סיפור קצר על חיילת שעזבה הכל וחיפשה משמעות
לפני שבוע ביקרתי בחוות השומר, בסיס יפהפה שבו עוברים טירונות חיילים עם קשיים שזכו לכינוי "נערי רפול".
במשך 6 שעות העברתי סדרה של הרצאות וזכיתי להכיר אנשים מדהימים, לא פחות. קשה לתאר במילים כמה הטירונים הצעירים חכמים ורגישים. הם סיפרו לי על הקשיים שלהם ועל החלומות שלהם. סיפרו כמה חשוב להם שמישהו יאמין בהם.
אבל הסיפור שאני רוצה לספר הוא על אחת המפקדות שלהם (ויש להם רק נשים מפקדות). ישבתי לידה במקרה בארוחת הערב (שקשוקה צהלית לתפארת). בחורה צעירה שנולדה בישראל אבל עזבה את הארץ בגיל צעיר לארה"ב. ההורים שלה רצו שיהיה לה עתיד טוב יותר, בלי מלחמות, בלי מצוקת דיור, בלי דאגות.
כשלמדה תואר ראשון בקולג' ייצגה את ישראל בקמפוס ותמיד נתקלה בקבוצות סטודנטים שהפגינו נגד ישראל. כשניסתה להתווכח איתם הם אמרו לה: "אין לך זכות לדבר. לא היית בצבא הישראלי. את לא יודעת על מה את מדברת!".
אז למרות ההתנגדות של ההורים, היא החליטה לעזוב הכל, לעלות לארץ ולהתגייס לצבא כחיילת בודדת. ביקשה להגיע לבסיס נערי רפול ולהיות מדריכה ומפקדת של טירונים. "רציתי להשפיע על החיים של מתגייסים עם קשיים וקשה לי לתאר כמה משמעותית אני עבורם. כמה הצוות כולו עושה פה עבודה חשובה ומשמעותית", כך היא סיפרה לי.
שאלתי אותה האם היא לא רוצה לחזור למשפחה ולחברים אחרי השירות. על זה היא ענתה "אין לי כבר מכנה משותף עם חבר'ה בגיל שלי. החיים שלהם נוחים אבל ריקים ממשמעות".
לא וויתרתי ושאלתי: "אבל גם בישראל רבים חושבים שלא טוב כאן. קשה לחיות בישראל הם אומרים". היא חייכה חיוך נבוך ואמרה: "בכל מקום יש קשיים. השאלה היא עם איזה קשיים אני בוחרת להתמודד. ואני בוחרת להתמודד עם הקשיים כאן ולעשות את מה שאני יכולה כדי לעזור למי שמתמודד איתם. זאת הבחירה שלי. אחרי הצבא אני נשארת פה. ההורים שלי חשבו העתיד טוב יותר באמריקה אבל רק אחרי שחייתי שם אני יודע שהכי טוב כאן" ולקחה ביס נוסף מהשקשוקה כאילו ולא אמרה שום דבר מיוחד. זה הרי ברור לה שכך הדברים צריכים להיות.
יצאתי מהבסיס מעריץ שלה, של כל סגל המפקדים ובמיוחד של הטירונים הצעירים, שמגיעים לאחד המקומות הנדירים שמאמין בהם באמת ורוצה שיצליחו.
בתמונה אתם יכולים לקרוא את מה שכתוב על אחד המבנים.
