחנו בגילוח ב-New York Shaving Company. מעולם לא התגלחתי אצל ספר מקצועי ודני אמר שזאת חוויה נפלאה שאני חייב לנסות.

תכירו את חיים. ספר יהודי ממוצא רוסי שעוסק במקצוע כבר 30 שנה.

כאשר גבר זר מצמיד סכין חדה לפנים שלי זאת בהחלט הרגשה מיוחדת. התמסרתי לחוויה תוך כדי שאין ספור קרמים, שמנים, מגבות וכמובן הרבה קצף עוטף את פני.

שאלתי את חיים "תגיד, אתה עדיין אוהב לגלח גם אחרי 30 שנה במקצוע?".

הוא ענה: "בוודאי!" בהתלהבות.

אז שאלתי אותו למה?

הוא ענה: "כי אני אוהב שקט וכשעובדים רק עם גברים, יש הרבה שקט!".

בשלב הזה הבנתי שכנראה שאני מדבר יותר מידי ושתקתי 🙂

בסוף הוא הוציא בקבוק ויסקי מאיזה חדרון קטן, חייך ואמר: "ועכשיו נשתה לחיים".

זאת היתה חוויה נפלאה. העור שלי היה חלק יותר מאשר ביום שבו נולדתי.

בדרך לקונסוליה הישראלית עברנו ליד בניין האומות המאוחדות. ניגשתי לשומר ושאלתי אותו אם אפשר להיכנס והוא אמר שיש תור ארוך, ובכלל חייבים להזמין כרטיסים מראש אם רוצים ממש להיכנס לתוך הבניין.

דני אמר: "איזה כיף זה היה יכול להיות לעמוד מעל דוכן הנואמים באולם המליאה!" אז עניתי לו: "זה באמת משהו מיוחד, אבל אין סיכוי שזה יקרה! לא לי ולא לך".

בהמשך הדרך עצרנו בגינה ציבורית קטנה.

השלט הזה תפס את תשומת ליבי. שלט שבו קוראים לתושבים לקחת חלק בשתילת פרחים בגינה. איזה יוזמה נפלאה שפותחת פתח לפעילות משפחתית עם ילדים וגיבוש של תושבי השכונה. מקסים.

הגענו לקונסוליה הישראלית בהזמנת עידו אהרוני, קונסול ישראל בניו-יורק.

להרצאה הגיעו עובדי הקונסוליה, המשלחת הישראלית לאו"ם ומשלחת משרד הבטחון. קבוצה מקסימה של אנשים שמייצגים את האינטרסים של ישראל בניו-יורק.

קשה לי להסביר במילים את תחושת הגאווה והזכות הגדולה שאני מרגיש בימים האחרונים כמי שמייצג, גם אם בקנה מידה קטן, את ישראל. התרגשתי מאוד לעמוד עם דגל ישראל לצידי אל מול עובדי הקונסוליה.

ההרצאה היתה אחת המיוחדות והנפלאות שהעברתי אי פעם.

בסופה הנושא עליו כמעט כולם שאלו שאלות היה הגשמת חלומות. דיברנו על החלומות שאפשר לחלום ולהגשים בעיר המטורפת הזאת שבה הכל אפשרי. דיברנו על האנשים מסביבנו שהאהבה שלהם עוצרת אותנו מלחלום בגדול כי הם חוששים שנכשל. דיברנו על טראומות שיש לנו כילדים כשמישהי קרוב אלינו אומר לנו שאין לנו סיכוי.

דני אמר בסוף שהוא ראה כמה מהמשתתפים מזילים דמעה. גם אני התרגשתי מאוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי בחורה נחמדה מאוד בשם מירב טוראל שעובדת במשלחת הישראלית באו"ם ושאלה: "תגידו, בא לכם לקפוץ לביקור בבניין האו"ם?"

ניגשתי לדני ואמרתי לו: "דני, אתה זוכר איך לפני שעתיים חשבנו שאין סיכוי שנוכל להיכנס לבניין האו"ם? אז זהו…. אנחנו הולכים עכשיו לשם".

בשלב הזה אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

דיברנו על הקשר בין חכמת המונים למה שקורה בבניין הזה. הסברתי לה שלפי עקרונות חכמת ההמונים, במקום שבו כל כך הרבה מניפולציה שמבוססת על אינטרסים מנוגדים, אין סיכוי לייצר חכמת המונים.

האו"ם זה אולי רעיון יפה ובניין מרשים, אבל במבחן המציאות, הרעיון פשוט לא עובד.

באולם מועצת הביטחון הכרזתי על Mindsharing כנכס אסטרטגי 🙂 וברחתי משם לפני שיגיע מאבטח לגרש אותי…

זה הנוף מהמרפסת של הבניין.

השטח בתוך בניין האו"ם הוא שטח שבו לא חל החוק האמריקאי. מירב סיפרה לנו על דיון שהתקיים שבו רצו להגדיל החל מאיזה גיל מותר למכור אלכוהול בבר של הדיפלומטים. האם בגיל 18 כמו במדינות רבות? או אולי בגיל 21 כמו במדינות אחרות?

לאחר מכן ישבתי לשיחה עם יותם גורן, מזכיר המשלחת הישראלית באו"ם לשיחה מרתקת על הקשר בין חכמת המונים לבין גיבוש אסטרטגיה מדינית וקבלת רעיונות יצירתיים להתמודדות בזירה הבינ"ל.

בתוך ומחוץ לבניין מסתובבים המון טיפוסים יוצאי דופן, כמו הצ'יף הזה. הוא סיפר שהוא ביג צ'יף מהמקום שבו הוא הגיע ושאין לי מושג איפה זה.

משם המשכתי לספרייה העירונית – The New York Public Library.

ניגשתי לספרנית ושאלתי בלחש: "יש לכם אולי את הספר Mindsharing?"

חיפוש קצר במחשב והיא עונה: "כן! זה ספר חדש, בדיוק קיבלנו אותו" ומראה לי את תוצאות החיפוש על גבי מסך המחשב.

אמרתי: "איזה יופי. איפה אפשר למצוא אותו?"

ואז היא קמה מהכיסא והתחילה ללכת לעבר הכניסה לבניין.

חשבתי שזה מוזר… האזור שבו נמצאים כל הספרים נמצא בתוך הספרייה ולא בכניסה.

ואז אנחנו מגיעים לדוכן הבולט ביותר בכניסה לבניין, היא מצביעה עליו בשמחה ואומרת:

This is your book is. You should be proud.

הרגשתי שוב כמו ילד קטן שלא מאמין במתרחש מסביבו.

ישבתי לנוח בתוך הספרייה ואז אני מקבל וידאו עם אורי ואספי שאומרים לי כמה הם מתגעגעים אלי ואוהבים אותי והרגשתי מחנק בגרון. כמה שאני מתגעגע אליהם….

בדרך חזרה למלון עברתי ליד התיאטרון שבו מציגה ההצעה הכי חמה בעיר – Fish in the Dark שכתב לארי דיוויד היוצר של סיינפלד והוא גם משחק בה בתפקיד הראשי. בחודש האחרון עשיתי כמה מאמצים להשיג כרטיסים ללא הצלחה.

אמרתי לעצמי, ננסה לבדוק, מקסימום נצליח. שאלתי בקופה "יש אולי במקרה כרטיסים להצגה הערב?". הוא חייך ואמר "כן. לפני דקה קיבלנו ביטול של 2 כרטיסים בשורה חמישית באמצע".

ולסיום, עדכון קטן לדיאטנית שלי. את הערב סיימנו ב-Nobu כאשר זה מונח לפנינו (Soy Caramelized Banana, Candied Pecans, Malaga Gelato).

סוף מתוק לעוד יום מדהים.

קישור לעדכון הבא במסע ההשקה.