ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

יש משפט יפה מאוד שאמר בנימין שלו: "שמחות צריך ליצור, צרות באות לבד".

אחרי השקת הספר בארה"ב ובהולנד ולפני ההשקה בדרום קוריאה, עצרתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בהשקת הספר בישראל.

שמחות צריך ליצור אז החלטתי שאני רוצה ליצור משהו שמח, חוויה מהנה עבור אלה שלקחו חלק ביצירת הספר, עבור החברים שלי, בין אם שאנחנו מכירים דרך הרשת ובין אם בעולם האמיתי.

חיפשתי דרך ראויה להגיד תודה. תודה על העידוד והעזרה שאני מקבל מאז שיצאתי למסע לחקור את חכמת ההמונים, דרך ההרצאה ב-TED וכלה ביצירת הספר "המוח המשותף".

כשמחפשים רעיונות בסוף גם מוצאים. אילן יצחייק, חבר יקר שהיה בין אלו שדחפו אותי לכתוב ספר, אמר לי: "ליאור, אתה מזוהה מאוד עם TED. למה שלא תעשה אירוע ברוח TED עם הרצאות קצרות של אנשים שהשפיעו עליך לאורך השנים".

איזה רעיון נפלא חשבתי לעצמי. סטטוס אחד בפייסבוק ויורם פרידלנדר והחברים היקרים בפאזה הזמינו אותי להתארח במתחם שלהם. פנינה נפלאה ולא מוכרת בדרום תל אביב.

הכנתי רשימה של 15-20 חברים שהם גם מרצים אפשריים. התחלתי לפנות לכמה מהם וחשבתי שוודאי לרבים מהם זה לא יסתדר אבל בסוף אצליח לגבש רשימה של 4-5 מרצים.

להפתעתי הרבה, כל מי שפניתי אליו הסכים מייד בשמחה. רובם אנשים עסוקים מאוד. חלקם בין המרצים הטובים והמבוקשים ביותר בארץ ובחו"ל.

אני מקווה לשתף וידאו מתוך האירוע בקרוב אבל בינתיים הנה סקירה של המרצים, החברים הנפלאים שהופיעו על הבמה.

הראשון היה חברי היקר יוסי תאגורי (זוכרים את הוידאו שבו הוא אומר לי שאין לי סיכוי להגיע ל-TED?). יוסי סיפר בהתלהבות הטיפוסית שלו ובהומור רב על תחילת הדרך שלו כיזם. איך הוא פיתח משחק שזכה למעל מיליון הורדות אבל רובן פיראטיות לכן בסופו של דבר לא הצליח לתרגם אותו להצלחה כלכלית. יוסי יזם נחוש מאוד ומאז הוא לא מפסיק לנסות ולפעול לפי המוטו (ששמע מיוסי ורדי): "מספר הכשלונות האפשריים לכל יזם מוגבל. בסופו של דבר מפסיקים להיכשל".

רגע לפני שהזמנתי לבמה את יוצר הלהיטים דורון מדלי, קראתי לבמה לבן שלי, אסף צורף בן ה-4.  אספי מת על השירים של דורון ומנצל כל רגע פנוי לרקוד לצלילי אחד הלהיטים. אז הזמנתי אותו לבמה לרקוד לצלילי "מהפיכה של שמחה"

 

לאחר מכן עלה כמובן דורון מדלי. את דורון הכרתי באירוע השקת Windows XP של מיקרוסופט. ענת קלו לברון הנפלאה ואני היינו אחראים על הדגמת המוצר ודורון הוביל צוות של כ-30 רקדנים ושחקנים במחזמר שנכתב במיוחד על מנת לפאר את Windows XP, "מגשימת החלומות". בזכות האירוע הזה הכרתי את דורון. סיפר של הדיכאון ממנו סבל בצעירותו ואיך זה הוביל אותו לחיות חיים שבהם הוא מנסה לשמח אחרים ותוך כדי כך כמובן גם לשמוח בעצמו. הוא חוגג מסיבת יום הולדת מטורפת שנקראת מדלילנד מידי שנה ועומד מאחורי רבים מהלהיטים של השנה האחרונה (הנה כתבה ששודרה עליו בחדשות ערוץ 2).

המרצה הבאה לימדה אותי כל כך הרבה. אביגייל טננבאום ושותפה מייקל וייס הם מאמני המרצים הטובים ביותר (והיקרים ביותר, בצדק) שאני מכיר. הם אימנו אותי בדרך לאודישן ולאחר מכן בהכנות להרצאה ב-TED. נשארנו חברים ומאז אני ממשיך ללמוד מהם על הדברים החשובים באמת בחיים, החיים עצמם. אביגייל סיפרה על הבמה איך ישבנו מייקל, היא ואני בבית קפה ושאלתי אותם מה החלום שלהם. הם סיפרו לי אז שהם חולמים לאמן את המרצים בכנס TED  העולמי. בעקבות אותה שיחה הם שלחו מייל לאחד המנהלים ב-TED, מייל שהוביל להגשמת החלום.

מבין כל החברים והמרצים שעלו על הבמה, המרצה הבאה השפיעה עלי יותר מכולם. איילה בת זוגי הנפלאה שעוסקת באחד הנושאים המרתקים ביותר היום, כלכלה שיתופית. איילה היא זאת שדוחפת אותי תמיד ללכת אחרי החלומות שלי ובימים אלה היא מגשימה את החלום שלה כמרצה ויועצת עצמאית.

את חנוך פיבן לא צריך להציג. הוא אחד האמנים המוכשרים והאהובים ביותר בארץ שמחלק את זמנו בין תל אביב, ברצלונה והרצאות בכל רחבי העולם. אבל מעבר לכל, הוא אדם נפלא. מסתבר שהוא היה אחד הצופים בוידאו בלוג של יוסי תאגורי ושלי ("שידורי הניסיון") ובאחד האירועים שבהם הוא היה, הוא בא להציג את עצמו ולפרגן על הבלוג. חנוך הציג את דרכו לחיות חיים מלאי סקרנות והתבוננות. התבוננות שמובילה אותו לקחת חפצים וליצור מהם יצירות שנפלא להתבונן בהן.

לקראת האירוע, רבים שאלו אותי "באמת הוא יהיה? הבחור ששיחק בפאודה? הוא מגיע?".ליאור רז לא רק הגיע, הוא כבש את הקהל בסיפורו האישי המרגש. ליאור שירת כמסתערב. שירות שהשאיר בו לא מעט צלקות. לאחר מכן למד משחק והפך לשחקן ויוצר. החלום שלו היה להפיק סדרת טלוויזיה שתספר את הסיפור של המסתערבים. ביחד עם שותפו העיתונאי אבי יששכרוב, הם עברו מערוץ טלוויזיה אחד לשני וכולם אמרו להם שאין לזה סיכוי. עד שאיש אחד, יונה ויזנטל, שהיה אז ב-YES, נתן להם את ההזדמנות. ליאור קרא לכולם ללכת אחרי החלום שלהם והופתעתי מאוד ללמוד שגם לי היה חלק קטן בדרך שלו להגשים את החלום.

אז הגיע הזמן להרצאה האחרונה של הערב, הרצאה שלי על הספר "המוח המשותף". מעולם לא הופעתי בפני קהל כל כך אוהב. הרגשתי זכות גדולה להיות מוקף בכל כך הרבה חברים ובני משפחה.

ועכשיו תרשו לי להודות לאנשים שבזכותם האירוע הזה יתאפשר. כפי שתוכלו מייד להתרשם, מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שבלעדיהם, האירוע לא היה מתאפשר.

בראש ובראשונה לחברי אילן יצחייק על הרעיון לקיים אירוע מסוג זה.

תודה רבה לכל המרצים האורחים. תודה על הרצאות נפלאות והסכמתם מייד להגיע. זה לא מובן מאליו. 

ליורם פרידלנדר, פז ויפעת גליסקי, מנש וכל הצוות הנפלא בפאזה שאירחו והפיקו את האירוע במתחם היהפהפה שלהם בתל אביב. איזה אנשים קבוצה נדירה של אנשים מוכשרים ונדיבים.

לחברת סמסונג שנתנה חסות לאירוע ואפשרה בכך להפיק את האירוע (ה-Note 5 החדש שלהם הוא פצצה של טלפון חכם). תודה רבה לאודליה וכל הצוות בסמסונג. ותודה ענקית לאבישי פריז שחיבר ביננו.

לאורי גורן ואי-פוכונדר על העזרה הנדיבה שאפשרה לצלם ולשדר את האירוע. אורי גורן, חולם סדרתי, מגשים צעד אחרי צעד את החלומות שלו ומלווה אותי בכל החוויות שעוברות עלי בשנים האחרונות.

תודה ענקית לעודד טולדנו התותח, הבעלים של "סימולטני באוויר" שמהרגע ששמע על האירוע אמר "אני עושה הכל כדי לעזור לך". יחד עם רימוניניו הוביל את כל הצד הטכני באירוע כולל הקרנה, הגברה ותאורה.

תודה לישראל הדרי הצלם הנפלא. גם הוא, מייד כאשר שמע על האירוע, התנדב להגיע ולצלם. כל התמונות כאן הן שלו.

תודה לחגית מנדס ואייל עמית מחברת יוניליבר. הם הביאו ערימה ענקית של שוקולד קליק ואיפשרו לעשות ניסוי ולשאול את הקהל כמה שוקולדים יש בערימה. בסוף האירוע מי שהיה הקרוב ביותר למספר האמיתי קיבל את כל השוקולדים (אני רק יכול לדמיין איך הילדים שלו הגיבו…).

תודה לחברי היקרים דני דויטש, יונתן ניר ודני מנקין (שגר ב-LA) שמלווים אותי בהפקת סרט דוקומנטרי. יונתן הגיע עם מצלמה ואני בטוח שהוא הצליח לתפוס את הרגעים המרגשים שהיו בערב הזה כמו שרק הוא יודע.

לאריק סופר על הרעיון והביצוע להדפסת כריכות מותאמות אישית למי שלקח חלק בכתיבת הספר ולמשתתפי האירוע.

ליהונתן קלינגר על הצעת השם של הספר – המוח המשותף.

לאיתמר מ-יוקי הפקות וחגית פרבר על בימוי, צילום ושידור האירוע.

ותודה מיוחדת למישהו שלא היה פיזית באירוע אבל הנוכחות שלו בחיים שלי באה לידי ביטוי בצורה מאוד מרגשת. קוראים לו אורי אייזן. הוא גר באריזונה וצפה בשידור החי. אורי מלווה אותי בשנים האחרונות ודואג לסייע לי להגשים את כל חלומותי.

תודה אחרונה לילדים שלי ובת זוגי, אהובתי, איילה, שגם באירוע הזה, כמו תמיד, תומכת, אוהבת ועוזרת להפוך רעיון לחוויה משותפת.

זאת היתה זכות גדולה להיות מוקף בכל כך הרבה אהבה בערב אחד.

תודה לכולם!

(לינק לאלבום התמונות המלא. צלם: ישראל הדרי הנפלא)

(מידע לגבי רכישת הספר בלינק הזה)

אחרי 4 שעות שינה, התעוררתי ליום שני של אקשן בעיר הגדולה.

ארוחת בוקר מעוררת השראה עם גדעון עמיחי, בבית הקפה השכונתי שמול המשרד שלו.

גדעון קרא חלקים מהספר שלי והגיע מוכן ומזומן עם פידבקים נפלאים. השיחה המשיכה לתחומים עמוקים בניהם משמעות, ייעוד, סקרנות, חוצפה וחיפוש עצמי. יצאנו בתחושה שרק מהשיחה הזאת יכול לצאת ספר חדש.

בדרך חזרה למלון עוגיפלצת מרחוב סומסום וחברים תפסו אותי לתמונה. אני כל כך מתגעגע לילדים אז שלחתי להם מיד את התמונה כדי שהם יראו כמה קשה אבא עובד…

בחזרה ל- Marriott Marquis שם נערך כנס Israel Dealmakers אליו מגיעים יזמים ישראלים ומשקיעים מהארץ ומארה"ב כדי לעשות עסקים. בהחלט מפגן עוצמה מרשים לישראל.

תוך כדי שאני עושה הכנות אחרונות להרצאה, אני פוגש את נעה תשבי שתציג אותי עוד מעט מעל הבמה.

הזדמנות טובה ל-Selfi בהשראת אלן דג'נרס. כותרת התמונה: היפה והחנון.

לפני העלייה לבמה הלב שלי דפק בהתרגשות שמזמן לא חוויתי. הסיבה – לקהל הצטרף מישהו שאני לא יכול לספר עדיין מי הוא, אבל הוא הגיע במיוחד לראות אותי ולהיפגש אחרי ההרצאה. משהו חדש ומרגש מתבשל, מבטיח לעדכן כשזה יהיה אפשרי.

ההרצאה היתה הרצה להרצאה חדשה שתלווה את השקת הספר. שמחתי לקבל תגובות נפלאות. תענוג.

אחרי ההרצאה והפגישה המסתורית, המשכתי לארוחת ערב עם ג'ף פולבר. ג'ף הציע שנלך למסעדה כשרה.

ישבנו בלב ניו-יורק ואכלנו גפילטה פיש וקרפלך. תענוג (אם כי אני יותר טיפוס של קובות, אתם יודעים).

ג'ף הציע לארח את מסיבת ההשקה של הספר בניו-יורק. התרגשתי מאוד מהמחווה המקסימה (אם עוד מישהו רוצה לארח אירועים בתקופת ההשקה – צרו איתי קשר). שוחחנו על מוטיבציה והשראה בעידן חכמת ההמונים. הסיפור האישי של ג'ף, שהוריד מעל 50 קילו ממשקלו בעזרת קראודסורסינג, זה אחד הסיפורים המופלאים שאני מכיר וכתבתי בספר בגאווה.

משם לפגישה וביקור משרדי אמזון עם רועי בן-אלט. רועי היה חלק מהקבוצה שעזרה לי ליצור את ההרצאה בטד לכתוב את הספר. הזדמנות מצוינת להגיד לו תודה. וגם קצת ללמוד על אמזון מבפנים. בכל זאת, אם הספר שלי יימכר, זה ייקרה בעיקר דרך אמזון.

ובפינת הפדיחה היומית – קבלו אותי עם כובע ספיידרמן. כשארזתי מזוודה, במקום לקחת כובע נורמאלי עבור שעות הערב הקרות, לקחתי בטעות את הכובע של אורי, הבן שלי.

אז אם מישהו מסתובב במנהטן ורואה איש מוזר עם כובע של ספיידרמן, תדעו לכם שזה לא קל להציל אנשים במצוקה בקור הזה 🙂

עד כאן מניו-יורק.

השעה עכשיו 01:30 בניו-יורק. היום, כלומר אתמול, הגעתי לכן בטיסה שנחתה ב-03:30 לפנות בוקר.

אחרי 22 שעות עמוסות בפעילות, הייתם מצפים שאני אהיה עייף, לא?

קשה לי להסביר את התחושה, אבל לא רק שאני לא עייף, אני מלא באנרגיה ברמות שמזמן לא הרגשתי.

אני יודע שזה נשמע מוזר אבל ההסבר מגיע מיד. אני כותב את פוסט הזה כדי לשתף אתכם, כל אלה שלוקחים חלק בכתיבת הספר, בחוויות יוצאות הדופן שאני עובר כאן בזכותכם.

מעשה שהיה כך היה.

השעה 03:30. טיסה 91 של יונייטד נוחתת בניוארק. טיסה שקטה ונעימה יחסית (שבה הופתעתי לפגוש את מי שהיה הבוס האחרון שלי במיקרוסופט, עדי אייל).

מחכים שעובדי המכס יתעוררו יגיעו ליום העבודה שלהם שמתחיל ב-04:15 ויוצאים לכיוון ביקורת הגבולות.

כל מי שביקר בניו-יורק יודע שזאת לא חוויה מלבבת. תור ארוך ופקידים חמורי סבר.

איש משטרת הגבולות שואל אותי "מה בדיוק מטרת הביקור שלך?". עניתי לו "עסקים. כתבתי ספר ואני בא לפגישות עם הוצאת הספרים לתכנן את ההשקה". הוא מרים את העיניים מהדרכון שלי ופותח בשיחה מלאה סקרנות על נושא הספר. אולי אני טועה, אבל הרגשתי שהוא מתלהב. התלהבתי בחזרה…

05:15 בבוקר. קור כלבים. החלטתי לנסות את האוטובוס שנוסע למרכז העיר. 16$ כמעט עד פתח המלון, נראה לי דיל טוב (תוך 25 דקות).

05:45 הגעתי למלון Marriott Marquis שבו הזמינו לי חדר מטעם הכנס שבו אני מרצה מחר. אין נפש חיה בלובי. אני מחייך לפקיד הקבלה. הוא מחייך חזרה ואמר "שדרגנו אותך לחדר עם נוף ל-Time Square". מסקנה – כדאי לחייך.

06:30 התארגנות קצרה בחדר. אני יוצא מהמקלחת והשמש זורחת. איך אפשר לנוח עם נוף כזה?

08:00 עונה על מיילים דחופים (סליחה לכל מי שפנה אלי ולא הספקתי לענות עדיין), לובש 20 שכבות, ויוצא לפגישה הראשונה

09:30 ארוחת בוקר נפלאה עם המנטור, החבר והסוכן שלי בארה"ב, דאג אברמס. הוא מכין אותי להמשך הפגישות ואני מנסה לעקוב וללמוד מכל מה שהוא מסביר לי.

11:30 מגיעים למשרדים של Penguin, ההוצאה לאור שמוציאה את הספר. קצב דפיקות הלב שלי מרקיע שחקים. מרגיש כמו סיור מקדים בחדר לידה כדי לראות איפה התינוק עומד להיוולד עוד כמה חודשים. הכל נראה לי חדש ומרתק.

פגישה ראשונה עם הצוות הרחב של הוצאת הספרים (עורכים, אנשי שיווק, יחסי ציבור והמנכ"ל).

מציעים לי לשבת בראש השולחן. אני מסכים במבוכה. בפעם האחרונה שישבתי בראש כזה שולחן הייתי בצבא ומפקד הבסיס ביקש שאתקן לו את המחשב…

כולם מגישים לי כרטיסי ביקור. אני מניח בנימוס על השולחן ומנסה להסתיר את העובדה שאין לי מושג מי הם ומה הם רוצים ממני. מישהו שואל איך מבטאים את שם המשפחה שלי. "האם זה ZORF" הוא שואל? נזכרתי בסרט ישן שראיתי שבו יש רשע אחד שקוראים לו ZORF ופתאום חשבתי לעצמי שאולי בעצם כל מטרת הפגישה זה להגיד לי שהולכים לבנות לי דמות של רשע.

הפגישה מתנהלת בצורה מופלאה. כולם מתלהבים מאוד מהספר ומתהליך הכתיבה המשותף ב-Crowdsourcing אתכם.

אני אומר להם שאני מצטער שאני לא יכול לשים את התמונות של כל מי שעזר לי לכתוב את הספר על הכריכה כי מדובר בכמה מאות של אנשים.

ואז מנהל השיווק שלהם אומר "למה שלא נעשה מה שעשינו בספר של גיא קואוסאקי?". אני חושב לעצמי, מה באמת הם עשו שם ונזכר בגבעת חלפון שהרי התשובה ברורה: "מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה!".

הוא מוצא מייד את הספר, מגיש לי אותו ואמר – "תראה, כל הצד הפנימי של הכריכה מלא בתמונות. מה דעתך שנדפיס בכריכה שלך קולאז' תמונות של כל מי שעזר ליצור את הספר?"

רציתי לנשק אותו. אבל אני לא בטוח שזה היה מתפרש כהלכה. אז לקחתי 2 נשימות ארוכות ועניתי בנימוס בריטי משהו "This is a wonderful idea".

ביקשתי מהם לדחות מעט את תאריך פרסום הספר (המועד המקורי היה 9 באוקטובר) כדי שלא אאלץ להגיע לארה"ב ולעזוב את המשפחה בתקופת החגים. הם הסכימו בשמחה ולכן התאריך החדש הוא 22 באוקטובר.

בסוף הפגישה עברנו ליד היכל התהילה של ההוצאה, הקיר עם הספרים שהם בוחרים להציג לראווה בלובי. התבוננתי בספרים וניסיתי לדמיין איך הרגישו Seth Godin מצד אחד וסוזאן בויל מצד שני, כשמישהו אמר להם לראשונה "למה שלא תכתבו ספר? אנחנו נפרסם אותו".

12:30 משם המשכנו בפורום מצומצם יותר לארוחת צהריים. מריה גגליאנו, העורכת מטעם ההוצאה, הציעה שנצלם סלפי ברוח אלן דג'נרס. שלפתי את הטלפון לפני שהיא תתחרט.

תוך כדי אכילת סטיק נפלא (לידיעת הדיאטנית) דיברנו על הספר ועל ההערות שלה לשיפור. היו לה תובנות ורעיונות מצוינים עליהם אני אעבוד בחודש הקרוב.

משם נסעתי לכנס שבו אני מציג מחר (IDS) בעיקר כדי לפגוש חבר יקר, חנוך פיבן. בכניסה לכנס אני מקבל חוברת מהודרת, פותח, רואה תמונה שלי, נבהל ומחזיר אותה למקום.

פיבן מדהים כמו תמיד. פצצת כישרון, מלא הומור וצניעות. הקהל שבוי בקסמו.

אחרי ההרצאה שלו, אני מחכה כבר לחבק אותו ולהגיד לו כמה שזה היה נפלא, אבל הוא מתיישב כדי לכבד את השר נפטלי בנט שעולה לבמה. לצערי אין לי זמן להישאר כדי לפגוש אותו כי אני צריך להתארגן להרצאה במקום אחר.

18:45 התארגנות קצרה במלון ובאים לאסוף אותי לניו-ג'רסי. הרצאה לקבוצה של כ-100 ישראלים שמתארחים בבית של אחד מחברי הקהילה. בית זאת מילה עדינה מעט. בואו נקרא לזה איצטדיון אולימפי.

ההרצאה מתחילה בשעה 20:30 שזה בערך 2 לפנות בוקר מבחינתי. אבל הקהל כל כך נפלא ומלא אנרגיה, אני מרגיש כאילו שתית 10 כוסות אספרסו.

22:30 המפגש עם הישראלים היה פשוט מקסים. אני מסיים ופוגש את אורי אייזן. אורי היה החבר הכי טוב שלי מגיל 9 עד גיל 12 בערך. לא פגשתי אותו מעל 30 שנה! הוא מתגורר באריזונה. היום בבוקר, כאשר הוא ראה את הסטטוס שלי בפייסבוק שהגעתי לניו-יורק, הוא שינה את התוכניות שלו, עלה על רכבת והציע שנפגש. הוא הגיע להרצאה ובסופה נסענו ביחד למנהטן.

עלינו לבר בקומה 8 במריוט, התיישבנו אל מול Time Square וניהלנו שיחת נפש עד עכשיו. תקופת הילדות שלנו חזרה פתאום כאילו והיא היתה אתמול. נזכרנו בחיוך איך התלהבנו כמו משוגעים מהמחשב האישי הראשון, איך ניגנו ביחד ואיך הוא "גנב לי" את הילדה הראשונה שאהבתי בכיתה ו' והשאיר אותי עם לב שבור.

עכשיו כבר 02:30.

אז איך זה שאני לא עייף?

יש שיר אחד שמתנגן לי בראש…

What a Diff'rence a Day Makes.

תודה לכם שאתם לא רק מלווים אותי בתהליך הכתיבה, אלה גם כותבים ומגיבים לחוויות שאני עובר כאן.

לילה (בוקר) טוב.

[הערה: הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק. הנה קישור לסטטוס ולתגובות]