סגירת מעגל

נכתב בתאריך 7/12/2016 בשעה 14:53 מאת ליאור

את הפוסט הזה אני כותב בגובה 12,500 מטר בדרימליינר של יונייטד בדרך חזרה מפיניקס אריזונה ואז מסן פרנסיסקו לתל אביב. 13 שעות טיסה בהן יש לי זמן לעכל את החוויה שעברה עלי ולכתוב את הפוסט הזה.

20161205_053209 (640x360)

הכל התחיל לפני כמעט 40 שנה…

הייתי בכיתה ב'. ילד נמוך, חנון במלוא מובן המילה. שנאתי כדורגל ולכן לא היו לי חברים בנים. הבנות שמרו על מרחק כי "איכס בן". פתאום הגיע לכיתה שלנו ילד חדש שעבר לגור בשכונה. קראו לו אורי איייזן והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.

הנה תמונה ישנה של שנינו:

ori eisen1

לאח של אורי, מיכה, היה חדר מוסיקה אקוסטי בבית. אורי ואני היינו יושבים שעות בחדר ומנגנים. אורי ניגן גיטרה ואני בפסנתר. ניגנו שירים של הביטלס ושירים נוספים שאהבנו. אני זוכר כאילו וזה היה אתמול איך ניגנו את imagine של ג'ון לנון ואני הייתי מאושר.

לאבא של אורי היה את אחד המחשבים הראשונים בארץ. היינו יושבים שעות יחד, נפעמים ממה שהמחשב ידע לעשות. הדפסנו במדפסת סיכות "תמונות" לאורך דפים ארוכים. למדנו להפעיל מודם חדש שהגיע ובאמצעותו ראינו לראשונה איך מחשבים יכולים לתקשר.

אבל מעל הכל, פתאום היה לי חבר. חבר טוב. חבר כזה שכיף לבלות איתו ולצאת איתו להרפתקאות ולגלות עולמות חדשים.

ואז, בסביבות גיל 10 אורי פתאום הפסיק להיות חבר שלי. הוא נשאר בכיתה אבל נמנע להיות בכל קשר איתי. לא היה לי מושג למה והתביישתי לשאול אותו מה קרה. התביישתי בזה שאני שוב לבד ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא להורים שלי. כשהם שאלו איך היה בבית ספר אמרתי להם "בסדר". אבל היה הכל ההיפך מבסדר. היה לי רע. הייתי לבד. כך השנים עברו ונשארתי לבד. חושב לעצמי כמה קשה ועצוב זה להיות ילד. בזמן הפנוי (והיה לי הרבה זמן כזה) ולמדתי לבד לתכנת. נשאבתי לעולם המחשבים מתוך סקרנות ואהבה גדולה אבל גם מתוך צורך לעשות משהו לבדי.

השנים עברו, הכישורים החברתיים שלי היו בקרשים. נשארתי חנון מוזר ומחוצ'קן שמתעניין רק במחשבים. למדתי במגמת מחשבים בתיכון אורט גבעתיים. היו לי ציונים נמוכים. רק הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שהיו לי את המורים הכי גרועים בתולדות מערכת החינוך לדורותיה. בלי חברים ועם ציונים נמוכים, חשבתי שאני סתם עוד אחד. לא יוצלח. לא חכם. לא חברותי. לא כלום. לא הבנתי שזה יכול להשתנות. מבחינתי זה המצב וכך גם יהיה לנצח.

כעבור 35 שנה מצאתי כותב את עבודת הדוקטורט, זוכה להרצות ב-TED ומתכנן להשיק הספר בארה"ב. יום אחד אני מקבל את ההודעה הבאה מאורי:

It will be nice to meet you and talk about the good old days…

הייתי בשוק.

אורי? חבר שלי? מאיפה צצת עכשיו? בוודאי שאני רוצה להיפגש איתך! אני חייב לשאול למה? למה הפסקת להיות חבר שלי?… כך חשבתי לעצמי.

אורי גר עם משפחתו בארה"ב כבר שנים רבות. בהזדמנות הראשונה שבה טסתי להרצאה בניו-יורק, אורי בא לפגוש אותי. ביום בו נפגשנו, הוא הגיע כאורח להקשיב לי מרצה. בהרצאה אני תמיד מציג את עצמי ומתייחס לכך שהייתי ילד חנון בלי חברים. בשלב הזה לא ידעתי שאורי מקשיב בשורה האחרונה ומתחיל לבכות. הוא הבין פתאום שהוא היה החבר היחיד שלי.

אחרי ההרצאה, ישבנו בבית קפה לשיחה ארוכה אל תוך הלילה. אורי סיפר לי שהוא התחיל להיות חבר שלי כי הוא הגיע לבית הספר באמצע השנה ואני הייתי הילד היחיד בלי חברים לכן היה לו קל להיות חבר שלי. כעבור כמה שנים, החברים האחרים בכיתה התעקשו שאם הוא ימשיך להיות חבר שלי, הם יפסיקו להיות חברים שלו. אז הוא הצטרף לחרם וניתק איתי כל קשר. בלי שהוא מבין שאני נשאר לגמרי לבד.

ישבנו יחד. אורי הסביר ואז ביקש סליחה. איזו מילה חזקה.

בכינו.

האמת היא שגם עכשיו שאני נזכר ברגע הזה, תוך כדי שאני יושב במחלקת עסקים אי שם מעל אירופה, הדמעות זולגות.

הנה קטע מהשיחה שצולמה (ועל כך תודה ענקית לדני דויטש, יונתן ניר ודני מנקין):

כמובן שסלחתי ומאז אנחנו חברים טובים. כמה טובים? קשה לתאר את זה במילים. לפעמים צריך להפסיד משהו כדי להעריך אותו. ורק שנינו יודעים להעריך את מה שהפסדנו.

אורי גר עם משפחתו המקסימה באריזונה הרחוקה. יש לו קריירה מפוארת ומוצלחת מאוד בתחום אבטחת מידע עם התמחות בזיהוי מקרים של הונאות ברשת.

הוא הקים עמותה נפלאה שנקראת Ball To All. העמותה מחלקת כדורי רגל לילדים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות ולשחק כדורגל. ארגון שמבוסס כולו על התנדבות של שגרירים בכל העולם שמזהים איזורים של עוני ומצוקה ומחלקים לילדים כדורגל. זה קורה באפריקה, בישובים ערביים ובאיזורים מוכי פליטים. הנה תמונה של אורי עם שמעון פרס ובנו המקסים, דן אחרי שסיכמו על שיתוף פעולה עם מרכז פרס לשלום.

 

14517486_1232074843501248_5129129069130759106_n (480x640)

העמותה מקיימת מידי שנה אירוע לגיוס תרומות. כך גם השנה. והנה יום אחד אני מקבל את המייל הזה ממנו:

I had Michael Phelps cancel (as the keynote speaker) and you are the first person I thought to invite…

אתם מבינים? מייקל פלפס היה אמור להיות המרצה באירוע. הוא ביטל ואורי שואל אם אסכים לבוא ולהיות המרצה באירוע?

כמעט והתעלפתי.

לפני 4 ימים ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי נרגש בדרכי ל-24 שעות בסקוטסדייל אריזונה.

בערב האירוע ביתו של אורי התמלא באורחים, תורמים, מקורבים ומתנדבים. חלקם הגיעו בטיסה ממדינות שונות ברחבי ארה"ב והיה גם אחד שטס 17 שעות ועמד משקשק ברחבת הדשא בחוץ. נזכרתי בימים שבהם היינו נכנסים לנגן בחדר הקטן של מיכה. מה הייתי נותן כדי לחזור רק לדקה אחת לימים ההם. רק לדקה אחת. הייתי אומר לילד שבי שאלה הרגעים הנדירים היפים ביותר בילדות שלי. רגעים שעומדים להסתיים, אז כדאי להעריך אותם כל עוד הם קורים. טוב. שוב הדמעות מתחילות לרדת… מזל שמחלקים במטוס הרבה מפיות…

הערב התחיל. אורי הציג אותי כמרצה מומחה בתחום חכמת ההמונים בלי אף מילה על החברות שלנו. באתי להעביר הרצאה על נושא מעניין והמשתתפים היו מלאי סקרנות ועניין.

ההרצאה עברה נפלא. הקהל התעניין, צחק, שאל ובכלל, היתה אווירה קסומה.

IMG_0536 (640x190)

15304463_10154974982524245_9148613675717554361_o (394x640)

לקראת הסוף, הראתי לכולם את התמונה הישנה ההיא של אורי ושלי ושאלתי אותם, האם למישהו יש מושג מי היה החבר שסיפרתי עליו בתחילת ההרצאה?

ואז זה קרה. הרגע בשבילו טסתי חצי עולם. סיפרתי להם הכל. סיפרתי על החברות שהיתה לנו, על החרם, על בקשת הסליחה ועל הקשר יוצא הדופן שנרקם מאז. אמרתי להם שאני מרגיש היום שאורי הוא הרבה יותר מחבר. הוא קצת מלאך ששומר עלי ומציע עזרה בכל מה שאני עושה.

הערב הסתיים עם תגובות נפלאות. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים אחרי הרצאה. חתמתי בשמחה על הספר שלי שהם קיבלו במתנה. והתחבקתי עוד.

20161203_195805 (640x360)

IMG_0541 (640x372)

20161203_202208 (640x360)

15349561_10155463242969908_1578230672674032138_n (611x351)

בסוף הערב, אחרי שהאורחים עזבו (ותרמו סכום ששבר את כל שיאי התרומות לעמותה באירועים הקודמים), נזכרנו שוב בימים ההם שבהם היינו בני 8-9, נכנסים לחדר הקטן ומנגנים.

ואז אורי בא ואמר – ייאלה. הגיע הזמן לנגן. הוא הוביל אותי לחדר מוסיקה קטן בקצה הבית שבו יש כלי נגינה.

אורי הושיט יד לגיטרה ואני התיישבתי ליד הפסנתר החשמלי. התחלנו לנגן. הזמן כאילו עצר מלכת. היינו שוב שני ילדים, שני חברים שמנגנים ונהנים ביחד.

20161203_221832 (640x360)

הערב נגמר. המעגל נסגר.

חזרתי הביתה עמוס בחוויות אבל גם עם כדורגל אחד. מתנה מאורי לבן שלי בן ה-8, הגיל שבו הייתי כשהסיפור הזה התרחש.

ואיך קוראים לבן שלי?…

אורי.

אוריש לי

כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנה מההרצאות בחו"ל. כל הרצאה היא הרפתקה מיוחדת במינה. חבר אחר, ערן, הציע שאפנה אליכם בהצעה שתמליצו על ההרצאה שלי למכרים שלכם בחו"ל. הוא אמר "כמו שסוכן לוקח עמלה נאה, למה לא לתת עמלה דומה לחברים שיובילו להזמנת הרצאה בחו"ל?". אז הנה אני מנסה. אתם מוזמנים לפנות אלי בפרטי אם זה מעניין אתכם.

לסיום, כמה תובנות –

אז אם פגעתם פעם במישהו וזה לא הגיע לו, תעשו לי טובה, גם אם זה קרה לפני 40 שנה, חפשו אותו ובקשו ממנו סליחה. לסליחה יש כוחות על. היא מרפאת פצעים ומביאה כל כך הרבה אהבה.

אם מישהו פגע בכם והוא חוזר לבקש מכם סליחה, נסו לפנות בלבכם מקום למחילה. הלב שלכם יגדל.

ואם יש לכם ילדים, אני חייב לבקש מכם עוד משהו. תבדקו כל הזמן שלא עושים עליהם חרם. הטלפונים החכמים הפכו להיות כלי נשק חזק יותר מכל מטוס או צוללת. הילדים מתכתבים ב-SnapChat בלי שיש לנו ההורים מושג מה קורה שם (כל ההתכתבות נמחקת). היום הרבה יותר קל לעשות חרם מאשר פעם.

ואם אתם רוצים לעשות מעשה קטן וטוב, כנסו לאתר העמותה http://www.balltoall.org/ ותתרמו. כל 10$ שתתרמו הופכים לכדורגל אחד שנשלח לילדים שעבורם הכדור הוא ההזדמנות היחידה לשחק, לצחוק ולחלום על עתיד טוב יותר.  

ולאורי חבר שלי. אורי יקר. אני מקווה שאתה יודע כמה אני אוהב אותך ויודע להעריך את החברות ביננו. תודה על כל מה שאתה עושה.

20161203_092511 (640x360)

 

  • Yonit Tzuk

    אני חושבת שזה הפוסט הכי חזק שכתבת עד עכשיו (ואני קוראת אותך כבר מספר שנים לא מועט). מרגש ומעורר השראה ענקית!

  • Eitay Cohen

    ליאור , פוסט מרגש ומעלה דמעה בקצה העין. אני מכיר אותך כבר שנים מההרצאות שעשית במיקרוסופט ותמיד נהניתי וחיכיתי להן. וגם אני למדתי כמוך באורט טכניקום בגבעתיים ולמרות שרציתי ללמוד מחשבים אמרו לי שאני לא מתאים והלכתי ללמוד אדריכלות במקום ובבית למדתי מחשבים לבד. מיותר לציין שאחרי הצבא הפכתי להיות מנהל רשתות כבר שלושים שנה. זה רק מראה מה באמת הבינו פעם המורים. מרגש היה לקרוא את סיפור החברות שלכם , במיוחד בגלל שעברתי חוויה די דומה ביסודי עם אחד מחבריי הקרובים. למזלי היו לי עוד שניים שלושה חברים וכלב אשר שמרו עליי , אחד מהם מלווה אותי עד היום כבר כמעט 40 שנה. חברות אמיתית היא אחד הדברים החשובים בחינו ואני שמח שמצאת את חברך בחזרה וקרבת אותו ליבך. תודה על השיתוף ועל הרגעים היפים שהענקת לנו בהרצאות שלך. הלוואי שהאהבה והחברות ישארו איתך תמיד.

  • Leah Ophir-Pfeffermann

    ליאור, רגשת אותי מאד (עד דמעות רבות…) וגיליתי הרבה תובנות. מרוב התרגשות אפילו קשה לי לארגן את המחשבות ולכתוב כל מה שעל ליבי ובמוחי… אז , המון תודות!

  • תודה רבה יונית יקרה !

  • חברים טובים זה באמת אחד הדברים הכי חשובים בחיים. תודה רבה על המילים החמות!

  • תודה רבה לאה יקרה

  • billie broaris-teshuva

    תודה. כתוב מקסים ומרגש מאד

  • תודה בילי

  • Yariv Koren

    מי שלא היה שם (ואני זכיתי להיות שם) לא יכול להבין את החשמל שהיה באויר.
    לא ניתן לתאר במילים את הארוע שהתרחש איי שם באריזונה הרחוקה, מראה נדיר של אנשים בוגרים שנותנים משמעות וכוח אין סופי למילה סליחה, חברות ואהבה.
    זה היה אירוע שהוא מעבר להרצאת "אורח", זה היה מדהים.

  • תודה רבה יריב. תיארת יפה את מה שהתרחש…

  • Atar Glassman

    ליאור מאוד מרגש, נותן השראה רבה, תודה על השיתוף

  • Pingback: Pecjyw.Com()