ד"ר ליאור צורף | האתר הרשמי

השעה עכשיו 01:30 בניו-יורק. היום, כלומר אתמול, הגעתי לכן בטיסה שנחתה ב-03:30 לפנות בוקר.

אחרי 22 שעות עמוסות בפעילות, הייתם מצפים שאני אהיה עייף, לא?

קשה לי להסביר את התחושה, אבל לא רק שאני לא עייף, אני מלא באנרגיה ברמות שמזמן לא הרגשתי.

אני יודע שזה נשמע מוזר אבל ההסבר מגיע מיד. אני כותב את פוסט הזה כדי לשתף אתכם, כל אלה שלוקחים חלק בכתיבת הספר, בחוויות יוצאות הדופן שאני עובר כאן בזכותכם.

מעשה שהיה כך היה.

השעה 03:30. טיסה 91 של יונייטד נוחתת בניוארק. טיסה שקטה ונעימה יחסית (שבה הופתעתי לפגוש את מי שהיה הבוס האחרון שלי במיקרוסופט, עדי אייל).

מחכים שעובדי המכס יתעוררו יגיעו ליום העבודה שלהם שמתחיל ב-04:15 ויוצאים לכיוון ביקורת הגבולות.

כל מי שביקר בניו-יורק יודע שזאת לא חוויה מלבבת. תור ארוך ופקידים חמורי סבר.

איש משטרת הגבולות שואל אותי "מה בדיוק מטרת הביקור שלך?". עניתי לו "עסקים. כתבתי ספר ואני בא לפגישות עם הוצאת הספרים לתכנן את ההשקה". הוא מרים את העיניים מהדרכון שלי ופותח בשיחה מלאה סקרנות על נושא הספר. אולי אני טועה, אבל הרגשתי שהוא מתלהב. התלהבתי בחזרה…

05:15 בבוקר. קור כלבים. החלטתי לנסות את האוטובוס שנוסע למרכז העיר. 16$ כמעט עד פתח המלון, נראה לי דיל טוב (תוך 25 דקות).

05:45 הגעתי למלון Marriott Marquis שבו הזמינו לי חדר מטעם הכנס שבו אני מרצה מחר. אין נפש חיה בלובי. אני מחייך לפקיד הקבלה. הוא מחייך חזרה ואמר "שדרגנו אותך לחדר עם נוף ל-Time Square". מסקנה – כדאי לחייך.

06:30 התארגנות קצרה בחדר. אני יוצא מהמקלחת והשמש זורחת. איך אפשר לנוח עם נוף כזה?

08:00 עונה על מיילים דחופים (סליחה לכל מי שפנה אלי ולא הספקתי לענות עדיין), לובש 20 שכבות, ויוצא לפגישה הראשונה

09:30 ארוחת בוקר נפלאה עם המנטור, החבר והסוכן שלי בארה"ב, דאג אברמס. הוא מכין אותי להמשך הפגישות ואני מנסה לעקוב וללמוד מכל מה שהוא מסביר לי.

11:30 מגיעים למשרדים של Penguin, ההוצאה לאור שמוציאה את הספר. קצב דפיקות הלב שלי מרקיע שחקים. מרגיש כמו סיור מקדים בחדר לידה כדי לראות איפה התינוק עומד להיוולד עוד כמה חודשים. הכל נראה לי חדש ומרתק.

פגישה ראשונה עם הצוות הרחב של הוצאת הספרים (עורכים, אנשי שיווק, יחסי ציבור והמנכ"ל).

מציעים לי לשבת בראש השולחן. אני מסכים במבוכה. בפעם האחרונה שישבתי בראש כזה שולחן הייתי בצבא ומפקד הבסיס ביקש שאתקן לו את המחשב…

כולם מגישים לי כרטיסי ביקור. אני מניח בנימוס על השולחן ומנסה להסתיר את העובדה שאין לי מושג מי הם ומה הם רוצים ממני. מישהו שואל איך מבטאים את שם המשפחה שלי. "האם זה ZORF" הוא שואל? נזכרתי בסרט ישן שראיתי שבו יש רשע אחד שקוראים לו ZORF ופתאום חשבתי לעצמי שאולי בעצם כל מטרת הפגישה זה להגיד לי שהולכים לבנות לי דמות של רשע.

הפגישה מתנהלת בצורה מופלאה. כולם מתלהבים מאוד מהספר ומתהליך הכתיבה המשותף ב-Crowdsourcing אתכם.

אני אומר להם שאני מצטער שאני לא יכול לשים את התמונות של כל מי שעזר לי לכתוב את הספר על הכריכה כי מדובר בכמה מאות של אנשים.

ואז מנהל השיווק שלהם אומר "למה שלא נעשה מה שעשינו בספר של גיא קואוסאקי?". אני חושב לעצמי, מה באמת הם עשו שם ונזכר בגבעת חלפון שהרי התשובה ברורה: "מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה!".

הוא מוצא מייד את הספר, מגיש לי אותו ואמר – "תראה, כל הצד הפנימי של הכריכה מלא בתמונות. מה דעתך שנדפיס בכריכה שלך קולאז' תמונות של כל מי שעזר ליצור את הספר?"

רציתי לנשק אותו. אבל אני לא בטוח שזה היה מתפרש כהלכה. אז לקחתי 2 נשימות ארוכות ועניתי בנימוס בריטי משהו "This is a wonderful idea".

ביקשתי מהם לדחות מעט את תאריך פרסום הספר (המועד המקורי היה 9 באוקטובר) כדי שלא אאלץ להגיע לארה"ב ולעזוב את המשפחה בתקופת החגים. הם הסכימו בשמחה ולכן התאריך החדש הוא 22 באוקטובר.

בסוף הפגישה עברנו ליד היכל התהילה של ההוצאה, הקיר עם הספרים שהם בוחרים להציג לראווה בלובי. התבוננתי בספרים וניסיתי לדמיין איך הרגישו Seth Godin מצד אחד וסוזאן בויל מצד שני, כשמישהו אמר להם לראשונה "למה שלא תכתבו ספר? אנחנו נפרסם אותו".

12:30 משם המשכנו בפורום מצומצם יותר לארוחת צהריים. מריה גגליאנו, העורכת מטעם ההוצאה, הציעה שנצלם סלפי ברוח אלן דג'נרס. שלפתי את הטלפון לפני שהיא תתחרט.

תוך כדי אכילת סטיק נפלא (לידיעת הדיאטנית) דיברנו על הספר ועל ההערות שלה לשיפור. היו לה תובנות ורעיונות מצוינים עליהם אני אעבוד בחודש הקרוב.

משם נסעתי לכנס שבו אני מציג מחר (IDS) בעיקר כדי לפגוש חבר יקר, חנוך פיבן. בכניסה לכנס אני מקבל חוברת מהודרת, פותח, רואה תמונה שלי, נבהל ומחזיר אותה למקום.

פיבן מדהים כמו תמיד. פצצת כישרון, מלא הומור וצניעות. הקהל שבוי בקסמו.

אחרי ההרצאה שלו, אני מחכה כבר לחבק אותו ולהגיד לו כמה שזה היה נפלא, אבל הוא מתיישב כדי לכבד את השר נפטלי בנט שעולה לבמה. לצערי אין לי זמן להישאר כדי לפגוש אותו כי אני צריך להתארגן להרצאה במקום אחר.

18:45 התארגנות קצרה במלון ובאים לאסוף אותי לניו-ג'רסי. הרצאה לקבוצה של כ-100 ישראלים שמתארחים בבית של אחד מחברי הקהילה. בית זאת מילה עדינה מעט. בואו נקרא לזה איצטדיון אולימפי.

ההרצאה מתחילה בשעה 20:30 שזה בערך 2 לפנות בוקר מבחינתי. אבל הקהל כל כך נפלא ומלא אנרגיה, אני מרגיש כאילו שתית 10 כוסות אספרסו.

22:30 המפגש עם הישראלים היה פשוט מקסים. אני מסיים ופוגש את אורי אייזן. אורי היה החבר הכי טוב שלי מגיל 9 עד גיל 12 בערך. לא פגשתי אותו מעל 30 שנה! הוא מתגורר באריזונה. היום בבוקר, כאשר הוא ראה את הסטטוס שלי בפייסבוק שהגעתי לניו-יורק, הוא שינה את התוכניות שלו, עלה על רכבת והציע שנפגש. הוא הגיע להרצאה ובסופה נסענו ביחד למנהטן.

עלינו לבר בקומה 8 במריוט, התיישבנו אל מול Time Square וניהלנו שיחת נפש עד עכשיו. תקופת הילדות שלנו חזרה פתאום כאילו והיא היתה אתמול. נזכרנו בחיוך איך התלהבנו כמו משוגעים מהמחשב האישי הראשון, איך ניגנו ביחד ואיך הוא "גנב לי" את הילדה הראשונה שאהבתי בכיתה ו' והשאיר אותי עם לב שבור.

עכשיו כבר 02:30.

אז איך זה שאני לא עייף?

יש שיר אחד שמתנגן לי בראש…

What a Diff'rence a Day Makes.

תודה לכם שאתם לא רק מלווים אותי בתהליך הכתיבה, אלה גם כותבים ומגיבים לחוויות שאני עובר כאן.

לילה (בוקר) טוב.

[הערה: הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק. הנה קישור לסטטוס ולתגובות]