ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

יצא לכם לקבל שיחת ספאם בחירות שבה מהקו השני מדברת נציגת AI?

לי זה קרה השבוע. לקח לי כמה שניות להבין שלא מדובר בבן אדם.

בטקסט כתוב זה כבר כמעט בלתי אפשרי. באתגר הסינגולריות שיצרתי (קישור), חצי מהמשתתפים בממוצע לא מצליחים להבדיל בין תשובה של AI לתשובה של מומחה אנושי.

אנחנו מוקפים בבוטים. כשאני מתייאש מהם, אני כותב בכעס: "נציג אנושי דחוף".

מוקפים במוזיקה מצוינת שנוצרה על ידי AI, כמו זה (קישור). ובכל זאת, למה אני מתאכזב כשאני מגלה שלא בן אדם עשה אותה?

שון סמאקר, סופר אמריקאי שפתח עם אשתו חנות ספרים, כתב פוסט בשם Please use AI (קישור). בציניות הוא ממליץ להשתמש ב-AI תמיד. מחפשים מתכון? AI הרבה יותר מהיר מלהתקשר לחברה. כי אם תתקשרו, השיחה עלולה לגלוש למחלה הקשה של אבא שלה ולכמה שהיא מרגישה בודדה.

הייתי בחתונה שבה החתן והכלה הקריאו ברכות יפהפיות. ובתוך תוכי חשבתי: הם כתבו את זה בעצמם? עד היום אין לי תשובה. והחשד הזה גנב לי משהו מהרגע.

ככל שקשה יותר לדעת, אנחנו רוצים יותר לדעת.

בחגים הייתי בחופשה משפחתית באמסטרדם ונכנסתי לחנות ענקית של תקליטי ויניל.

נזכרתי בשכנה מהילדות. היה לה פטיפון עתיק עם שופר גדול. אני זוכר את עצמי מניח תקליט, מוריד את המחט, ומאזין למוזיקה שנשמעה כמו קסם.

עמדתי בחנות וחשבתי: בעידן של ספוטיפיי ומוזיקה שנוצרת על ידי AI, למה אנשים חוזרים לקנות תקליט?

וזאת לא נוסטלגיה של כמה אספנים. בשנה שעברה נמכרו בארה"ב כמעט 47 מיליון תקליטים, ביותר ממיליארד דולר.

הפורמט הישן נותן משהו שאין בפורמט שהחליף אותו.

יש סימון על ירקות אורגניים. יש סימון על ביצי חופש. אולי הגיע הזמן לסימון חדש: "ללא תוספת AI".