ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

אני עכשיו בטיסה מבוסטון לסן פרנסיסקו (6 וחצי שעות).

זאת הפעם הראשונה שיש לי קצת זמן לכתוב ולספר לך מה עבר עלי בימים האחרונים, וזה לא מעט…

בואו נחזור רגע שלושה ימים אחורה, לניו-יורק.

נסענו ברכבת ל-Long Island לפגוש את ג'ף פולבר לשיחה על Crowdsourcing. ביקרנו אצלו בבית, טיילו בפארק קרוב ומצאנו את עצמינו על נדנדה בגן משחקים…

תוך כדי השיחה, ג'ף פתאום אומר לנו: "אתם יודעים? יש שיר אחד שהמילים שלו מתארות בצורה מאוד מדויקת את תופעת חכמת ההמונים והקשר שלה להגשמת חלומות".

"איזה שיר?" שאלתי בסקרנות.

הוא ענה: "Sweet Dreams" של יוריתמיקס ומתחיל להקריא את חלק ממילות השיר:

Sweet dreams are made of these

Everybody's looking for something.

Some of them want to use you.

Some of them want to be used by you.

Some of them want to abuse you.

Some of them would be abused.

מאז, תוך כדי המסע הזה, השיר מלווה אותי כל הזמן.

למחרת היו לנו שעתיים אחרונות במנהטן. החלטנו להוריד את ארוחת הערב של אתמול (לידיעת הדיאטנית – אי אפשר להיות בניו-יורק בלי לאכול New York Cheese Cake, פשוט אי אפשר!) ויצאנו לריצה על גדות ההאדסון.

לאחר מכן עלינו על הרכבת לבוסטון.

את הערב פתחנו בצאת לארוחת ערב אצל יפתח ויזל.

אני מכיר את יפתח היכרות קטנה. כשהוא ראה שאני מגיע, הוא כתב "בואו אלינו לארוחת ערב. אני מכין משהו קטן"…

דיאטנית, את עוד כאן? אם כן, עזבי, לכי לקרוא משהו אחר. חבל עליך, באמת.

היו שם סטיק פילה, שיפודים עסיסיים, חזה עוף, סלטים, מה לא.

"משהו קטן".

משם נכנסנו לרכב שלו (לא קשה לזהות) ונסענו לאולם ההרצאות של ארגון ה-IAC Boston לישראלים שגרים באיזור.

מכל ההרצאות במסע הזה, בזאת הרגשתי קצת כמו בהופעת סטנדאפ. הקהל צחק כמו שאף פעם לא ראיתי. זה היה ערב נפלא ומרגש מאוד.

למחרת (אתמול) היה אחת הימים העמוסים והמרתקים ביותר בביקור.

את הבוקר פתחנו במשרדים של TripAdvisor.

לובי יפה ובו מחלקים לכל מי שרוצה קוביה הונגרית ומדבקות ממותגות (מתנות לילדים.

על הקירות תמונות ענקיות ממקומות שמופיעים ב-TripAdvisor.

ינשופים מכל עבר.

בפינות הקפה יש תמונות עם משפטים קצרים של עובדי החברה ובהם תשובה לשאלה "למה את/ה אוהב/ת לטייל?".

התשובה הזאת תפסה לי את העין.

לוח ההודעות האלקטרוני קורא לעובדים לנצל את התקציב שכל אחד מהם יכול לקבל (5000$! בשנה) לפיתוח אישי.

לייק.

הם קנו עותקים של הספרים למשתתפים בהרצאה.

לייק נוסף.

TripAdvisor זאת אחת החברות המובילות בעולם שעושות שימוש בחכמת ההמונים, חברה שהצליחה לשנות תעשייה שלמה ולגרום לאנשים לעשות שימוש בחכמת ההמונים בכל מה שקשור לחופשות שלהם.

השיחה איתם בסוף ההרצאה היתה מרתקת. הם התעניינו כצד עליהם לעשות שימוש בחכמת ההמונים כדי לגרום ליותר אנשים לכתוב Reviews, לוודא שאיכות ה-Reviews גבוהה ועוד.

בסוף נשארתי לחתום על הספרים. זה עדיין מוזר לי… מתי יגיע הרגע שבו לא אהיה נבוך לחתום על הספר שלי?…

משם לקחנו מונית ל-MIT Media Lab.

MIT Media Lab זה ה-Mecca של עולם הטכנולוגיה. המקום שבו לחוקרים יש תקציבים אינסופיים לשחק. המקום שבו מפתחים היום את מה שכולנו נראה בעוד 5-10 ו-20 שנה. הם פיתחו את מסך ה- Multi Touch 20 שנה לפני שסטיב ג'ובס השיק את ה-iPhone הראשון.

עכשיו ברשותכם, כמה מילות אזהרה.

אני חולה על המקום הזה.

כאשר נכנסו לבניין, היה לי עור ברווז.

קשה לי לתאר כמה המקום הזה מיוחד ויוצא דופן. אם יש מקום שבו הייתי רוצה לעשות פוסט דוקטורט או Fellowship זה כאן.

טל אחיטוב קיבלת את פנינו. טל הוא סטודנט ישראלי ששמע שאני מגיע וכתב לי: "אתה חייב לבוא ל-Media Lab". אני חושב שזאת היתה ההודעה אליה הגבתי הכי מהר אי פעם!

הקמפוס של MIT יפה (אם כי לא מדהים כמו קמפוסים אחרים בהם ביקרנו).

בכניסה הראשית שלט שמזמין את כולם להרצאה שלי.

לייק.

בשעות הקרובות עשינו סיור במעבדות, פגשנו חוקרים, סטודנטים, פרופסורים, מה לא.

תכירו לדוגמא נטאשה. חוקרת באחת המעבדות שבוחנת את ההשפעה של מחשוב לביש על חיינו.

יש לה על הגוף 2 חיישנים שבודקים את מצב החמצן בעור, חגורה שמחוברת לבטן (שלא רואים) ומודדת את פעילות המעיים, מצלמה קטנה שמקליטה וידאו כל הזמן על החולצה ועוד ועוד. אה כן, יש לה גם שעון חכם, אבל זה Old News.

אחרי הסיור המרתק, חשבתי שאולי כדאי שאמצא שק שינה ופשוט אשאר לגור שם.

זוכרים את הפרק של סיינפלד שפשוט הגיע למקום עבודה כל בוקר (I just show up every morning).

זה מה שאני צריך לעשות. פשוט להגיע כל בוקר, להגיד Good Morning ולהתחיל לשחק.

בשלב הזה שתיתי כוס קפה (בוא נגיד שהם חזקים יותר בגאדג'טים) והתכוננתי להרצאה.

אם מישהו היה מודד את ה-IQ של כל המשתתפים בהרצאה, המכשיר שלו היה מתפוצץ.

המשתתפים שאלו שאלות שונות לחלוטין מאלה שאני מכיר. כל שאלה יכולה להיות שאלת מחקר לדוקטורט.

היתה שיחה מרתקת ונפלאה. אחת החוויות הנפלאות ביותר במסע הזה.

כשאשר שאלתי אותם "למי יש חלום?" כולם הרימו יש ואז רבים אמרו "החלום שלנו זה להיות כאן!"

תוך כדי שאני משוחח עם אנשים שנשארו לשאול אותי שאלות, טורי מהקונסוליה הישראלית לחשה לי באוזן: "ליאור, ההרצאה הבאה מתחילה עוד 20 דקות ויש לנו נסיעה של 10 דקות".

(עכשיו אתם מבינים למה לא כתבתי ביומיים האחרונים?)

לבשתי את הג'קט תוך כדי שאני נזכר בסרט סופרמן (עליו סיפרתי למשתתפים כמה דקות קודם לכן).

נסיעה קצרה בחזרה למרכז העיר לבניין מדהים שבו נמצא ארגון Cambridge Innovation Center, מרכז ליזמים שפועלים בבוסטון.

זאת היתה אומרה להיות הרצאה קטנה עד שלפני כמה ימים Eventbrite (אתר פופולארי לאירועים) בחר בהרצאה הזאת כהרצאה המעניינת ביותר בבוסטון בחודש מאי.

תוך כמה שעות האירוע הפך להיות Sold Out.

שלט יפה קיבל את פנינו.

הגענו בדיוק כאשר השמש שקעה מכל הבניינים של בוסטון.

הכיבוד היה חומוס. יותר נכון, הומוס. ביחד עם משהו לא מזוהה ללא גלוטן (וללא טעם).

ויתרתי על ה-הומוס. אני את ה-הומוס שלי אוכל אצל אבו חסן. עם פיתה מלאה בגלוטן. המון גלוטן!

ההרצאה היתה כיפית. קהל חם ואוהב. אם בניו-יורק כולם היו בגישה של "Who are you?", כאן הגישה היתה "It's so nice to see you".

 

בסוף האולם היתה חנות ספרים מקומית שהציע את הספר למכירה. זאת פעם ראשונה שאני בהרצאה שבה מוכרים את הספר שלי.

נלחצתי.

מה יהיה אם בסוף אף אחד לא יקנה את הספר? זה אומר שהנושא לא כל כך מעניין, לא?

לשמחתי רוב המשתתפים נשארו וקנו עותק של הספר וביקשו חתימה.

לא ברור לי למה זה ממשיך להביך אותי. מישהו מוכן להסביר לי?

ואז ניגשו אלי גבר ואישה ואמרו:

"ליאור, קנינו את הספר שלך ביחד. אנחנו לא מכירים. אבל כאשר כל אחד מאיתנו שאל אותך שאלה, הבנו שאנחנו מתעניינים בנושאים משותפים. לכן קנינו את הספר ביחד על מנת שזה יכריח אותנו להמשיך ולשמור על קשר. האם אתה מוכן לחתום לנו על הספר? אבל אנא ממך, תקדיש אותו לשנינו ביחד".

איזה מקסימים! הקדשתי להם את הספר וביקשתי שנצטלם.

בסוף היום הזה היה לי כל כך הרבה אדרנלין בגוף אז המשכנו למלון ברגל תוך כדי שאנחנו מסתובבים במרכז בוסטון. עיר פשוט יפהפיה וגם מזג האויר מושלם (אחרי חורף של 20- מעלות!).

פתאום אנחנו רואים מסעדה מפוצצת עם מוסיקה קצבית והמון סינים בפנים.

נכנסנו.

מסתבר זאת מסעדה מונגולית. לא הבנו כלום בתפריט אז בדקנו ב-Food Spotting מה המנה הכי מומלצת. מנת חכמת ההמונים. המנה היא Hot Pot.

למי שלא מכיר, זאת קערה שמונחת על משטח חימום ומכילה 2 מרקים מבעבעים. בצד יש רצועות סטיק סירליון שמכניסים לבישול קצר ואז מוסיפים רטבים (חריפים אש).

תקשיבו, הדבר הזה טעים משהו משהו.

דיאטנית שלי – את עדיין כאן? אם כן, אז עכשיו את חייבת להיות מרוצה ממני. אכלתי נודלס, ירקות וקצת בשר.

כל הדרך חזרה נזכרתי בקינוח בננות מ-Nobu. איזה קינוח זה היה…

היום בבוקר ארזנו ויצאנו לכיוון שדה התעופה.

עכשיו אני במטוס בדרך לחוף המערבי כדי לספר גם להם על Mindsharing.

זהו. חצי מהמסע מאחורי ואני נהנה מכל רגע.

לא יכולתי לדמיין מסע יותר מהנה מזה.

תודה לכולם על התגובות! אל תשכחו – אני כאן בזכותכם ומרגיש חובה גדולה לכתוב לכם ולהודות לכם על כל מה שקורה לי.

תודה!

נ.ב. העדכון הבא יהיה מרגש במיוחד.

קישור לעדכון הבא במסע ההשקה.