ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

בחודש שעבר נתקלתי בסיפור מעניין, שיהפוך לדעתי לאחד הטרנדים הבולטים בשיווק הדיגיטלי לשנת 2011. קוראים לזה Random Act of Kindness או בעברית – נדיבות לב אקראית (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

מנהלי הדיגיטל של רשת הפרחים Interflora באנגליה שמו לב לבחורה בשם חנה שסיפרה בטוויטר שהנסיעה שלה בבוקר לעבודה היתה איומה ונוראה. מיד הם שלחו לה טוויט, בשם הרשת כמובן, בו הם מבקשים לשלוח לה זר פרחים כדי לשפר את מצב רוחה…

כך זה נראה:

לכאורה, יוזמה קטנה וידידותית, של רשת פרחים שעושה שיווק דיגיטלי, ובדרך שולחת לגולשת זר חינם.

אבל זה לא נעצר כאן. הנה עוד דוגמא שלוקחת את המגמה הזאת צעד אחד משמעותי קדימה.

חברת התעופה KLM הקשיבה לשיחות בטוויטר שבהן אנשים סיפרו שהם בשדה התעופה ממתינים לעלות לטיסה כלשהי של KLM.

לכל אחד מהאנשים שהם זיהו, הם הציצו בפרופיל (הפומבי) של אותו אדם, והחליטו על מתנה קטנה ומפתיעה שמתאימה לאותו נוסע. הם קנו את המתנה בזריזות ורצו לחפש את הנוסע בטרמינל ע"מ לתת לו את המתנה.

לא מאמינים?

קחו אויר ותראו את הסרט הבא (אורכו 5 דקות ואני ממליץ לכם לצפות בו מההתחלה ועד הסוף):

מדובר אמנם בטרנד שהחל להתעורר בארה"ב, אבל לשמחתי, נחשפתי אליו כבר לפני יותר משנה, והרגשתי על בשרי כמה זה נחמד.

לפני שנה וחצי, ביולי 2009, כאשר היתה לי שפעת, החלטתי למדוד חום ולקחת תרופות בשידור חי. סיפרתי את זה לחברים שלי בפייסבוק ובטוויטר והתחלתי לצלם.

כך זה נראה:

רבע שעה אחרי ששידרתי את הוידאו הזה, קיבלתי את ההודעה הבאה בטוויטר מהשף רפי כהן:

אז מה זה Random Act of Kindness?

מותגים שינטרו שיחות במדיה החברתית, יבחרו מידי פעם לפנק את הלקוחות שלהם. הם יעשו את זה במקרים שבהם זה ייצר סיפור מעניין שאותו אח"כ הם והלקוחות יספרו בהתלהבות.

רפי כהן הקדים את זמנו… בעת האחרונה המגמה הזאת מתחילה לתפוס תאוצה.

מה למדנו מכל זה?

בשנה הקרובה מותגים רבים יפתיעו את הלקוחות שלהם ויגרמו להם לחייך. המדיה החברתית מאפשרת לעשות את זה בזמן אמיתית ותוך כדי שגורמים ללקוח הפתעה והתרגשות רבה, בעלות מינימלית, לעיתים ללא עלות בכלל, אלה רק במתן תשומת לב חיובית לצרכן הבודד.

מתי בפעם האחרונה חשבתם על מותג כלשהו שהוא "נחמד"? לא איכותי, לא שירותי, לא יוקרתי, אלה פשוט נחמד? בדיוק כמו שאנחנו חושבים על אנשים שהם נחמדים….

אם אתם שואלים אותי, אחד המאפיינים הברורים ביותר בעולם העסקי זאת העובדה שאנחנו אוהבים לעשות עסקים עם אנשים שהם קודם כל נחמדים. עכשיו הגיע הזמן שמותגים יחזרו אחרינו ויתאמצו לגרום לנו לחשוב שכן, גם הם נחמדים…

את הפוסט הזה אני כותב בגובה 30,000 רגל, בטיסה מפריז לת"א.

סיימתי עכשיו לצפות בטיסה בסרט סולט, הסרט החדש שבו מככבת אנג'לינה ג'ולי (מותר להגיד שהיא מהממת?). סרט ריגול חביב מלא אקשן, הפתעות ודמיון פרוע.

חשבתי לעצמי, האם בעולם האמיתי שירותי הביון מספקים כל כך הרבה אקשן ומזימות? אין סיכוי…

מצד שני, המציאות מוכיחה לנו כל פעם שהיא חזקה יותר מהדמיון.

ואז נזכרתי באחד מהסרטים הטובים ביותר שנוצרו אי פעם לגיקים כמוני, המטריקס.

האם יכול להיות שיום אחד גם אנחנו נחווה מציאות מדומה ולא נוכל להבדיל בינה לבין העולם האמיתי? ואיך זה קשור לעולם השיווק?

על זה בדיוק פוסט הסיכום שהחלטתי לכתוב בעקבות הביקור שלי בכנס הלקוחות השני של חברת דאסו סיסטמס בפריז. זוכרים את הגילוי הנאות? אם לא, הנה אני מזכיר.

אבל לפני שאספר לכם מה ראיתי ומה התובנות שלי, כמה מילים על חברת דאסו [זהירות, יח"צ]:

דאסו סיסטמס מפתחת כלים לתכנון ויצור בעזרת מחשב. היא קיימת 29 שנים כאשר לקוחותיהם משתמשים במוצרים שלהם לתכנון מוצרים החל ממחדדים ועד תכנון מטוסי בואינג. אולי חלק מכם מכירים את התוכנה Solid Works שהם פיתחו. יש להם מוצרים נוספים לתכנון תלת מימדי של מוצרים וסימולציות אשר מדמות את השימוש במוצר בעולם האמיתי. קו המוצרים שהכי מעניין אותי נקרא 3dvia והוא מאפשר לכל אחד לייצר עולם תלת מימדי שכל אחד יכול להיכנס אליו דרך האינטרנט. כדאי לכם להציץ בזה.

אם יש משהו שדאסו לא יודעים לעשות, זה לדבר אל אנשי שיווק. תנו להם לדבר למהנדסים ותראו איך הם פורחים. אבל ברגע שניצבים מולם אנשי שיווק, רואים איך הם זזים באי נוחות. זאת לא הטריטוריה שלהם.

ולמרות זאת, לתחום המציאות המדומה (Virtual Reality) יש פוטנציאל לעשות מהפיכות בתחומים רבים של חיינו כמו חינוך, שיווק, תיירות ועוד. זה מה שעניין אותי ולכן ניסיתי להבין מה הניצנים הראשונים שקורים בפועל ולאן זה יכול להוביל בעתיד.

בתחום השיווק, השימושים הראשונים מתמקדים במשחקי תלת מימד דרך האינטרנט. הנה לדוגמא פרוייקט שדאסו עשו בשיתוף פעולה עם נסטלה בצרפת, במסגרתו הם ייצרו קופסאות דגנים שמכילות חוויה תלת מימדית מיוחדת.

לא מדובר רק בגימיק של Augmented Reality (כמו שראינו בארץ בשנה האחרונה) אלה במשהו הרבה יותר מעניין. מדובר במשקפי תלת מימד עם מכוון אשר מאפשר למחשב לעקוב אחרי התנועה של הראש. בצורה הזאת מי שמשחק במשחק משתמש בתנועות ראש כדי להזיז העולם שהוא חווה בתלת מימד.a

כך זה נראה:

טכנולוגיה מהסוג הזה מאפשרת למותגים לייצר חוויה מסוג חדש במסגרתה הם יוצרים עולם תלת מימדי ומאפשרים לצרכנים לחוות את העולם בצורת משחק אינטראקטיבי. לא רע.

אבל השאלה המעניינת יותר היא לאן זה מוביל אותנו בעתיד?

כדי להבין את זה, ישבתי לשיחה מרתקת עם מהדי טיובי, שמוביל את אסטרטגיית האינטראקטיב בחברה.

האם לדעתך ניתן יהיה לייצר חוויה תלת מימדית שתהיה כל כך אמיתית כך שהמשתמש יחשוב שהוא בעולם אחר?

אם מתבוננים בדרך שבה ילדים משחקים היום במשחקי מחשב, הם חווים את העולמות התלת מימדיים כמשהו שהוא הרבה יותר Reality מאשר Virtual. בעתיד הם לא יבינו מה זה ג'ויסטיק ובשביל מה היה צריך כזה דבר. אבל עדיין מדובר בחוויה מוגבלת שבה הם משחקים מול מסך.

החוויה האולטימטיבית צריכה לתת למשתמש חוויה מלאה של היטמעות בעולם התלת מימדי, עולם שבו כל מרחב הראייה נוצר ע"י מחשב ובו אפשר לטייל וללכת ממקום למקום.

האם יש לכם אב טיפוס שמדמה חוויה כזאת?

כן. קוראים לו Virtusphere. זה מבנה עגול אליו נכנס אדם אחד שיכול לחוות מציאות תלת מימדית ב-360 מעלות כולל הליכה בתוך המרחב הוירטואלי. כשנכנסתי לראשונה ל-Virtusphere, הייתי בעולם תלת מימדי שייצג את הפירמידות במצריים העתיקה. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שנסיעה בזמן זה משהו אפשרי. הרגשתי שאני אחד האנשים הראשונים בעולם שחווים Time Travel. אין לי ספק שבעתיד, כשהטכנולוגיה תבשיל, לא נוכל להבדיל בין הסימולציה לעולם האמיתי.

אז, נוכל להציע לאנשים לבקר בירושלים של לפני 1000 שנה או בירושלים העתידית באמצעות סיור תלת מימדי בסימולטור. זה בדיוק מה שאנחנו עושים היום בתעשייה.

אם היום החוויה התלת מימדית נוצרת בעיקר בסרטי תלת מימד בקולנוע, בעתיד נוכל לייצר חוויה תלת מימדית אינטראקטיבית שבה האנשים ירגישו שמה שהם חווים זאת המציאות.

האם ניסתם לייצר כזאת חוויה בקולנוע?

כן. שיתפנו פעולה עם IMAX ויצרנו איתם חווית Virtual Reality בתוך אולם ה-IMAX. זאת היתה הפעם הראשונה ש-IMAX הציעו מופע אינטראקטיבי תלת מימדי. הצלנו ליצור חוויה של נסיעה בזמן ובמרחב. גם במקרה זה, העולם שייצרנו היה סיור במצריים העתיקה.

פגשתי שם אישה מבוגרת וחולה מאוד שאמרה לי שהיא תמיד חלמה לבקר במצריים ויודעת שאת החלום הזה היא לא תוכל להגשים לעולם. אז, אחרי שהיא השתתפה בסיור היא נגשה אלי עם דמעות בעיניים ואמרה תודה. תודה שהגשמנו עבורה את החלום וגרמנו לה לבקר במצריים.

עבורי זה היה רגע מרגש מאוד… רגע שבו הרגשתי סיפוק עז והבנתי מה הפוטנציאל שיש לטכנולוגיה שלנו.

עד כאן השיחה שקיימתי עם מהדי.

כמי שעוסק בשיווק, אין לי ספק שתחום ה-Virtual Reality יהיה להיט בקרב מותגים שכן מותגים מחפשים איך לרגש את הצרכנים וכאן מדובר בטכנולוגיה מרגשת מעין כמוה. אבל מעבר לזה, חזרתי נלהב מאפשרות לנסוע בזמן…

האם תהיה זאת דאסו סיסטמס שתגשים את החזון או חברה אחרת? אני לא יודע. אבל בהחלט הם נמצאים בנקודת זינוק מצוינת.

כמו רבים אחרים, גם אני התמכרתי לסדרה "מחוברים". סדרה מצוינת שסיפקה להמון אנשים את יצר המציצנות.

להבדיל מתוכניות ריאליטי אחרות כדוגמת האח הגדול, מחוברים סיפקה לנו הצצה לחיים האמיתיים של אנשים. פתאום גילינו שגם בלי (או יותר נכון מעט) מניפולציות, בלי הדחות ובלי משימות, צפייה בחיים של המחוברים היתה חוויה מרתקת וממכרת.

זה לטעמי סוד ההצלחה של פייסבוק.

פייסבוק מאפשר לנו הצצה למהלך החיים של אנשים אחרים. הם נקראים "חברים" למרות שבפועל רובם מכרים מדרכה כזאת או אחרת.

במקום לצלם, אנשים כותבים מה עובר עליהם. במקום במאי ועורך, האלגוריתם של פייסבוק בוחר את החלקים המעניינים ביותר (ע"ס כמות הלייקים והתגובות).

אז נכון, זה פחות דרמאטי ופחות אמוציונאלי מוידאו, אבל זה בהחלט ממכר. אנחנו מתמכרים לראות מה עובר על החברים שלנו בפייסבוק.

ועכשיו תרשו לי להפליג ולחשוב כיצד יכול להיראות העתיד של פייסבוק בעידן שבו הטכנולוגייה תאפשר להציץ לחיים בצורה שדומה למה שראינו במחוברים.

תארו לעצמיכם שיהיו אנשים שיבחרו לשדר בשידור חי את החיים שלהם. הם יעשו את זה באמצעות מצלמת הוידאו בטלפון הנייד שלהם וישדרו כל הזמן.

האלגוריתם של פייסבוק (או של הסטארטאפ שיהווה אתגר לפייסבוק) יבחר את קטעי הוידאו המעניינים ביותר וישדר אותם לכל מי שבחר לעקוב אחרי אותם מחוברים.

מיליוני אנשים ישדרו את החיים שלהם בצורה רציפה. אלה שייצרו דראמה ושיחה יהפכו לדור החדש של כוכבי הפריים טיים. רק שהפריים טיים כאן יהיה מבוסס על האינטרנט.

נשמע לכם מדע בדיוני?

לא ממש.

זה מה שיוסי ואני ניסינו לעשות בפרק האחרון של שידורי הניסיון.

כמו שאתם יודעים, גם יוסי וגם אני מתפרנסים (טפו טפו) יפה. שידורי הניסיון זה תחביב משותף שלנו במסגרתו אנחנו בודקים את גבולות המדיה בעידן הדיגיטלי.

כשהתחלנו לצלם, צילמנו עם המצלמה הזאת:

את הפרק האחרון כבר צילמנו רק באמצעות האייפון תוך כדי שיחת סקייפ טרנס-אטלנטית.

אמנם עדיין לא הגענו למצב שבו ניתן לשדר את זה בשידור חי באיכות מספיק טובה, אבל אין לי ספק שהיום הזה יגיע.

וכשהוא יגיע, עולם התוכן בטלוויזיה יעבור מהפיכה. במקום אנשים מוכשרים כמו אבי ניר שמחליטים מה נראה ובמאים מבריקים כמו דורון צברי, הרשת החברתית תצמח להיות זאת שתראה לנו קטעי וידאו ערוכים מתוך החיים של החברים שלנו.

בכל מקרה, כל זה היה הקדמה לפרק האחרון של שידורי הניסיון. פרק שצילמנו באמצעות האייפון שלנו במחווה של שידורי הניסיון למחוברים.

ההדלפה הגדולה ביותר בהיסטורה נחשפה לפני ימים ספורים דרך אתר Wikileaks.org.

מעבר למשמעות של המידע עצמו, נולד בתודעת הציבור מותג חדש הלא הוא Wikileaks.

מזה שנים רבות יש אתרי אינטרנט שמציגים הדלפות אבל עכשיו זאת הפעם הראשונה שיש מקום שנחשב אמין, פופולארי וכזה שבו הסיכון למדליף הוא הנמוך ביותר מבין כל המקומות אליהם ניתן להדליף.

אני מניח שאם ענת קם היתה צריכה לבחור היום לאן להדליף את המסמכים שהיו ברשותה, היא היתה שוקלת פעמיים האם לפנות לאורי בלאו. אולי גם אורי בלאו היה מעדיף שענת תפנה ל-Wikileaks ואז הוא היה עושה שימוש במסמכים שפורסמו שם.

נראה את היועץ המשפטי מבקש מ-Wikileaks לגרוס את כל המסמכים שנמצאים ברשותם…

תארו לכם ש-Wikileaks היה קיים בתקופה שועננו התחיל לשקול האם כדאי לו להדליף את המידע שהיה ברשותו. יכול להיות שאם Wikileaks היה קיים בתקופתו, הוא היה נשאר אלמוני עד היום.

בכל מקרה, יכול להיות שאם Wikileaks היה קיים בתקופתו, הוא היה נשאר אלמוני עד היום.

אני לא נוקט עמדה לגבי עצם המעשה של ההדלפה. ישנם מקרים שבהם ההדלפות חשובות מאוד ופעמים שבהם הם מסכנות חיי אדם.

אבל דבר אחד בטוח – קרה משהו משמעותי השבוע.

הסיכון הכרוך בביצוע הדלפה ירד בצורה משמעתית. הרבה אנשים שחוששים מסכנת ההדלפה יקבלו בטחון עצמי, יעשו שימוש ב-Wikileaks וסביר שכמות ההדלפות תגדל בצורה משמעותית.

לכן Wikileaks יהפוך להיות הסיוט הגדול ביותר של כוחות הבטחון בישראל ובמדינות רבות בעולם.

גם הצנזור הצבאי יהפוך להיות פחות רלוונטי. הדלפות על צה"ל ל-Wikileaks עוקפות את הצנזור, ומאפשרות לעיתונות הישראלית לצטט מקורות זרים, ולצורך העניין Wikileaks עונה על ההגדרה 'מקורות זרים'.

בדיוק כמו שהמדיה החברתית גורמת למהפיכה בתחום השקיפות במגזר העסקי, Wikileaks יגרום לשקיפות במגזר הציבורי.

כלב השמירה החדש של הדמוקרטיה עובר לבונקר והוא פועל דרך האינטרנט.

כלב טוב?

תלוי את מי שואלים.

בימים האחרונים דיווחתי דיווחים לא מעטים מתוך ביקורו של אשטון קוצ’ר בישראל.

לא מעט אנשים שאלו אותי מי הוא בכלל… ולא הבינו למה אני מתלהב ממנו.

הוא שחקן בינוני, לא בליגה של כוכבי העל, צעיר. בכלל, מה הוא כבר הספיק לעשות?

אז זהו… לדעתי הוא הספיק לעשות משהו מאוד חשוב.

הוא היה הראשון שהראה איך אדם בודד יכול להפוך למדיה גדולה לא פחות מאשר אמצעי המדיה הגדולים ביותר.

הוא הגיע ל-6 מיליון עוקבים בזכות ניצול נכון של המדיה החדשה. לפעמים באמצעות גימיקים (התמונה עם הישבן של זוגתו, דמי מור), לפעמים באמצעות חזון (האתגר מול CNN) ולפעמים באמצעות חדשנות טכנולוגית (שידורים חיים באינטרנט כדוגמת השידור ששידר כאשר החליף את הלוגו שמעל בניין CNN בשם הטוויטר שלו).

אז אם אתם שואלים אותי, הסרטים שהוא מופיע בהם לא ממש מעניינים אותי והזוגיות שלו עם דמי מור זה אייטם רכילותי יותר מכל דבר אחר. אבל הדוגמא שהוא נותן בתחום המדיה החברתית בהחלט גורמת לי לחשוב עליו כפורץ דרך.

חוצמיזה, נחמד ליוסי ולי להיות בין המעטים שאחריהם הוא עוקב בטוויטר (מאז התחרות שעשינו מול ynet הוא עוקב אחרי shidurey@) והיה נחמד מאוד לפגוש אותו אתמול ולשמוע שהוא מתעניין בשידורי הניסיון.

מעבר לזה, כל הכבוד לחברים בבזק על אירוע בזק אקספו השני. היה מרשים מאוד.

ותודה לגיא לרר על הפרגון בצינור לילה:

לפני כמה ימים קיבלתי המייל הזה מאלעד גלמן. התחלתי לענות עליו ואז חשבתי שאולי אנשים נוספים יתעניינו בתשובה ולכן ביקשתי את רשותו להציג את השאלה והתשובה בבלוג.

לפני שאתן תשובה מסודרת, תרשו לי לספר לכם סיפור.

מידי כמה ימים אני מבקר בבית הקפה השכונתי שלי, קפה שקד ברמת חן. בין אם מדובר בפגישות עבודה או בילוי עם הילדים, מדובר במקום שאני מבקר בו לעיתים קרובות.

בכל פעם שעשיתי Check-in (כלומר דיווחתי באמצעות Foursqaure שעכשיו אני בקפה שקד) הופיעה לי הודעה שגיא אליאב, ידידי הטוב, הוא ראש העיר של קפה שקד (מי שעשה Check-in במספר הגדול ביותר של פעמים מוגדר ע"י Foursauqre כ-"ראש העיר" של המקום).

בכל מקרה, זה די הגיוני מכיוון שמשרדי נענע10 קרובים לבית הקפה ולכן גם הוא מבלה בו לעיתים קרובות.

אבל בשלב הזה ההיגיון מפסיק לעבוד והרגש נכנס לפעולה.

בכל פעם שראיתי את ההודעה שגיא אליאב הוא ראש העיר של בית הקפה, הרגשתי, איך נגיד, עצבני משהו.

אני מת על גיא, אבל סליחה?! לי מגיע להיות ראש העיר של הקפה השכונתי. לא לאף אחד אחר!

וכן לפני כמה ימים, בעודי עושה Check-in תוך כדי ביקור בבית הקפה, הופיעה לי ההודעה הבאה:

אמא ואמא יקרים, עשיתי זאת. שנים גידלתם אותי, השקעתם בי את מיטב הזמן והכסף שלכם, ומה יצא בסוף? בסוף אני ראש העיר! כן כן. ועוד הדחתי ראש עיר אחר, נחמד ככל שיהיה, אני הדחתי אותו! אתם מבינים? כשהייתי ילד אמרתי בגן "אבא שלי הכי חזק"… מאז ועד היום לא השתנה כלום רק שהיום אני אומר "אני הכי חזק! אני ראש העיר! אני ולא גיא".

ואז, כעבור יום, יצא לי לבקר שוב בקפה שקד. הפעם עם הילדים שהיו נחושים לאכול גלידת "אוקולד" (כך הבן שלי קורא לגלישת שוקולד).

נכנסתי לבית הקפה מלא כבוד והדר (שכן אני ראש העיר, רק שאף אחד חוץ ממני ומגיא לא יודע את זה), ואת מי אני רואה שם?….

כן כן, את ראש העיר בדימוס, גיא אליאב.

גיא פנה אלי במבט מופתע ומאוכזב "אני לא מאמין שאתה באמת כאן! היה כתוב לי שעוד Check-in אחד אני מדיח אותך מראשות העיר!".

אמר וכתב את הסטטוס הזה תוך כדי שאני עושה Check-in נוסף שמרחיק אותו מהמטרה הנכספת.

אתם מבינים מה קורה כאן?…

המשחק הילדותי משהו שנותן לאנשים את התג "ראש עיר" (ועוד עשרות תגים נוספים) הוא מניע מרכזי שבגללו אנשים מתמכרים לעשות Check-in במקומות שבהם הם נמצאים.

כמו שאני רואה את זה, מי שאהב לקנות בניינים במונופול בצעירותו, והרגיש גבר מזה שהוא "מחזיק בכלבו-שלום", אוהב עכשיו להיות ראש עיר ב-Foursquare, המונופול של ימינו.

אחרי התקופה הראשונה שבה משחקים במשחק התגים, פתאום מגלים את הערך האמיתי והוא כמובן קשור לערך שיש ברגע שאנשים יודעים איפה החברים שלהם.

לדוגמא, חברים טובים שלי שעדכנו ביום שישי בבוקר שהם קונים שטיח בשוק הפשפשים, מייד הרמתי אליהם טלפון וקבענו לאכול ארוחת בוקר אצל פיני בחצר. כלומר, Foursqaure עוזר לי להדק את הקשר עם החברים הטובים שלי.

לסיכום, Foursquare כמו גם Gowalla ועכשיו גם פייסבוק, מאפשר לאנשים ליזום פגישה עם חברים / מכרים במידה והם מעוניינים בכך.

יש מועדונים בארה"ב שמבקשים מאנשים שמגיעים אליהם לא לעשות Check-in מכיוון שהיו מקרים שזה גרם לעומס עצום ולכן גם לעגמת נפש עבור אנשים רבים שהחליטו פתאום להגיע.

ועוד לא דיברתי על הפוטנציאל העצום שיש למפרסמים שידעו היכן אנשים נמצאים… אולי בפוסט נפרד…

שלכם,

כבוד ראש האיש

לפני שנים רבות, כשהייתי תלמיד תיכון, היה לי מורה שהוא גם סטודנט בטכניון. הייתי מלא כבוד והערכה כלפיו מכיוון שכבר אז חלמתי שיבוא היום ואלמד מחשבים בטכניון.

יום אחד, כשהיה לי אומץ, שאלתי אותו מה אני צריך לעשות כדי להתקבל ללימודים בטכניון… הוא מצדו ענה בזלזול: "עזוב, זה לא בשבילך ולא יהיה לך סיכוי להתקבל!".

המשפט הזה העליב אותי ברמות שקשה לי לתאר. ממש השאיר לי צלקת לשנים רבות.

אני לא זוכר איך קראו למורה הזה ואין לי מושג מה הוא עושה היום (אולי מישהו יעזור – למדתי באורט גבעתיים ואני מעריך שזה היה ב-86-87). הייתי שמח לפגוש אותו, להסתכל לו בעיניים ולספר לו שסיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות מהטכניון ועכשיו אני לומד לדוקטורט.

בכלל, רק אחרי שנים רבות הבנתי שהייתי קורבן להרבה מורים גרועים. מורה למתמטיקה שצחק על התלמידים החלשים והציע להם להתאבד ("קחו אוטובוס לים ותקפצו למים"), מורה לפיסיקה שגרם לי לחשוב שלעולם לא אבין את המקצוע הזה ועוד.

מאז, כשאני מרצה בפני קבוצות של תלמידי בית ספר, אני מספר להם את הסיפור הזה ואומר להם שאם יש להם חלום, שלא יוותרו ולא יתנו לאף מורה לדכא אותם.

נזכרתי בסיפור הזה כי עכשיו, אחרי החגים, אני חוזר להיות מורה…

אמנם לא מורה לתלמידי בית ספר אלה לסטודנטים אבל עדיין מורה.

אני מתחיל ללמד סטודנטים לתואר שני בפקולטה למנהל עסקים במכללה למנהל. מדובר בקורס שיווק דיגיטלי שיתקיים בימי רביעי בערב מידי שבוע. בקורס אנסה לקחת את הסטודנטים למסע אל עבר המהפיכה שעובר עולם השיווק בעידן הדיגיטלי. המתרגל בקורס הוא דביר רזניק שמוכר לרבים מכם כאיש שיווק, בלוגר ואושיית מדיה חברתית.

מכיוון שמדובר בתחום חדש מאוד, אני שוקל להוסיף לנושאים שאני אכין גם התייחסות שלכם ומידי פעם אשמח לשאול את דעתכם לגבי נושאים מסוימים. אולי אפילו אעביר חלק מההרצאות בשידור חי כדי להפוך את חווית האינטרנט למשהו הרבה יותר מוחשי….

בכל מקרה, לכל הסטודנטים שמתחילים ללמוד או חוזרים ללימודים – שתהיה שנת לימודים טובה.

ואם יש לכם רעיונות והצעות לגבי הקורס, אשמח לשמוע…