שלושה דברים שכדאי ללמוד מחיים סבן
מאז ומתמיד אני נהנה לעקוב אחרי סיפור ההצלחה של חיים סבן. איך הפך מי שהיה תלמיד גרוע שהעיפו מבית הספר לפילנתרופ מיליארדר?
לאחרונה האזנתי לפודקאסט של NPR שנקרא How I Built This ובו שיחה מרתקת ומלאת תובנות עם חיים סבן. בסוף הפוסט יש קישור להאזנה לשידור המלא.
בינתיים, הנה כמה שלושה דברים שאפשר ללמוד מחיים סבן:
1. החיסכון משתלם
מכירים את זה שאתם מגיעים למלון בחו"ל, רוצים ללכת לישון ומוצאים את עצמיכם בוהים בערוץ טלוויזיה מקומי בשפה שאתם לא מבינים?
סבן מספר על ביקורו ביפן בו הוא בהה במסך הטלוויזיה מחדרו בבית המלון. כך הוא צפה בפעם הראשונה את הפאוור רנג'רס בגרסה היפנית המקורית. סבן מספר שהוא נהנה לצפות בסדרה. ואז נולד במוחו רעיון שובב.
בסצנות האקשן הגיבורים לבשו מסיכות. כלומר, לא ראו את פני השחקנים. בסדרות מסוג זה, צילומי האקשן הם החלק היקר ביותר בהפקה. סבן חשב שאפשר יהיה לצלם מחדש בזול את הדיאלוגים עם דמויות אמריקאיות ואז לשלב בעריכה את האקשן שבו הדמויות מופיעות עם מסיכות מתוך הסדרה המקורית.
רכישת זכויות השידור לסדרה היפנית תאפשר לו להפיק גרסה אמריקאית בתקציב הפקה זול בהרבה מסדרות אקשן אחרות שחייבות לצלם את כל האקשן.
שובב.
2. שלאפינג (Schlepping)
סבן מספר איך הוא ניסה למכור את הסדרה ומשתמש במילה שלעפ (Schlep) ביידיש. אני מודה שלא הכרתי את המילה הזאת. חיפשתי מצאתי. שלאפינג זה להיגרר, לעבור ממקום למקום בחוסר רצון, לעשות משהו מבאס.
סבן ניסה למכור את הרעיון של הסדרה בית רשתות השידור השונות. "I Schlepped, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
בשנה הראשונה הוא נכשל. בשנה השנייה נכשל. כך גם בשלישית. כולם אמרו שאין לו סיכוי.
נסו לחשוב מה משך הזמן הארוך ביותר שניסיתם לעשות משהו ללא הצלחה עד שהתייאשתם?
רק אחרי 8 שנים (!) מפיקה אחת מרשת פוקס הביעה עניין.
שמונה שנים.
3. אין קשר בין ציונים להצלחה
ההצלחה של סבן היא דוגמא נוספת לכך שאין קשר בין ציונים להצלחה. בילדותו הוא היה תלמיד גרוע. מנהל בית הספר העיף אותו מבית ספר והוריו שלחו אותו לפנימייה.
גם היום כמו אז התלמידים רבים בבתי הספר מתקשים ומקבלים ציונים נמוכים. המסר שהם מקבלים הוא: "אתם לא מספיק חכמים" ו-"כדי להצליח בחיים צריך להצליח בלימודים, לכם אין לכם סיכוי להצליח".
עבור תלמידים אלה מערכת החינוך הורגת את תחושת המסוגלות והבטחון העצמי. הנה קישור לפוסט אחר שכתבתי בנושא שמעסיק אותי לאחרונה יותר ויותר.
לסיום, אני ממליץ לכם להקשיב לשידור המלא של הפודקאסט (אורכו 43 דקות).