ארכיון קטגוריית: ‘Uncategorized’
לפני כמה ימים חזרתי מסן פרנסיסקו בעקבות הרצאה שהעברתי באחת החברות המעניינות ביותר בתחום המזון. לחברה קוראים Hampton Creek והם מנסים להמציא מחדש את עולם המזון התעשייתי.
הנה כמה דברים שלמדתי על המזון שאנחנו קונים היום לעומת המזון שיהיה זמין בעתיד.
המטרה העיקרית של חברות המזון (כמו כל חברה עסקית) היא להשיא רווחים. הדרך הקלה ביותר היא לייצר אוכל כמה שיותר טעים ווכמה שיותר זול. לכן מוצרי מזון תעשייתיים מלאים סוכר, שומן ועוד חומרים לא בריאים, שהם יחסית זולים לרכישה. בנוסף מוצרים רבים מבוססים על בעלי חיים בתהליכים שיש בהם אכזריות רבה.
חברות המזון הגדולות מתהדרות בכך שהן חדשניות, משיקות מוצרים חדשים ובעקבות לחץ הציבור, פועלות (לאט מידי) להקטין את הנזק שגורם המזון שלהן לגוף האדם ולסביבה.
אבל החדשנות האמיתית נמצאת בחברות כמו Hampton Creek . שם אוספים זרעים וצמחים מכל רחבי העולם, מבודדים את מולקולות המזון שבהם ומרכיבים מחדש מוצרי מזון בריאים, טעימים וידידותיים לסביבה. לא מדובר בהנדסה גנטית (GMO) ולא נעשה שינוי ב-DNA של הרכיבים אלא תהליך מדעי מורכב של הבנת התכונות של כל חומר וניסיון לשלב חומרים חדשים בייצור מוצרי מזון שכולנו אוכלים.
הנה וידאו קצר שצילמתי במעבדה שלהם:
במהלך ההרצאה טעמתי את המוצר החדש שהם עומדים להשיק שנקרא Scramble. חביתה שלא מבוססת על ביצים. למרות שאין בה שביב של חלבון או חלמון ביצה, היה לה טעם מדוייק של חביתה. אני נשבע שהיא היתה טעימה יותר מהחביתה שאכלתי באותו הבוקר בבית המלון.
הנה וידאו מהטעימה שעשיתי:
החזון שלהם הוא לייצר אוכל טעים, בריא וידידותי לסביבה. הנה סרטון מקסים שמציג את החזון שלהם לבשר נקי, בשר אמיתי שלא מבוסס על התאכזרות לבעלי חיים.
ובכלל, מדובר בחברה יוצאת דופן עם אנשים מרתקים, שעובדים בסביבת עבודה מיוחדת: כך למשל, אירוח כלבי העובדים הוא דבר שבשגרה. הם עובדים בלופט ענק, מוקף מעבדות. אווירה אחרת לגמרי מההיי טק שאנחנו מכירים בארץ. עבורי זאת היתה ההרצאה הראשונה שהעברתי גם לכלבים…
יצאתי מהביקור מלא השראה לגבי העתיד. מי יודע, אולי הדיאטנית שלי בסוף תהיה גאה בי…
אחרי ההרצאה הספקתי לסייר מאחורי הקלעים בכלא אלקטרז. סיור מרתק בו ירדתי למרתפים החשוכים של הכלא, נכנסתי אל חריץ קטן דרכו התבצעה בריחה נועזת מהכלא ועוד. קשה להסביר כמה רעש סגירת דלתות הברזל מצמרר.
ניסיתי לדמיין איך הרגישו אסירים שנשלל מהם החופש ומידי יום הם התבוננו במראה המרהיב שמייצג את החופש במלוא הדרו בדמות קו הרקיע של סן פרנסיסקו מול האי.
זכיתי גם לצפות בשקיעה יפייפיה מעל לגשר הזהב.
בביקור הקצר הספקתי לפגוש את חבר ילדותי אורי אייזן. הפוסט שכתבתי בעקבות המפגש הזה הפך להיות הפוסט הנקרא ביותר שכתבתי אי פעם. למי שלא קרא, הנה קישור לקריאה.
שנה טובה 🙂
מאז ומתמיד אני נהנה לעקוב אחרי סיפור ההצלחה של חיים סבן. איך הפך מי שהיה תלמיד גרוע שהעיפו מבית הספר לפילנתרופ מיליארדר?
לאחרונה האזנתי לפודקאסט של NPR שנקרא How I Built This ובו שיחה מרתקת ומלאת תובנות עם חיים סבן. בסוף הפוסט יש קישור להאזנה לשידור המלא.
בינתיים, הנה כמה שלושה דברים שאפשר ללמוד מחיים סבן:
1. החיסכון משתלם
מכירים את זה שאתם מגיעים למלון בחו"ל, רוצים ללכת לישון ומוצאים את עצמיכם בוהים בערוץ טלוויזיה מקומי בשפה שאתם לא מבינים?
סבן מספר על ביקורו ביפן בו הוא בהה במסך הטלוויזיה מחדרו בבית המלון. כך הוא צפה בפעם הראשונה את הפאוור רנג'רס בגרסה היפנית המקורית. סבן מספר שהוא נהנה לצפות בסדרה. ואז נולד במוחו רעיון שובב.
בסצנות האקשן הגיבורים לבשו מסיכות. כלומר, לא ראו את פני השחקנים. בסדרות מסוג זה, צילומי האקשן הם החלק היקר ביותר בהפקה. סבן חשב שאפשר יהיה לצלם מחדש בזול את הדיאלוגים עם דמויות אמריקאיות ואז לשלב בעריכה את האקשן שבו הדמויות מופיעות עם מסיכות מתוך הסדרה המקורית.
רכישת זכויות השידור לסדרה היפנית תאפשר לו להפיק גרסה אמריקאית בתקציב הפקה זול בהרבה מסדרות אקשן אחרות שחייבות לצלם את כל האקשן.
שובב.
2. שלאפינג (Schlepping)
סבן מספר איך הוא ניסה למכור את הסדרה ומשתמש במילה שלעפ (Schlep) ביידיש. אני מודה שלא הכרתי את המילה הזאת. חיפשתי מצאתי. שלאפינג זה להיגרר, לעבור ממקום למקום בחוסר רצון, לעשות משהו מבאס.
סבן ניסה למכור את הרעיון של הסדרה בית רשתות השידור השונות. "I Schlepped, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
בשנה הראשונה הוא נכשל. בשנה השנייה נכשל. כך גם בשלישית. כולם אמרו שאין לו סיכוי.
נסו לחשוב מה משך הזמן הארוך ביותר שניסיתם לעשות משהו ללא הצלחה עד שהתייאשתם?
רק אחרי 8 שנים (!) מפיקה אחת מרשת פוקס הביעה עניין.
שמונה שנים.
3. אין קשר בין ציונים להצלחה
ההצלחה של סבן היא דוגמא נוספת לכך שאין קשר בין ציונים להצלחה. בילדותו הוא היה תלמיד גרוע. מנהל בית הספר העיף אותו מבית ספר והוריו שלחו אותו לפנימייה.
גם היום כמו אז התלמידים רבים בבתי הספר מתקשים ומקבלים ציונים נמוכים. המסר שהם מקבלים הוא: "אתם לא מספיק חכמים" ו-"כדי להצליח בחיים צריך להצליח בלימודים, לכם אין לכם סיכוי להצליח".
עבור תלמידים אלה מערכת החינוך הורגת את תחושת המסוגלות והבטחון העצמי. הנה קישור לפוסט אחר שכתבתי בנושא שמעסיק אותי לאחרונה יותר ויותר.
לסיום, אני ממליץ לכם להקשיב לשידור המלא של הפודקאסט (אורכו 43 דקות).
"חוכמת ההמונים היא אתוס מסוכן, מופרך לחלוטין ומניפוליטיבי". זאת הכותרת של הכתבה שפורסמה בגלובס, על בסיס הדברים שאמר ד"ר אייל דורון. בחודשים האחרונים הוא ממשיך לטעון טענות דומות ואתמול אף הופיע אצל גיא זוהר וסיפר שלא כדאי להסתמך על חכמת ההמון.
מידי פעם שואלים אותי מה יש לי להגיד בנושא. אז הנה מה שיש לי להגיד: מזמן לא קראתי כתבה עם כל כך הרבה טיעונים שגויים. ניכר שהמרואיין לא מבין דבר וחצי דבר בתחום חכמת ההמונים. לאחרונה הוזמנתי להרצות אחריו באירוע כלשהו, אז שמעתי אותו מסביר כיצד חכמת היחיד עדיפה על חכמת ההמונים וכיצד לא צריך לקחת ברצינות את חכמת ההמונים.
אחת הטענות המרכזיות של דורון היא ש-"חכמת ההמונים יודעת להעריך בעיקר מדידה לגובה, לרוחק, משקל וגם איזה רופא שיניים לא כדאי ללכת. שם זה התחיל ושם זה נגמר".
אני מצרף קישור לעבודת הדוקטורט שלי העוסקת בתחום חכמת ההמונים. בפרק סקירת הספרות, החל מעמוד 8, אפשר להתרשם מעשרות מחקרים שמראים כיצד חכמת ההמונים פועלת בבעיות שאינן כמותיות. כך לדוגמא תוכלו להתרשם כיצד חכמת ההמונים הובילה לפריצות דרך בתחומים רבים כדוגמת רפואה, עיבוד שפה חופשית, שיפור תהליכי קבלת החלטות ועוד.
דורון מוסיף וטוען שאת ויקיפדיה כותבים מומחים מובחרים ולא ההמונים. שוב טענה לא מבוססת. בעבודת הדוקטורט שלי מצוטטים מספר חוקרים שבחנו כיצד ויקיפדיה מצליחה באמצעות חכמת ההמונים להציג ערכים בהם כמות הטעויות זהה לאנציקלופדיות אחרות שנכתבות ע"י מומחים.
טיעון נוסף שמוזכר בכתבה מבוסס על מחקר של פרופ' פול פולוס שמתאר את הבעייתיות הקיימת בתופעה שנקראת "חשיבה קבוצתית". רק יש דבר אחד שהוא שכח לציין: חשיבה קבוצתית, או באנגלית Group Think, זאת תופעה אחרת השונה באופן מהותי מחכמת המונים. Group Think היא תופעה שבה קבוצות טועות בגלל נאמנות או רצון לצמצם מחלוקות. תופעה זו בדרך כלל מתרחשת בארגונים הירארכיים בהם עובדי הארגונים חוששים להביע דעה שונה מהדעה הרווחת בארגון. עובדי הארגון לא מביעים דעה עצמאית ולכן אחד התנאים הבסיסיים הנדרשים לקיום תהליך של חכמת המונים לא מתקיים. אבל כאשר אנשים בקבוצה חושבים בצורה עצמאית ומביעים את דעתם באופן חופשי, אלה המקרים בהם נמצא בסיס מדעי לקיום חכמת המונים.
בהמשך הכתבה כתוב: "דורון הולך אחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותוהה איפה הייתה חוכמת ההמון לפני מלחמת יום כיפור". שוב חוסר הבנה בסיסי של תופעת חכמת ההמונים. מלחמת יום כיפור היא דוגמא קלאסית לחשיבה קבוצתית שבה היה חוסר רצון להביע דעה באופן חופשי מתוך מערכת הביטחון ומכאן הפספוס הגדול.
מחקר נוסף שמוזכר בכתבה הוא "מבחן שנערך ב-1858 באוניברסיטת ייל בו התוצאה הייתה הפרכה מוחלטת לאתוס של סיעור המוחות". בהמשך מוזכרים מחקרים נוספים המביעים ביקורת על תהליכי סיעור מוחות. נכון, אבל מה הקשר? סיעות מוחות (brainstorming) זאת לא חכמת המונים. בסיעור מוחות מדובר על קבוצה קטנה ולא על המונים. קבוצה שבה לאחד מחברי הקבוצה יש אפשרות להטות את הדעה של חברי הקבוצה.
אם יש משהו מניפולטיבי זה השימוש במחקרים שמתארים תופעות אחרות כדי להסביר מדוע אין כזה דבר חכמת ההמונים. הכתבה מלאה בטיעונים נוספים חסרי כל בסיס (כמו לדוגמא: וייז זאת לא דוגמא לחכמת המונים) אבל בשלב הזה אני מקווה שאתם מבינים את רוח הדברים.
בספרי "המוח המשותף" יש דוגמאות רבות לשימוש בחכמת ההמונים כמתודולוגיה ליצירתיות. זה לא תחליף ליצירתיות אישית. יצירתיות אישית היא תכונה חשובה כמובן. אבל בהחלט יש מקרים רבים בהם קבוצות גדולות מצליחות להציג יצירתיות ולפתור בעיות שמומחים בארגונים לא מצליחים לפתור. בשנים האחרונות אני מלווה ארגונים שעושים בדיוק את זה בהצלחה רבה. פריצות דרך גדולות בהיסטוריה אכן נוצרו על ידי אנשים בודדים אבל אנשים בודדים הם גם אלה שהובילו לאסונות גדולים.
אפילו פרופ' פולוס בעצמו (אותו חוקר שמוזכר בכתבה כדי להפריך את קיום חכמת ההמונים), מצא שיש תנאים שמאפשרים לקבוצות לשפר את היצירתיות. הנה הציטוט לאחד הממצאים ממחקריו הרבים (קישור למידע נוסף): “He and his research team have discovered many factors that influence group creativity and have been able to demonstrate conditions under which group interaction enhances creativity.”
אני לא טוען שההמונים תמיד חכמים. ההמונים יכולים לטעות כפי שגם מומחים יכולים לטעות. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל בעקבות כך שהראה כיצד אנשים בודדים טועים ("חכמת היחיד" כפי שמכנה אותה אייל דורון) ומלמד את כולנו קצת צניעות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לקבל החלטות ללא שגיאות.
נקודה אחרונה לסיום: אייל דורון טוען שההאצה בחכמת ההמונים מביאה לכך שחכמת היחיד – היצירתיות – נעלמת. יצירתיות של יחידים היא תכונה חשובה מאין כמוה. אבל מכאן ועד הטענה ש"חכמת היחיד נעלמה" ו"חכמת ההמונים היא לחם ושעשועים", המרחק רב מידי.
לאחרונה קיבלתי את תואר הד"ר שלי, אז גם הבנתי דבר נוסף: זה שיש לך תואר ד"ר (מהחוג לאומנות התיאטרון במקרה של ד"ר אייל דורון) זה לא אומר שאתה יכול ללהג על כל נושא ועניין כאילו אתה מבין בו. אני מצידי מבטיח לא להתראיין בנושא שייקספיר.
מאז שחזרתי מ-TED, מידי שנה אני מפנה 4 ימים ביומן וצופה בשידור חי (או יום למחרת) בהרצאות מתוך כנס TED העולמי. בשבוע שעבר התקיים TED 2017 ובו ארבעה ימים של השראה וטעינת מצברים.
במקביל לאירוע, בערב אחד בשבוע שעבר, הצטרפו אלי כ-100 חברים ויחד צפינו בהרצאות בשידור חי. תודה לכל מי שהשתתף!
אני רוצה לספר על ההרצאות מהן למדתי דבר מה. רוב ההרצאות יפורסמו באתר TED בהמשך השנה. אבל עוד קודם לכן, הנה מה שלמדתי מהן.
מה קורה במוח של חולי אלצהיימר?
הרצאה נפלאה של Lisa Genova, חוקרת מדעי המוח וסופרת מצליחה, על מחלת האלצהיימר.
מה אפשר לעשות כדי להקטין את הסיכוי לחלות במחלה? כיצד להתמודד כאשר בן משפחה חולה במחלה?
הרצאה מרתקת שכבר ניתן לצפות בה בקישור הזה.
איך ייראו אמצעי התחבורה בעתיד?
האיש שזכה לכינוי "סטיב ג'ובס הבא", Elon Musk, בהרצאה מרתקת שכבר עלתה לאתר. לינק לצפייה.
מעבר לרעיונות פורצי הדרך ולנחישות, מרתק להתרשם מהסגנון האישי של Elon. שקט, נבוך, צנוע, חכם ונראה קצת מנותק משאר בני האדם.
התמודדות עם פחד
איך מתמודדים עם מה שמפחיד אותנו? Tim Ferris העביר בהרצאה מרתקת על התמודדות עם פחד. הוא ציטט משפט יפה:
Hard choices, easy life. Easy choices, hard life.
Ferris הציע כלי להתמודדות עם פחדים. הכלי מורכב מכמה שלבים: ראשית, עלינו לבחור דבר אחד שמפחיד אותנו. לאחר מכן עלינו לכתוב את כל הדברים הנוראים שעשויים להתרחש אם נבחר לעשות את מה שמפחיד אותנו. לכל אחד מהתרחישים האלה עלינו לכתוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקטין את הסיכוי שהתרחיש אכן יתקיים ובנוסף לכתוב מה נוכל לעשות אם הגרוע מכל אכן יתקיים ע"מ לתקן את הנזק. לסיכום, לכתוב מה יקרה אם לא נעשה את הדבר הזה שמפחיד אותנו? הנה לינק למידע נוסף.
העידן בו מחשבים חכמים יותר מבני אדם קרוב מאי פעם
הרבה הרצאות עסקו בבינה מלאכותית, עתיד בו מכונות יהיו חכמות יותר מבני אדם. Stuart Russel מאונ' ברקלי ביקש לעורר דיון לגבי התנאים שאולי ימנעו ממחשבים לגרום נזק לבני אדם, כמו לדוגמא: כל AI יבין שהוא לא מבין הכל ולכן תמיד תהיה לו אי-וודאות לגבי מסקנותיו. Noriko Arai מיפן הראתה איך אלגוריתם המבוסס על בינה מלאכותית מצליח לעבור את בחינות הכניסה של רוב האוניברסיטאות ביפן. Joseph Redman הציג אלגוריתם לזיהוי תמונות שמצליח לזהות בזמן אמיתי עשרות אובייקטים מתוך מצלמת וידאו (אנשים, בעלי חיים, חפצים ועוד). התמונה המתקבלת היא של עתיד מפחיד ומלהיב בו זמנית.
מי מפחד מרובוטים? מסתבר שכולנו צריכים לחשוש
Mark Raibert, מנכ"ל חברת הרובוטים בוסטון דיינמיקס, הציג רובוט אישי שנראה קצת דומה לבעל חיים הולך על ארבע. הרובוט יכול לסייע במשימות בבית, ללכת לאן שנגיד לו, להביא לנו חפצים ועוד. יעיל מאוד. Radhika Nagpal הציגה נחיל רובוטים שמשתפים פעולה בניהם כמו להקה של ציפורים או דגים.
הרצאות נוספות עסקו בעתיד בו רובוטים יתפסו מקומות עבודה רבים ובתחומים מגוונים. לא רק בפסי יצור אלא גם במקצועות כמו עורכי דין, רואי חשבון, עורכי חדשות ועוד.

Photo: Bret Hartman / TED
הצד האפל של חברות הטכנולוגיה
יש התפכחות כללית מההילה של חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. מרצים רבים בחרו להאיר זרקור על המאמצים של החברות כמו פייסבוק וגוגל כדי לגרום לנו ללחוץ על פרסומות. אלפי מהנדסים חושבים כיצד לתפוס את תשומת הלב שלנו. Adam Alter הציע שנחשוב על אנלוגיה מעניינת: בכל אמצעי המדיה המסורתיים יש נקודת זמן שבה אנחנו עוצרים ומקבלים החלטה האם להמשיך או לא. לדוגמא – סוף תוכנית טלוויזיה, סוף פרק בספר שאנחנו קוראים, סוף העיתון. ברשתות החברתיות אין נקודת זמן כזאת. אין Stop Cue. אין בעצם סוף ולכן אנחנו נשאבים הרבה יותר ממה שאולי היינו רוצים.
הפודקאסטרית Manoush Zomarodi סיפרה בהרצאה נפלאה שאנשים משקיעים בממוצע שעתיים ביום בטלפון ובודקים את הטלפון 75 פעמים ביום בממוצע. פעם היינו משתעממים מידי פעם. שעמום מוביל למחשבה, חיפוש עצמי ויצירתיות. אבל היום השעמום נעלם. בכל רגע משעמם אנחנו מציצים מייל בטלפון. צעירים בכלל לא יודעים מה זה שעמום. היא הציגה ניסוי שערכה ובו קראה לאנשים להסיר את האפליקציה שבה הם מבזבזים את עיקר זמנם למשך 24 שעות. התופעות שגילתה דומות לתופעות של מכורים לסמים.
Triston Harris הסביר שהדרך בה פועלות ענקיות הטכנולוגיה היא למקרית. כך לדוגמא ביוטיוב בסוף כל סרטון מתנגן סרטון חדש באופן אוטומאטי. המהנדסים בנפליקס ראו כי טוב והתחילו לנגן באופן אוטומאטי את הפרק הבא בכל סדרה. המהנדסים בפייסבוק התלהבו גם הם והחליטו לנגן אוטומאטית כל סרטון שמופיע ב-Feed. מדובר בתהליך שמניע בצורה מעגלית את כל החברות להמשיך ולחשוב על רעיונות כיצד לגרום לנו להמשיך ולהשתמש באפליקציות שלהם. ממש כמו צרכני סמים…
כלכלה שיתופית וקהילות שיתופיות
בדידות היא אולי המחלה הנפוצה ביותר בעידן שלנו, לפחות כך טוענת הארכיטקטית Grace Kim. היא מציעה פתרון לבדידות. פתרון המבוסס על קהילות מגורים שיתופיות במרכזי הערים. בניינים שבהם יש מתחמים לבילוי משותף כמו גינת משחקים בחצר פנימית ומטבח משותף בו הדיירים מבשלים ואוכלים יחד מידי פעם. בין אם פעם בחודש או פעם בשבוע, הדיירים נפגשים, חלק קטן מבשל (בתורנות) וכל השאר אוכלים ומגלים עניין אחד בשני. עניין שמוביל לפעילויות נוספות ותחושת קהילה יוצאת דופן.
עד כאן הרעיונות הבולטים ביותר לטעמי. היו עוד המון הרצאות מרתקות בנושאים כמו: מה זאת תודעה? כיצד צריך להתנהג לפליטים? איך נראים חרקים מקרוב? מה ההשפעה של מתח על הזדקנות? איך מתמודדים עם שברון לב? ועוד.
לסיום, הנה משפט יפה מתוך ההרצאה של אלוף העולם לשעבר בשח-מט, גרי קספרוב, כאשר התייחס לעתיד האנושות בעידן של בינה מלאכותית: "יש דבר אחד שרק בני אדם עושים וזה לחלום".
זאת השאלה ששאלת אותי אורי בני בן ה-9 בשבוע שעבר תוך כדי ארוחת בוקר בבית מלון באילת. הזמנתי את אורי להצטרף אלי להרצאה וניצלנו את ההזדמנות הזאת לבלות עוד קצת זמן איכות רק שנינו יחד. אבל השאלה הזאת הפתיעה אותי. שאלה כל כך פשוטה עם תשובה כל כך מורכבת.
האינסטינקט שלי היה לחזור על הקלישאה: "תמצא מה אתה הכי אוהב לעשות". אבל איך מוצאים את מה שהכי אוהבים לעשות? יש אלפי מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו בנושא הזה. ועדיין, ההתרשמות שלי היא שרוב האנשים שאני פוגש לא עובדים במה שהם הכי אוהבים לעשות.
החלטתי לספר לו איך אני מצאתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. איך אחותו הגדולה מצאה רק לאחרונה את מה שעשוי להיות הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות. אולי הספורים האלה יעשו שירות טוב יותר.
הנה מה שסיפרתי לו:
כשהייתי בגיל שלך לא היה לי מושג מה אני אוהב. הלימודים בבית הספר שעממו אותי. סבא וסבתא שלחו אותי לחוג כדורסל. הייתי הכי נמוך ולא הצלחתי לקלוע לסל אפילו פעם אחת. שלחו אותי לחוג ג'ודו ואחרי כמה פעמים חשבתי לעצמי "למה אני מגיע למקום שבו מרביצים לי?" וחזרתי הביתה לצפות בצריף של תמרי. המשכתי לחוג טיסנאות, שייפתי, שפשפתי, הדבקתי ובסוף יצא מטוס קטן מעפאן שנזרק לפח.
ואז, בכיתה ח', רשמו אותי לחוג מחשבים. אני זוכר את השיעור הראשון כאילו והוא היה אתמול. נכנסתי לכיתה (שהיתה בתוך צריף ישן), ומהרגע הראשון העיניים שלי נצצו מאושר. הזמן טס. אחרי החוג קניתי עוד המון ספרים. ישבתי שעות ללמוד ובפעם הראשונה נהנתי באמת ללמוד משהו חדש.
לשמחתי זה בדיוק מה שקרה גם למאיה אחותך. גם היא לא ידעה מה מעניין אותה. הדבר שהיא הכי אהבה היה לצפות בסדרת הטלוויזיה "האנטומיה של גריי" שעוסקת ברופאים מנתחים. כשצפיתי איתה באחד הפרקים שהציג ניתוח, הזזתי את הפנים הצידה. לא הייתי מסוגל לראות את זה. היא לעומת זאת קרנה מאושר ואמרה "יואו, איזה יופי".
היום היא תלמידה מצטיינת בקורס מתנדבים של מד"א ושואפת להיות רופאה מנתחת. כל שיעור מבחינתה הוא חגיגה. כשהיא חוזרת, רואים את הניצוץ בעיניים. יכול להיות שהיא תשנה את דעתה בהמשך (וזה כמובן בסדר גמור). בינתיים, היא מצאה את מה שהיא אוהבת לעשות בעקבות צפייה בסדרת טלוויזיה.
ואתה? יש לך עוד הרבה זמן להחליט. בינתיים תנסה דברים חדשים. וכשתמצא את הדבר הזה, אתה תדע מייד.
סיימנו לאכול ויצאנו לנסות ולרחף במנצח ים…
לפני שבוע ביקרתי בחוות השומר, בסיס יפהפה שבו עוברים טירונות חיילים עם קשיים שזכו לכינוי "נערי רפול".
במשך 6 שעות העברתי סדרה של הרצאות וזכיתי להכיר אנשים מדהימים, לא פחות. קשה לתאר במילים כמה הטירונים הצעירים חכמים ורגישים. הם סיפרו לי על הקשיים שלהם ועל החלומות שלהם. סיפרו כמה חשוב להם שמישהו יאמין בהם.
אבל הסיפור שאני רוצה לספר הוא על אחת המפקדות שלהם (ויש להם רק נשים מפקדות). ישבתי לידה במקרה בארוחת הערב (שקשוקה צהלית לתפארת). בחורה צעירה שנולדה בישראל אבל עזבה את הארץ בגיל צעיר לארה"ב. ההורים שלה רצו שיהיה לה עתיד טוב יותר, בלי מלחמות, בלי מצוקת דיור, בלי דאגות.
כשלמדה תואר ראשון בקולג' ייצגה את ישראל בקמפוס ותמיד נתקלה בקבוצות סטודנטים שהפגינו נגד ישראל. כשניסתה להתווכח איתם הם אמרו לה: "אין לך זכות לדבר. לא היית בצבא הישראלי. את לא יודעת על מה את מדברת!".
אז למרות ההתנגדות של ההורים, היא החליטה לעזוב הכל, לעלות לארץ ולהתגייס לצבא כחיילת בודדת. ביקשה להגיע לבסיס נערי רפול ולהיות מדריכה ומפקדת של טירונים. "רציתי להשפיע על החיים של מתגייסים עם קשיים וקשה לי לתאר כמה משמעותית אני עבורם. כמה הצוות כולו עושה פה עבודה חשובה ומשמעותית", כך היא סיפרה לי.
שאלתי אותה האם היא לא רוצה לחזור למשפחה ולחברים אחרי השירות. על זה היא ענתה "אין לי כבר מכנה משותף עם חבר'ה בגיל שלי. החיים שלהם נוחים אבל ריקים ממשמעות".
לא וויתרתי ושאלתי: "אבל גם בישראל רבים חושבים שלא טוב כאן. קשה לחיות בישראל הם אומרים". היא חייכה חיוך נבוך ואמרה: "בכל מקום יש קשיים. השאלה היא עם איזה קשיים אני בוחרת להתמודד. ואני בוחרת להתמודד עם הקשיים כאן ולעשות את מה שאני יכולה כדי לעזור למי שמתמודד איתם. זאת הבחירה שלי. אחרי הצבא אני נשארת פה. ההורים שלי חשבו העתיד טוב יותר באמריקה אבל רק אחרי שחייתי שם אני יודע שהכי טוב כאן" ולקחה ביס נוסף מהשקשוקה כאילו ולא אמרה שום דבר מיוחד. זה הרי ברור לה שכך הדברים צריכים להיות.
יצאתי מהבסיס מעריץ שלה, של כל סגל המפקדים ובמיוחד של הטירונים הצעירים, שמגיעים לאחד המקומות הנדירים שמאמין בהם באמת ורוצה שיצליחו.
בתמונה אתם יכולים לקרוא את מה שכתוב על אחד המבנים.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות מתוך מפגשים שקיימתי לאחרונה עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ.
המפגש הראשון היה לפני מספר שבועות אחרי שהוזמנתי להרצאה לתלמידי תיכון מצטיינים. התעקשתי שיגיעו כל התלמידים, גם (ובמיוחד) התלמידים הפחות טובים. כאשר הגעתי להרצאה בבית ספר אורט גבעתיים שבו למדתי, כל תלמידי כיתות ט' הוזמנו להגיע, המצטיינים וגם אלה עם הציונים הפחות טובים.
לימודים זה חשוב. מי שמצליח – כל הכבוד. אבל הטרגדיה היא שרבים מאלה שמקבלים ציונים נמוכים חושבים שהם לא מוצלחים ומאבדים מוטיבציה להצליח בהמשך חייהם… כל כך עצוב.
המפגש השני התרחש בשבוע שעבר עם בוגרים צעירים של תיכון ברנקו וייס בבת-ים. קבוצה של צעירים מדהימים שנזרקו מבתי ספר אחרים עד שהגיעו לבית הספר הזה.

אחד מהם שאל אותי בסוף האם יש לו סיכוי להצליח בחיים?
לפני התשובה שעניתי לו, הסבר קצר. מחקרים רבים בדקו את הקשר בין ציונים בבית ספר ובאוניברסיטה לבין הצלחה החיים. הצלחה נמדדת במישורים רבים כדוגמת הצלחה בעבודה (רמת שכר, בכירות בתפקיד), בחיים האישיים (מידת אושר ומשמעות), מידת התרומה לחברה ועוד.
כל המחקרים שקראתי לא מצאו קשר בין ציונים להצלחה בחיים. הקשר היחיד שנמצא היה בין ציונים לבין הצלחה אקדמית. כלומר, מי ששואף לקריירה אקדמית, ציונים מנבאים את סיכויי ההצלחה שלו בלימודים מתקדמים יותר. אבל מכאן ועד הצלחה בחיים הדרך ארוכה. יש תלמידים מצטיינים שמצליחים בחיים יותר ויש שמצליחים פחות. יש תלמידים שלא מצליחים לסיים תיכון והופכים למנכ"לים של חברות ענק, מנהיגים ועוד.
בחזרה לבחור ששאל את השאלה. עניתי לו: "ברור!". והוספתי – "ואולי יבוא יום ותזמין אותי לעבוד עם החברה שלך".
יש דוגמאות רבות נוספות לאנשים עם שלא הצליחו בבית ספר והפכו לסיפורי הצלחה מרשימים כדוגמת אלברט אינשטיין, ריצ'ארד ברנדסון, תומס אדיסון, הנרי פורד, רוברט דה נירו, אלטון ג'ון, רונלד רייגן ועוד.
וסיפור אחרון על ג'ון גורדון. לפני שנים רבות כשהיה תלמיד תיכון הוא חלם להיות מדען. הציון שקיבל במדעים בבית הספר היה נכשל. המורה הגדילה וכתבה הסבר: "הוא לא מקשיב ומתעקב לעשות מה שהוא רוצה. הוא רוצה להיות מדען. זה מגוכך".

וסרטון אחרון למי שלא מכיר, הסיפור של המורה חן מילר.
כשהייתי ילד, חשבתי שאני לא חכם ולא מוצלח. בתיכון היו לי ציונים נמוכים, הלכתי להרבה מורים פרטיים ועדיין לא הצלחתי ברוב המקצועות. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי שאין לי סיכוי.
לקראת סוף השירות הצבאי התחלתי ללמוד בבי"ס פרטי במטרה לשפר את תעודת הבגרות. פתאום קיבלתי 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה. רק אז הבנתי שחלק המורים בבית הספר שבו למדתי היו פחות טובים (ויסלחו לי כל המורים שקוראים את זה. יש המון מורים נפלאים, אבל אני לא זכיתי ללמוד עם הרבה מורים כאלה לצערי).
אחרי ששיפרתי את תעודת הבגרות, התקבלתי לטכניון וסיימתי שם תואר ראשון ושני בהצטיינות ולאחר מכן סיימתי לימודי דוקטורט באונ' בר אילן. אבל עדיין נותרה בי הצלקת של הילד שחשב שהוא לא חכם ולא מוצלח. ילד שהמורים חשבו שאין לו סיכוי. חסר בטחון עצמי, בלי חברים ובלי ההבנה שכל זה יכול להשתנות!
ככל שמתמזל מזלי לפגוש אנשים מצליחים ברחבי העולם, אני מופתע לשמוע כמה מהם היו תלמידים גרועים. חלקם היו דחויים מבחינה חברתית. רבים חשבו שאין להם שום כישרון ואין סיכוי גדול שיצליחו להגיע להישגים משמעותיים בהמשך חייהם.
אף אחד לא סיפר להם ולי שמהלך חיינו יכול לעבור שינוי כל כך גדול. לא סיפרו לי שיש מורים טובים ומורים פחות טובים. לא סיפרו לי שהשעות הרבות שאני משקיע בתחביב שאהבתי כל כך (מחשבים) יהיו הבסיס לקריירה נפלאה. לא אמרו לי שגם אם עושים עלי חרם וצוחקים עלי, הכל יכול להשתנות. לא לימדו אותי כמה חשוב להתמיד ולהיות נחוש להצליח. אף אחד לא הסביר שדווקא התקופה הקשה תיתן לי כל כך הרבה משמעות בעתיד.
ואתם יודעים מה עצוב? שגם היום כמעט ולא מדברים על הדברים האלה עם ילדים ובני נוער שלא מצליחים בבית הספר. עם מי כן מדברים? עם המצטיינים. מתייגים אותם כ-"מחוננים", "מדעני העתיד", "מנהיגי הדורות הבאים". יש אינסוף קרנות, מלגות, תוכניות לימודים מיוחדות ועמותות שדואגות להם. אני לא הייתי אפילו מועמד לאף אחת מהתוכניות האלה. רק התבוננתי מהצד בכל המצטיינים וחשבתי לעצמי שאין מה לעשות. הם יצליחו בחיים ואני לא. That’s life. לצערי גם היום יש לא מעט מקרים כאלה (הנה קישור לסיפור ששמעתי מנערה בת 16 שחולמת להיות רופאה)
פגשתי לאחרונה מישהי שלמדה איתי בתיכון ובאה לשמוע הרצאה שלי. סיפרתי לה איך הצלחתי לשפר את ציוני בגרות אחרי הצבא ואיך רק אז הבנתי שחלק מהמורים שהיו לנו היו לא טובים ושאולי אני לא כל כך טיפש. בשלב הזה היא החלה לבכות… היא סיפרה שגם לה המורים נתנו הרגשה שהיא לא חכמה. עד היום היא חושבת שהיא לא חכמה או מוכשרת במיוחד. לכן מעולם לא ניסתה לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב ולא הלכה אחרי החלומות שלה.
מערכת החינוך מלאה במורים נפלאים ותלמידים שמצליחים לפרוח עם ציונים טובים וחיי חברה מלאים. אני לא הייתי אחד מאלה וכשאני מגיע להרצאות בפנימיות או בבתי ספר פחות נוצצים, אני מגלה שיש כל כך הרבה תלמידים כמוני.
משרד החינוך משקיע משאבים רבים בתלמידים בעלי קשיים. רוב ההשקעה נעשית במטרה לחזק אותם בלימודים ולסייע להם להשיג תעודת בגרות. פחות בהעשרה וחיזוק מנטאלי (כפי שעושים למצטיינים). כתוצאה מכך תלמידים רבים מצליחים (חלקם בקושי) להוציא תעודת בגרות עם ציונים נמוכים או בינוניים. אבל יוצאים ממערכת החינוך עם תחושה של כשלון. כאילו והם לא מספיק חכמים.
אחרי שחזרתי מ-TED, הגעתי בהתנדבות להרבה הרצאות לתלמידים בבתי ספר. "אין לך מושג כמה הם נפלאים. הם דור העתיד" אומרים לי בגאווה. ואז מספרים על כל המרצים הנפלאים שכבר באו לדבר איתם. זוכי פרס נובל, מדליסטים אולימפיים ועוד ועוד. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד השקעה במצטיינים. חשוב להמשיך ולטפח בהם מצוינות ומוטיבציה להצלחה. אבל נראה לי שיש מספיק אנשים טובים שבאים לדבר איתם.
הלב שלי נמצא במקום אחר. כשאני חוזר מהרצאה בפנימייה ורואה נער שמתווכח עם המורה, אומר לה שלא בא לו לשבת בהרצאה והיא מכריחה אותו לשבת בשקט, אני יודע שהגעתי למקום שבו אני צריך להיות. ואז, בסוף ההרצאה, הוא ניגש עם עיניים נוצצות לספר כמה הוא מזדהה ואומר תודה בשקט.
זה המקום שלי.
זה מה שנותן לי משמעות.
זה הייעוד שלי.
זכיתי לעשות דוקטורט במחלקה לחינוך באונ' בר אילן. פתאום הכל התחבר יחד.
ב-2019 הקמתי את 'יש מצב'. זה התחיל כמיזם התנדבותי והחל מ-2022 לעמותה רשומה למען נוער בסיכוי.
אני בוחר ללכת עם הצלקת שעדיין יש בי למקום שבו אולי צריכים אותי יותר מכל מקום אחר. אני בוחר ללכת ולדבר עם ילדים עם הישגים נמוכים. אלה שלא מזמינים בדרך כלל להרצאות. להסתכל להם בעיניים ולספר להם את כל מה שלא סיפרו לי וכל כך הייתי צריך לשמוע. להגיד להם שלא יוותרו על החלומות שלהם.
הנה מה שאמרתי ברוח הדברים האלה בתוכנית היום שהיה עם גיא זהר
קישור לפוסט בבלוג לגבי הקמת "יש מצב" – קישור.
קישור לבלוג של עמותת יש מצב – קישור.
הנה כמה תגובות שקיבלתי בעקבות ההרצאות שאני מעביר בבתי ספר ופנימיות ברחבי הארץ:
ליאור היקר, נכחתי בהרצאה המעולה שהעברת לנו בקרן המלגות של מושל ביום חמישי האחרון.
עברנו עוד שש הרצאות בחמישי ובשישי, ובכל זאת מילותייך הטביעו בי חותם ועוררו בי השראה יותר מהכל.
הרגשתי צורך עז לכתוב לך תודה רבה בשמם של עוד רבים, שהמילים שאמרת חדרו עמוק לליבם והדהדו באזניהם עוד הרבה אחרי שירדת מהבמה. אני מניחה שזה מה שקורה כשבן אדם מדבר כל כך בגובה העיניים, וכל כך מדם ליבו. וזה בהחלט הורגש.
יצאתי מחוזקת להמשך, בתחושת מסוגלות ומוטיבציה אדירה. החלטתי לברר, תוך השתקת הקולות שלא מאמינים בי, מבית ומחוץ – מה החלום שלי.. וזה לחלוטין בזכות התחושה שהשארת אותי בה.
תודה רבה שבחרת לעשות מה שאתה עושה כיום. אני לא יודעת אם זה אלוהים או קארמה או איזה כוח אחר שמחזיר לך את הטוב הזה שאתה מפיץ, אבל אני מקווה שזה עובד ככה 🙂
תודה שזכיתי לשמוע אותך.
היי ליאור,
אני סטודנטית להנדסה ביו רפואית. השתתפתי בשבוע שעבר בכנס פתיחת שנה ורציתי להודות לך ממש על ההרצאה שלך- היה באמת מאוד מעניין ומעורר השראה.
אם להגיד את האמת, הגעתי לכנס כשאני די שבוזה מהלימודים. בשנה שעברה (בגלל קשיים אישיים ובלימודים) נכשלתי בכמה קורסים ונוצר מצב שבו התואר שלי נגרר לעוד שנה (5 שנים במקום 4) וכל הסיטואציה הזו גרמה לי לפקפק אם אני נמצאת בתואר הנכון עבורי. ואיכשהו בהרצאה הצלחת לשנות לי את ההרגשה הזו. יצאתי באמת מפוצצת באנרגיות ומוטיבציה להתגבר על הקשיים שנוצרו ולהצליח למרות זאת. ממש תחושה שהכל אפשרי ושרק צריך שאבחר מה אני רוצה לעשות.
גם ממש גרמת לי לחשוב כששאלת אם יש לנו חלום. מה שהבנתי הוא שהרבה פעמים אני לא פועלת, לא מעזה לחשוב בגדול ומבטלת כל מחשבה בטענה שאין סיכוי. לרוב בגלל פחד כלכלי, פחד שיצחקו עלי כשאטעה או פשוט מחוסר ביטחון ואמונה עצמית.
ההרצאה שלך ממש פתחה לי את העיניים וגרמה לי להתחיל תהליך מחשבתי עם עצמי (לגבי כל תחומי החיים),
עוד לא הגעתי למסקנות אבל לפחות אני בדרך לשם 🙂
תודה רבה.
שלום ליאור,
אני תלמידת תיכון ב-16. החלום שלי להיות רופאה. סיפרתי את זה למורה שלי למדעים והיא אמרה לי שאין לי סיכוי ולא יצא ממני כלום. היא הוסיפה ואמרה שילדה כמוני שאין לה ציונים טובים, לא יקבלו לשום מקום. אדם שרוצה להיות רופא צריך להיות או גאון או חרשן ולדעתה אני לא זה ולא זה.
בעקבות ההרצאה שלך הבנתי שיש הרבה אנשים שמצליחים בחיים למרות שהיו מורים שלא האמינו בהם.
עזרת לי ברמות מטורפות ואני אזכור את זה תמיד. כאשר אצליח לסיים את לימודי הרפואה בעז"ה, אדע שזה המון בזכותך.
תודה.
לסיום, הנה מייל ששלח לי עובד מיקרוסופט בעקבות הרצאה שהעברתי בנובמבר 2018 לכל עובדי מיקרוסופט ישראל, 20 שנה אחרי ששמע הרצאה שלי בתקופה שעבדתי במיקרוסופט. הוא הסכים שאשתף את תוכן המייל. אין מתנה גדולה יותר מהזכות להשפיע על אנשים.
ההחלטה על שינוי קריירה היא החלטה כבדת משקל.
אצלי התהליך ארך שנתיים ארוכות מהרגע בו שקלתי לפרוש מקריירה ארוכה במיקרוסופט ועד שהיה לי האומץ לעשות את הצעד, לפרוש מההי-טק ולהתחיל בלימודי דוקטורט.
עד כמה הקריירה שלי מגדירה אותי? מה יהיה עם המשכנתא? האם אני נוהג באחריות? מה באמת אני רוצה לעשות? מה יאפשר לי להתפרנס בכבוד אבל גם יהיה משמעותי עבורי ועבור אחרים? מה אני הכי אוהב לעשות? האם אוכל להתפרנס מזה? מה יגידו החברים ובני המשפחה שלי?
עסקתי לא מעט בנושא הזה בספרי המוח המשותף ובעבודת הדוקטורט. רוב האנשים נוהגים לשתף בהתלבטות זו רק בני משפחה ומספר מועט של חברים. יש חשש טבעי לשתף מעגלים רחבים יותר שכן במקרים רבים עדיין נמצאים במקום עבודה שאותו שוקלים לעזוב. רבים מאלה שאין להם מקור פרנסה קבוע, מתביישים בכך ומוצאים את עצמם בתחושת חוסר בטחון. אפשר בהחלט להבין למה.
המחקר המפורסם "עוצמת הקשרים החלשים" (לינק) של פרופ' מרק גראנובטר הראה ש-80% מהאנשים מוצאים עבודה באמצעות הקשרים החלשים שלהם ולא בעזרת החברים הטובים. מעבר לזה, בני המשפחה והחברים שאוהבים אותנו, דואגים לנו ושותפים לפחד שלנו.
תרשו לי להציע לכם 2 דרכים שיש בהם סיכוי לעזור להתמודד עם הפחד, לקבל מוטיבציה וגם רעיונות שעשויים לעזור.
הדרך הראשונה היא שימוש בחכמת ההמונים באופן אנונימי לגמרי. במקרה הזה אפשר לקבל מוטיבציה ועצות כלליות אבל לא הצעות עבודה מעשיות.
במקרים כאלה אני ממליץ בחום על אתר הישראלי AskPeople.co.il. האתר מאפשר להתייעץ באופן אנונימי במגוון נושאים כמו מערכות יחסים, לימודים, פיננסים, קריירה ועוד.
הנה דוגמא לאחת השאלות שהופיעו באתר לאחרונה:
(הנה קישור לקריאת הטקסט המלא וצפייה בעצות)
אנשים לא רק כותבים עצות אלה גם מדרגים את העצות האחרות. העצות שזכו למירב הלייקים מופיעות בראש העמוד. הנה 2 העצות שזכו למירב הלייקים בשאלה הזאת (מתוך 22 עצות):
האתר המקביל באנגלית נקרא Quora וגם בו יש אפשרות להתייעץ באופן אנונימי עם קהילה גלובאלית גדולה.
הדרך השנייה מתאימה למי שכבר לא עובד ויכול לשתף את ההתלבטות שלו באופן פומבי, מי שמסוגל למצוא את האמיץ כדי לשתף את ההתלבטות בשמו האמיתי, בכנות ובפגיעות. היתרון בדרך זו בכך שהיא יכולה להוביל לפגישות, ראיונות והצעות מעשיות למציאת הקריירה החדשה. אם 80% מהאנשים מוצאים עבודה באמצעות מכרים ולא חברים טובים, אז למה לא לפנות לכמה שיותר מכרים? לכל מי שפעיל בפייסבוק, הדרך היעילה ביותר היא לכתוב ולשתף את החברים בפייסבוק. רובם הרי הם לא החברים הטובים שלנו.
את הפוסט הזה אני מקדיש לבחורה שהתקשרה אלי לפני שבועיים ושיתפה אותי במצבה. היא סיפרה שהיא מחפשת פרנסה ושינוי בקריירה. בשלב מסוים, היא החלה לבכות. ליבי יצא אליה.
תקופת החגים היא זמן מצוין לעצור ולחשוב על העתיד. בדיוק כמו שאנחנו נוהגים לבקש חוות דעת שנייה בבעיות רפואיות משמעותיות, חכמת ההמונים יכולה לספק חוות דעת שנייה, שלישית והרבה יותר מכך.
חג שמח.