הייעוד שלי

נכתב בתאריך 5/1/2017 בשעה 10:52 מאת ליאור

כתבתי את הפוסט הזה בעקבות מבול הבקשות שאני מקבל להרצאות בהתנדבות. החלטתי לספר על אחד הדברים שמניעים אותי ועל המשמעות שיש למקומות בהם אני מרצה בהתנדבות. גם כדי להסביר לכל אלה שאני מסרב להם, מה הסיבה.

זה ארוך אז קחו אוויר…

כשהייתי ילד, חשבתי שאני לא חכם ולא מוצלח. בתיכון היו לי ציונים נמוכים, הלכתי להרבה מורים פרטיים ועדיין לא הצלחתי ברוב המקצועות. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי שאין לי סיכוי.

לקראת סוף השירות הצבאי התחלתי ללמוד בבי"ס פרטי במטרה לשפר את תעודת הבגרות. פתאום קיבלתי 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה. רק אז הבנתי שרוב המורים בבית הספר שבו למדתי היו איומים ונוראים (ויסלחו לי כל המורים שקוראים את זה. יש המון מורים נפלאים, אבל אני לא זכיתי ללמוד עם הרבה מורים כאלה לצערי).

אחרי ששיפרתי את תעודת הבגרות, התקבלתי לטכניון וסיימתי שם תואר ראשון ושני בהצטיינות והמשכתי ללימודי דוקטורט. אבל עדיין נותרה בי הצלקת של הילד שחשב שהוא לא חכם ולא מוצלח. ילד שהמורים חשבו שאין לו סיכוי. חסר בטחון עצמי, בלי חברים ובלי ההבנה שכל זה יכול להשתנות!

ככל שמתמזל מזלי לפגוש אנשים מצליחים ברחבי העולם, אני מופתע לשמוע כמה מהם היו תלמידים גרועים. חלקם היו דחויים מבחינה חברתית. רבים חשבו שאין להם שום כישרון ואין סיכוי גדול שיצליחו להגיע להישגים משמעותיים בהמשך חייהם.

אף אחד לא סיפר להם ולי שמהלך חיינו יכול לעבור שינוי כל כך גדול. לא סיפרו לי שיש מורים טובים ומורים פחות טובים. לא סיפרו לי שהשעות הרבות שאני משקיע בתחביב שאהבתי כל כך (מחשבים) יהיו הבסיס לקריירה נפלאה. לא אמרו לי שגם אם עושים עלי חרם וצוחקים עלי, הכל יכול להשתנות. לא לימדו אותי כמה חשוב להתמיד ולהיות נחוש להצליח. אף אחד לא הסביר שדווקא התקופה הקשה תיתן לי כל כך הרבה משמעות בעתיד.

ואתם יודעים מה עצוב? שגם היום כמעט ולא מדברים על הדברים האלה עם ילדים ובני נוער שלא מצליחים בבית הספר. עם מי כן מדברים? עם המצטיינים. מתייגים אותם כ-"מחוננים", "מדעני העתיד", "מנהיגי הדורות הבאים". יש אינסוף קרנות, מלגות, תוכניות לימודים מיוחדות ועמותות שדואגות להם. אני לא הייתי אפילו מועמד לאף אחת מהתוכניות האלה. רק התבוננתי מהצד בכל המצטיינים וחשבתי לעצמי שאין מה לעשות. הם יצליחו בחיים ואני לא. That’s life.

פגשתי במקרה לא מזמן מישהי שלמדה איתי בתיכון ובאה לשמוע הרצאה שלי. סיפרתי לה איך הצלחתי לשפר את ציוני בגרות אחרי הצבא ואיך רק אז הבנתי שהיו לנו מורים גרועים ושאולי אני לא כל כך טיפש. בשלב הזה היא החלה לבכות… היא סיפרה שגם לה המורים נתנו הרגשה שהיא לא חכמה. עד היום היא חושבת שהיא לא חכמה או מוכשרת במיוחד. לכן מעולם לא ניסתה לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב ולא הלכה אחרי החלומות שלה.

מערכת החינוך מלאה במורים נפלאים ותלמידים שמצליחים לפרוח עם ציונים טובים וחיי חברה מלאים. אני לא הייתי אחד מאלה וכשאני מגיע להרצאות בפנימיות או בבתי ספר פחות נוצצים, אני מגלה שיש כל כך הרבה תלמידים כמוני.

כמעט כל שבוע מזמינים אותי להרצאה לתלמידים מצטיינים. "אין לך מושג כמה הם נפלאים. הם דור העתיד" אומרים לי בגאווה. ואז מספרים על כל המרצים הנפלאים שכבר באו לדבר איתם. זוכי פרס נובל, מדליסטים אולימפיים ועוד ועוד. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד השקעה במצטיינים. חשוב להמשיך ולטפח בהם מצוינות ומוטיבציה להצלחה. אבל נראה לי שיש מספיק אנשים טובים שבאים לדבר איתם.

הלב שלי נמצא במקום אחר. כשאני חוזר מהרצאה בפנימייה ורואה נער שמתווכח עם המורה, אומר לה שלא בא לו לשבת בהרצאה והיא מכריחה אותו לשבת בשקט, אני יודע שהגעתי למקום שבו אני צריך להיות. ואז, בסוף ההרצאה, הוא ניגש עם עיניים נוצצות לספר כמה הוא מזדהה ואומר תודה בשקט.

זה המקום שלי.

זה מה שנותן לי משמעות.

זה הייעוד שלי.

מאז שחזרתי מ-TED, החלטתי להקדיש 20% מזמן שלי להרצאות בהתנדבות. אני מקבל המון הזמנות להרצאות. עמותות, מורים, שופטים וגופים ציבוריים עם מעט משאבים.

כולם חשובים.

אבל אני בוחר ללכת עם הצלקת שעדיין יש בי למקום שבו אולי צריכים אותי יותר מכל מקום אחר. אני בוחר ללכת ולדבר עם ילדים עם הישגים נמוכים. אלה שלא מזמינים בדרך כלל להרצאות. להסתכל להם בעיניים ולספר להם את כל מה שלא סיפרו לי וכל כך הייתי צריך לשמוע. להגיד להם שלא יוותרו על החלומות שלהם.

אז אם הזמנתם אותי להרצאה בהתנדבות וסירבתי בנימוס, סליחה. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים את הסיבה. ואם הזמנתם אותי לדבר עם תלמידים מצטיינים ואתם בכל זאת רוצים שאגיע, אני מסכים לעשות אתכם עסק – אני מגיע בתנאי שלפחות חצי מהמשתתפים יהיו התלמידים הפחות מוצלחים. ואנא מכם, תנו להם לשבת מקדימה. במפגש איתי, הם הכוכבים…

זהו.

סליחה על החפירה.

נ.ב.1 אם אתם מכירים אנשים בבתי ספר חלשים ובפנימיות, תרגישו חופשי להעביר להם את הפוסט הזה ולבקש מהם שיצרו איתי קשר. אגיע אליהם בשמחה.

נ.ב.2 אם אתם מכירים בני נוער שהפוסט הזה רלוונטי עבורם, אתם מוזמנים לשתף או להעביר להם.

  • שגית

    ליאור,
    אלף, ברור שיש מורים טובים יותר ומורים טובים פחות ושאסור לאף אדם (מורה, הורה, חבר או כל אחד) לומר למישהו אחר (תלמיד, ילד, חבר, או כל אחד) שאין לו סיכוי, שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא שווה וכו'.. זה מעיד בעיקר על כך שאותו אדם שאומר את זה הוא בעל ראיה מאוד מאוד צרה.
    בית, ישנו עוד גורם שלדעתי השפיע על הסיפור שלך ועל עוד המון סיפורים. יש צורך בבשלות מסויימת כדי להצליח בלימודים. שים לב, אני מדברת על הצלחה בלימודים, לא הצלחה בחיים, אושר וכיוצא בזה. ישנם תלמידים שהבשלות הזו צצה אצלם בכיתה א', ישנם כאלו שהבשלות הזו צצה אצלם בכיתה ד' וישנם כאלו שהבשלות הזו מגיעה אחרי הצבא. לכל אחד הקצב שלו. לא כל מי שהוא תלמיד לא טוב בתיכון הוא תלמיד לא טוב נקודה. יש עניין של בשלות, מוטיבציה, פניות רגשית (שלא תמיד קיימת בגיל ההתבגרות) תחומי עניין, זמן פנוי ללימודים ועוד ועוד..
    אדם בוגר המגיע להחלטה שזהו, עכשיו אני הולך לפצח את זה וללמוד מתמטיקה 5 יחידות, לרוב מצליח. זה קצת כמו להתחיל אימונים למרתון בגיל 50. עניין של כוח רצון. כוח רצון זו תכונה שאינה בשלה בגיל ההתבגרות אצל חלק מהתלמידים. זה הגיוני.
    לכן, אני חושבת שחברו כאן שני דברים (א) כנראה שבאמת היו לך מורים שדאגו לסרס את הבטחון העצמי הלימודי שלך (ב) לא היית מספיק בשל להתחבר לצד הלימודי שלך, שהתגלה בבגרותך.
    בקיצור, המסקנה שלי היא שתלמידאות גרועה בתיכון בחטיבה וביסודי אינה מעידה שום דבר על יכולותיו העתידיות של אדם. וזה מה שמורים טובים יכולים להעביר.
    שגית,
    מורה.

  • א. במקצועות המועטים שבהם היו לי מורים טובים, נהנתי מאוד וקיבלתי ציונים טובים. במתמטיקה היה מורה שהציע לי לקחת אוטובוס עד הים, להיכנס לים ולא לצאת אף פעם. וכך גם בפיסיקה ובאנגלית. מורה טוב יוצר מוטיבציה וזה מוביל לבשלות.
    ב. האם זה באמת ברור לתלמידים שיש מורים טובים יותר וטובים פחות? בכל פעם שאני מרצה לתלמידים, אני מופתע שאף אחד לא אמר להם את זה. אולי צריך להכניס את הנושא הזה ל-"תלמידאות"…

  • Danny Tuttnauer

    מרגש, תודה על השיתוף

  • Effi Yom-Tov

    ליאר,
    כל הכבוד.שמח שאתה מעלה את זה לדיון ותורם. זה באמת כל כך חשוב.

    חייב לשתף. מכיתה אי ועד כיתה י' ביליתי את רוב שעותיי בחצר. לצערה של אימי, היא היתה מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי שבו למדתי, ככה שהיא כל שיעור ראתה אותי בחוץ. לא יכולתי לשבת לרגע על התחת. עמידות ידיים בכיתה, הליכה, קפיצה. מחברת אחת לכל המקצועות. לכולם כתוב בתעודה "הינו" , לי כתוב בתעודה "אינו"
    כל הפסקה ,בחדר מורים אמא שלי סבלה מתלונות של המורות . מורה אחת אפילו הגדילה לעשות – "מהבן שלך לא יצא כלום". בכיתה ג' הועברתי לכיתה טיפולית. כמו ילד מפגר.משחק בארגז חול .מורות אחרות ראו את צערה של אימי והיו מכניסות אותי לכיתה אחרת, רק שאמא שלי לא תראה אותי בחוץ.
    לתיכון התקבלתי בגלל שמנהל התיכון היה שכן שלנו באותה קומה בבנין. דלת לדלת, ופשוט לא היה לו נעים ,לא לקבל אותי.
    הוא עשה איתי הסכם ג'נטלמני – רק חיובי במתמטיקה וערבית.
    בפעם הראשונה ההורים שלי לקחו לי מורה פרטית. פתאום הבנתי הכל. סיימתי עם 90 במתמטיקה וערבית. כי מישהו ישב איתי ולימד אותי לבד. בלי רעש של 40 תלמידים.
    אותו דבר חזר על עצמו בתיכון. נשלחתי להרשמה על השיעור הראשון, סילקו אותי לכמה ימים כבר בחודש הראשון.
    ילד שלא מסוגל לשבת על התחת.שמפריע לכולם ללמוד. שצוחק על המורים.
    האהבה לספורט קצת מיתנה אותי, הוציאה לי קצת אנרגיות. בדיעבד הספורט הציל אותי.
    בערך בסוף כיתה י' משהו השתנה. למדתי לפתח הרגלים שיעזרו לי למתן את ההתנהגות. סיימתי מגמה ביולוגית עם בגרות מלאה. אבל ברגע שרציתי ללמוד באוניברסיטה.
    הלכתי לעשות פסיכומטרי. קיבל ציון של ילד מפגר. מזל !!! , בדיעבד הייתי נכשל באוניברסיטה רגילה. כיתות גדולות, רעש…. למזלי לא היתה לי ברירה ונרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה. לא צריך פסיכומטרי. אפילו לא בגרות. אפשר ללמוד בבית, בשקט, בלי רעשי רקע.
    סיימתי תואר ראשון בניהול ומדעי המחשב, תואר שני במנהל עסקים.

    רק לפני 15-16 שנים הבנתי. כן, אני היפראקטיבי וזאת היתה הבעיה. איך הבנתי?
    יש לי בן ובת כאלה, היום יש לזה שם, לפני 40 שנה לא ידעו מה זה, הילדים היו מתוייגים כבעייתים. היום יש לזה טיפול. הילדים האלה כל כך מוצלחים וחכמים ואפשר לעזור להם. הם לא מתוסכלים.
    אשמח לעזור ולהתנדב , לשתף את זה עם ילדים והורים.

    אפי