ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

לקריאת יומן ההשקה מההתחלה נא ללחוץ על הלינק הזה (הטקסט בהמשך מתאר את סוף המסע).

 

הטיסה מסן פרנסיסקו לוושינגטון התעכבה ב-4 שעות.

אז יצאתי להסתובב קצת בטרמינל. לפתע ראיתי את הספר שלי בחנות הספרים.

מצב הרוח השתפר פלאים.

טיסה של 5 שעות תוך כדי שקיעה מרהיבה והגעתי לוושינגטון די.סי.

יום לפני הטיסה מצאתי חדר בחצי מחיר דרך priceline במלון שנמצא צמוד לבית הלבן. זה הנוף מחלון החדר. לא רע.

שינה קצרה (חלומות על הבית בישראל ועל הבית הלבן) וקמתי במצב רוח ספורטיבי לטיול אופניים ברחבי האתרים ההיסטוריים.

אין על העיר הזאת. האמריקאים עושים הכל בגדול, במיוחד כשזה בא לידי ביטוי במבנים היסטוריים וסמלים של דמוקרטיה וחופש (ואז מפעילים משטרה ששולטת ביד רמה ולעיתים אף בכוח מופרז.

הגעתי לחדר כאשר יש לי חצי שעה להתקלח, להחליף בגדים ולצאת לראיון רדיו בתחנת הרדיו הגדולה בארה"ב – NPR.

הדלתות בחדרים מתוחכמות כאלה. עם חיישני RFID ומנעול חשמלי.

אני מנסה לפתוח את הדלת והיא לא נפתחת.

אני מוצא חדרנית נחמדה ומבקש את עזרתה. הוא מנסה לפתוח עם המפתח שלה והדלת לא נפתחת.

אנחנו קוראים לאיש ביטחון. שיהיה בריא, הוא הולך ל-א-ט  ל-א-ט ואני מתחיל להילחץ שאאחר לראיון.

 

הוא מנסה לפתוח עם המפתח שלו והדלת עדיין נעולה.

הוא אומר שהוא חייב להביא את המחשב שמתכנת את הדלת ויוצא לדרכו. שוב… ל-א-ט.

הוא חוזר, מחבר כבל לדלת ומתחיל ללחוץ על כפתורים במחשב קטן. אני חושב לעצמי שיש דברים שמוקדם מידי למחשב. זאת בסה"כ דלת, לא חללית.

הוא לא מצליח וקורא לעוד איש בטחון. שניהם עומדים מול הדלת, מחליפים כבל, מחליפים מחשב ומנסים לפתוח את הדלת. ל-א-ט   ל-א-ט.

בשלב הזה אני כבר עצבני ואומר להם שלא מעניין אותי מה הם עושים, העיקר שיפתחו כבר את הדלת!

אחד מהם אומר: This is very unusual ומסביר שהם לא מצליחים וחייבים לקרוא לנגר!

נגר? למה לא תקראו לאדוארד סנואודן?!

לא מגיע נגר אחד. מגיעים 2 נגרים. הם מוציאים מקדחה ומתחילים לקדוח. נשבע לכם.

אני עומד שם, מבין שאני הולך לאחר ואולי לפספס את הראיון, הם קודחים ולא מצליחים לפתוח את הדלת.

בשלב הזה, אחרי 40 דקות, לא אכפת לי אם הם יקראו לכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי, העיקר שיפתחו כבר את הדלת.

בסוף אחד מהם נותן בעיטת צ'אק נוריס והופה – הדלת נפתחת.

אני רץ פנימה, מחליף בגדים בלי להתקלח (סליחה NPR, אבל זה רדיו לא טלוויזיה) ורץ לתפוס מונית.

אני מגיע בלי אוויר, נכנס לבניין מרשים ביופיו ומתיישב באולפן.

אני מתנצל על האיחור ואז הטכנאי אומר: "אני מקווה שלא הרגת את עצמך בדרך כי המראיינת מאחרת ומגיעה עוד 2 דקות!".

לקחתי נשימה ארוכה והחלטתי לשנות אווירה. הראיון הזה חשוב וכדאי שהיה יהיה מוצלח.

מדובר בתוכנית Tech Nation הפופולארית והמראיינת Moira Gunn היתה מקסימה. 

הנה קישור להאזנה.

אני חוזר למלון ומנסה לפתוח שוב את הדלת.

מעולם לא שמחתי כל כך מפעולה כזאת פשוטה.

הפעם אני מספיק להתקלח ויוצא להרצאה בשגרירות ישראל בוושינגטון.

השומר בכניסה אומר לי: "בוא תיכנס, לא צריך תעודה מזהה, יש לך יחס VIP".

מדובר באחד המבנים השמורים ביותר בוושינגטון. סיפרו לי שכאשר מגיעים לכאן שגרירים, הם עוברים חיפוש ובדיקות כמו כל אחד אחר. אז למה מגיע לי יחס מיוחד?

השומר מספר בשמחה שהוא היה בהרצאה שלי באחד מגופי הבטחון בארץ (הרצאה שבה הביאו לי עז לבמה – נשבע לכם). הוא מחייך ומכניס אותי פנימה.

בשלב הזה אני אומר לו: "תעשה לי טובה, בפעם הבא שמגיע לכאן מישהו כמו פולארד, תן לו להיכנס. חבל על כל הבלאגאן אחר כך"…

שנינו צוחקים ואני נכנס פנימה יחד עם עמית שפיר שכתב לי בפייסבוק אתמול שהוא ישמח להצטרף להרצאה הזאת אז הזמנתי אותו להגיע ביחד איתי.

אסור כמובן לצלם בפנים לכן אין תמונות. אני רק יכול לספר לכם שזאת היתה חוויה מיוחדת במינה. למדתי עד כמה הקשר עם הממשל האמריקאי בתקופה הזאת לא פשוט בלשון המעטה.

בערב הוזמנתי לארוחת ערב אבל החלטתי לוותר. זה הערב האחרון שלי במסע הזה, מותר לי ערב אחד להיות לבד. לעכל קצת את מה שעבר עלי בשבועיים וחצי האחרונים.

לידיעת הדיאטנית שלי – הקינוח הזה הוא אחד הטובים אי פעם. סופלה שיוצרים בו חור קטן ושופכים לתוכו משהו מתוק וטעים.

למחרת (היום) הגיע הזמן לפגישה האחרונה במסע הזה – פגישה מיוחדת בבית הלבן.

לקראת הפגישה, הנה שיחה שקיימתי בטלפון עם מאיה שלי (בת ה-12):

מאיה: אבא, תפגוש את אובמה?

אני: לא. אני פוגש שם אנשים אחרים.

מאיה: למה לא את אובמה?

אני: כי הוא מאוד עסוק בדברים יותר חשובים.

מאיה: מה פתאום. לך תפגוש אותו!

אני: איך?

מאיה: פשוט תדפוק לו על דלת המשרד!

גם כאן לא ניתן לצלם בפנים. הכניסה מלאה בשוטרים, מצלמות ואנשי בטחון. אפשר להבין למה.

הפגישה בבית הלבן היתה עם מנהלת תחום ה-Crowdsourcing וה-Open Innovation, Jenn Gustetic. בחורה מוכשרת ומבריקה בצורה בלתי רגילה.

היא סיפרה שב-5 השנים האחרונות הממשל האמריקאי קיים מעל 400 פעילויות Crowdsourcing. החל מפתרון בעיות של משרדי הממשלה ועד רעיונות לפתרונות עבור אסטרונאטים.

סיפרתי לה על הסרט הדוקומנטרי והוא אמרה שאם ננסה בסרט להציע רעיונות לפתרון בעייה בקנה מידה עולמי (כמו שמירה על הסביבה) אז יכול להיות שנשתף פעולה.

בשלב הזה הדם שלי נעלם מהפנים והייתי חיוור.

היא התעניינה מאוד בספר, קיבלה כמה עותקים ונפרדנו לשלום.

בדרך לשדה התעופה עצרתי בספריית הקונגרס – The Library of Congress.

נרשמתי וקיבלתי כרטיס קורא.

איזה מקום יפהפה.

כהרגלי, ניגשתי לספרנית ושאלתי אם יש את הספר.

חיפשה וחיפשה ובסוף חייכה ואמרה: "כן! הוא הגיע לפני כמה ימים".

ניגשתי לחדר הקריאה המרכזי, אולם מדהים ביופיו.

אמרתי לספרנית שיש לה את אחד ממקומות העבודה היפים בעולם. היא הסכימה והתעניינה מה אני עושה. סיפרתי לה על הספר. היא חייכה והציעה שאת הספר הבא אכתוב כאן והיא מבטיחה לעזור ולהביא את כל הספרים להם אזדקק למחקר.

ביציאה מהחניון נתקלתי בשלט עם הציטוט הבא של אברהם לינקולן. משפט שמתאר בדיוק את מה שאני מרגיש בסוף המסע הזה.

ועכשיו ברשותכם, כמה מילים לסיכום.

הרגע הזה שבו מגשימים חלום הוא רגע מיוחד.

קשה לתאר אותו למי שלא חווה רגע כזה באופן אישי.

זה דומה במידה מסוימת ללידה. קשה להבין באמת כמה זה רגע נפלא ומיוחד עד שזה קורה.

אין לי מושג אם הספר יהיה הצלחה מסחרית או לא, מוקדם מידי לדעת.

אבל דבר אחד בטוח, המסע שעברתי בכתיבה ובהשקה שלו היה מדהים.

בכל פעם שאני כותב את המילה "מדהים" זוגתי אומרת לי שאני צריך להירגע. אני יותר מידי פעמים משתמשים במילים כמו "וואו" או "מדהים". היא כמובן צודקת (היא תמיד צודקת).

אבל….

זאת המילה שמתארת בצורה הנכונה ביותר את מה שאני מרגיש אחרי שבועיים וחצי עם מעל 40 הרצאות, פגישות וקשר מיוחד שנוצר עם הצוות שמפיק את הסרט הדוקומנטרי.

הערב שאלתי את עצמי מה למדתי במסע הזה אחרי שלוש שנים של יצירת ספר ביחד עם אלפי אנשים.

למדתי שאין שום תחליף לעבודה קשה.

אין תחליף לקשר ולערך שקיבלתי מההמונים שמקיפים אותי – אתם.

למדתי כמה ישראל מאויימת בנציגויות השונות בעולם.

ראיתי איך הסינים משתלטים לאט לאט על ארה"ב.

למדתי הרבה על קולנוע וצילום דוקומנטרי.

למדתי שאני יכול לתת ערך גם בארה"ב.

וגם למדתי שהאמריקאים בטירוף לאכול הכל רק בלי גלוטן.

חוויתי שוב את החוויה העמוקה של הגשמת חלום, חוויה שאין לה אף תחליף.

ברגעים כאלה בא לי לחבק את זוגתי ואת הילדים שלי. ולשמחתי זה מה שאעשה עוד מעט כשאנחת בארץ.

הפעם זה יהיה חיבוק ארוך במיוחד.