ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

(לינק לפרק הראשון)

8.10.2011

היום יום כיפור.

זמן לחשבון נפש.

כדי לקבל קצת השראה, צפיתי שוב בהרצאה של אחד מהמרצים הטובים והמבוקשים ביותר בעולם – בנג'מין זנדר.

הוא פותח פתח לעולם המוסיקה הקלסית ובאמצעותו מצליח להמחיש עד כמה חשוב להיות פתוחים לאפשרויות וחוויות חדשות בחיים.

זכיתי לשמוע אותו בהרצאה לפני כמה שנים כאשר ביקר בארץ ומאז אני מעריץ גדול.

חשבתי לעצמי, מה החוויה שאני רוצה לייצר בקרב היושבים בקהל ב-TED ובקרב הצופים דרך האינטרנט?

השראה, או אולי הזדהות? אולי אני פשוט רוצה לשעשע אותם ולהוציא אותם מהאולם במצב רוח טוב? אני מניח שכל המרכיבים צריכים להיות חלק מזה אבל השאלה הגדולה היא מה המינונים?

מה דעתכם?…

10.10.2012

הבוקר הגיע מייל ממנהלת הלוגיסטיקה ב-TED (Director of Operations) ובתחילתו כתוב "Dear TED2012 Speaker". כל פעם שאני רואה את הפתיח הזה, אני מוודא שוב שהכוונה אלי (:

אני קורא שוב את המייל, רק כדי לוודא שלא כתוב בו: "שמע, צחקנו עליך. הכל היה בדיחה. אתה לא באמת הולך להרצות בטד". במקום זה, אני מוצא במייל הסבר על לוגיסטיקה, טיסות, מלון, חזרות, דרישות טכניות ועוד. המייל מסתיים כך:

Stay focused on making the presentation of your life and let us worry about the details

אנסה. מקווה שאצליח.

11.10.2011

היום הגיע אלי מייל שנראה לי דמיוני משהו.

ל-TED יש הוצאת ספרים אלקטרוניים שנקראים TED Books. הם מפיקים ספרים דיגיטליים לחלק מהמרצים. הספרים בגרסה הדיגיטלית נמכרים במחיר זול (2.99$) ובכמויות גדולות. מדובר בספרים קצרים יותר מספרים רגילים שכן לטענתם לאנשים יש פחות סבלנות לקרוא ספר ארוך (על משקל הרצאות קצרות וממוקדות)

את המייל שלח הבחור שעומד בראש ההוצאה לאור. הוא הציג את עצמו והציע שנדבר.

התלבשתי יפה, פתחנו מצלמות וניהלנו שיחת וידאו בסקייפ.

הוא פתח את השיחה: "שמע, אנחנו רוצים שתכתוב ספר ואנחנו נוציא אותו לאור ". אל תשאלו אותי מה הוא אמר לאחר מכן כי בשלב הזה הפסקתי להקשיב. אם אני זוכר נכון, הוא אמר שאני לא צריך לכתוב לבד, אלא להתראיין ארוכות אצל סופר צללים מקצועי מטעם ההוצאה, שיסיע בעבודת הכתיבה.

אני מהנהן כל הזמן, והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא שבא לי לקפוץ ולנשק אותו דרך הסקייפ. חבל שעוד לא המציאו את הטכנולוגיה הזו. או אולי מזל שכך, אחרת הייתי עושה לעצמי בושות גדולות.

המשכתי לעשות פרצוף מנומס. את השיחה הוא סיים במשפט: "בוא, תיקח לך כמה ימים לחשוב על ההצעה שלנו".

אבל אני, כל מה שרציתי לעשות הוא לצעוק לו "כן! כן! כן! אני רוצה! בוא נסכם סופית עכשיו!!! תחתום מהר לפני שתתחרטו!".

במקום זה לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי באיפוק "בהחלט. אני אחשוב על זה כמה ימים ונהיה בקשר בשבוע הבא".

(הספר נדחה למועד מאוחר יותר, אחרי המצגת שלי. הסבר יבוא בעדכונים הבאים)

אני חי בסרט?…אם מישהו רואה אותי, שיצבוט אותי בבקשה.